עדות מקומית – מבט על עצמנו

תערוכת הצילום העיתונאי סוגרת את שנת 2024 עם רפלקסיה ויזואלית, בעיקר מעיקה אך חשובה, על השנה שחלפה. אם לא מסתכלים עלינו, לפחות שאנחנו נביט על עצמנו, עם כל הקושי והמורכבות שחווינו בשנה האחרונה.

אחד האירועים המסמלים את סוף השנה האזרחית מזה 21 שנה, הוא התערוכה לצילום עיתונות ותיעודעדות מקומית, שמשקפת את המציאות בישראל בשנה החולפת דרך עיניהם של צלמי עיתונות וצלמים מקצועיים. כמו בשנה שעברה, גם השנה היא מוצגת לבד, ללא תערוכת הצילום הבינלאומית  World Press Photo, שהתרגלנו לראות באותו חלל. בשנה שעברה זה היה בגלל המצב. השנה הנהלת מוזיאון ארץ ישראל החליטה להתמקד במציאות המקומית, עובדה שרק מגבירה את המועקה במפגש עם התזכורות העגומות של השנה האחרונה.
כ־170 עבודות של 69 צלמות וצלמים מוצגות בתערוכה, שנבחרו מבין 8,600 תצלומים שנשלחו לתחרות. זה כולל גם 7 עבודות וידאו. לצד הצילום העיתונאי החדשותי, הצילום התיעודי נפרש על פני קטגוריות נוספות: חברה וקהילה, דת ואמונה, טבע וסביבה, אורבניזם ותרבות וכמובן ספורט.

הבית של פסי בקיבוץ בארי. צילום: אלון גלבוע

תמונה אחת שווה אלף מילים

ענת סרגוסטי, שאוצרת השנה את התערוכה, רואה בצילום העיתונאי טיוטה ראשונית של ההיסטוריהאמירה רלבנטית במיוחד לצילום ״הבית של פסי״, המקבל את פני הבאים לתערוכה. זה הבית של פסי כהן בקיבוץ בארי, שהופצץ על ידי טנק של צה״ל, כאשר בתוכו הוחזקו 15 בני ערובה בני הקיבוץ על ידי המחבלים. 13 מהם נהרגו כתוצאה מכך. הצילום של אלון גלבוע מציג את הבית השרוף וסביבו ארכיאולוגים, שמסננים את האדמה בחיפוש אחרי שרידי אדם. הבית הזה כבר איננו והצילום משמר את האירוע ההיסטורי הטראגי שאירע בו.

חן ג׳ שימל - זוכת תמונת השנה

הזוכים

הצילומים האלה מאפשרים סוג של קטרזיסהרבה עצב ואבל לצד רגעי שמחהכאשר הספורטאים שלנו זכו במדליות באולימפיאדה האחרונה (ששכחתי בכלל שהתקיימה השנה…).
הזוכה בתמונת השנה (לעיל) היא חן ג׳ שימל, צלמת צעירה בת 25, עולה די חדשה מלונדון, שהתמקדה באנשי זק״א אחרי השבעה באוקטובר. ״מלאכים על פני האדמה״ היא מכנה אותם ומבקשת לתת מקום של כבוד לעבודת הקודש שהם עשו בקיבוצים אחרי הטבח.
אני רוצה להתייחס במילה להאשמות שפורסמו בעיתון הארץ, כאילו מדובר בצלמת יח״צ של זק״א ושאיש הזק״א בצילום הוא אבא של הצלמת. שימל הצהירה בכתב ששתי הטענות האלה אינן נכונות. מעבר לכך, הטענה שהצילום מבוים מצמררת במיוחד, כשאנחנו יודעים מה היה שם  ומה נותר כבר לביים בתוך הזוועות. 

זיו קורן מתוך הסדרה הזוכה לשנת 2024

צלם העיתונות זיו קורן מרגיש שהשבעה באוקטובר הוא יום אחד מתמשך. הוא אחד מצלמי העיתונות שהיה שם, שעלה על אופנוע ופשוט נסע דרומה תוך סיכון חיים. מאז הוא מקדיש את חייו לתיעוד ולתמיכה בקורבנות שנותרו בחיים. הסדרה שזיכתה אותו בפרס סדרת השנה, מתעדת את משפחת גולן מכפר עזה, שנכוותה קשה מבלון גז, שהושלך לתוך ביתם במתקפת ה־7 באוקטובר. ההורים הגנו בגופם על יעל, ביתם התינוקת ונמלטו דרך חלון הממד. כל השלושה נזקקו לשיקום ארוך.

צילום של איליה יפימוביץ׳

מציאות רבודה

אחד הצילומים המצמררים של איליה יפימוביץ׳ (סוכנות DPA), מתאר פעילי ימין, המתפללים בערב תשעה באב בקריאה לחידוש ההתנחלות היהודית ברצועת עזה. התאורה הדרמטית המזכירה את ציוריו של קראוואג׳יו, מאירה אישה וילד במרכז התמונה, כשעל פניה הנהרה הזו של הקיצוניים המשיחיים. זה מושך ומרתיע בו זמנית, תזכורת למציאות מטרידה, לרובד נוסף ומשיחי במדינה הזאת, המתקיים במקביל (עבור רובנו) וצריך להדיר שינה מעינינו.

גיל אליהו ביניאט

מציאות מדומה

אחד האתגרים המשמעותיים שיש היום בזירת הצילום הוא התמודדות עם היכולות הפנטסטיות של בינה מלאכותית, המאפשרת לייצר צילומים משכנעים של רגעים מדומיינים. הערך המרכזי של צילום, מאז המצאתו, היה העדות האותנטיתהידיעה שצילום זה צולם במקום מסוים, ברגע מסוים ותיעד את המציאות. נכון שמציאות היא מושג שנתון לפרשנות ואכן כמה צלמים שיצלמו אותו אובייקט יפיקו צילומים שונים אבל עיקרון האותנטיות נשמר לצד המבט האישישגם לו יש ערך. גם העובדה שצילום עבר עריכות מסוימות בחדר החושך ואח״כ באופן דיגיטלי, נלקחה בחשבון, כאמצעי אסתטי. הבעייה כיום, היא קלות הפיברוקהעובדה שכבר לא ניתן להבחין בין צילום אמיתי לצילום פייק ואנחנו חיים בעידן הדיפ פייקשבו אנחנו מתבקשים לתרגל חשדנות בסיסית בעקבות השתכללות האמצעים להתל בנולא רק ויזואלית אלא גם קוליתבינה מלאכותית מסוגלת היום לשכפל את הקול האנושי ולהפיק תוצרים בקולנו. זה מפחיד ממש.

זה כמובן מעלה את שאלת האותנטיות גם בתחרויות צילום, שלפעמים מציגות צילומים מעוררי השתאות ממשכמו הצילום לעיל, של גיל אליהו ביניאט (הארץ)  של מטוס F35 על רקע הירח. ובכן, כפי שנמסר לי על ידי דנה וולפיילרללקין, מייסדת ואוצרת אחראית של עדות מקומיתהצלמים נדרשים לצרף להגשה קובץ RAW – הקובץ המקורי של הצילוםכדי לאשר שאכן מדובר בצילום אותנטי.

אמיר כהן - עדר צבאים על רקע הריסות שג׳אעייה.

ולסיום, אי אפשר שלא לחשוב על התפקיד החשוב שממלא הצילום התיעודי בהסברהבמיוחד בתקופה של מלחמה כפי שאנו מצויים בה. זוהי מלחמה שישראל הפסידה בה מזמן. אף צילום ישראלי לא נבחר לתחרות הבינלאומית ה – World Press Photo. לעומת זאת, הצילום הזוכה שם מציג אישה פלסטינית אוחזת בגופתה (העטופה) של אחייניתה.

לא משנה כמה מכוניות שרופות, בתים שרופים ופצועים נציגלצידם אוסף של פוליטיקאים זחוחים, שחוגגים נצחונות מדומיםבזמן שהחטופים עדיין שם. חיילים עדיין נהרגים ואלפי פצועים מנסים להשתקם אך העולם מתמקד דווקא בסבל מעבר לגדר.

עוד לא רשומים לניוזלטר החודשי שלי?

לקבלת עדכונים אוטומטיים על פוסט חדש

לפוסט הזה יש תגובה אחת

  1. סמדר אליאסף

    את כותבת מעניין מסבירה נפלא מתמצתת דברים מסובכים. אני מאד אוהבת לקרוא ומעריכה מאד

כתיבת תגובה