הנה הגענו לסוף אחת השנים האיומות בהיסטוריה של מדינת ישראל אבל זו גם היתה שנה שבה ישראל עמדה במוקד מחאה חסרת תקדים של עולם האמנות הבינלאומי.
זה התחיל בעצומה שנחתמה על ידי אלפי אנשי אמנות (חלקם ישראלים), נגד ישראל ונגד המלחמה – תוך התעלמות מטבח השבעה באוקטובר. המלחמה בעזה גרמה לפילוג משמעותי בעולם האמנות הבינלאומי. אמנים, אספנים ואפילו אוצרים ומנהלי מוזיאונים נשפטים עתה על פי הפוזיציה שלהם לגבי הסכסוך הישראלי/פלסטינאי והיחס שלהם הן לגבי הטבח של 7.10 והן לגבי הפסקת אש. זוהי אותה תרבות ביטול שאנחנו כבר מכירים שנים אבל עתה היא מציבה אותנו אל מול האמנים הנערצים עלינו ועלינו לבחון האם עמדותיהם הפוליטיות משפיעות על היחס שלנו לאמנות שלהם. אנשי אמנות רבים בארץ חשו נבגדים לאור הדעות האנטי–ישראליות הנחרצות שהביעו אנשי אמנות חשובים בעולם.
קשה לזכור קונפליקט גיאו–פוליטי שעורר כל–כך הרבה תהודה ועוינות כמו המלחמה בעזה. לאחרונה, הצלמת (היהודיה) נאן גולדין נאמה בפתיחת תערוכה שלה בברלין נגד המלחמה בעזה ונגד המדיניות הגרמנית שאינה מאפשרת שיח אנטישמי. היא ביקשה לנצל את המעמד כדי להביע את מורת רוחה.
גם בטקס קבלת פרס טרנר – אחד הפרסים היוקרתיים בעולם האמנות, האמנית הזוכה ג׳סלין קאור ניצלה את המעמד כדי להביע תמיכתה בעם הפלסטינאי, תוך הבעת התנגדות למוזיאון הטייט – נותן הפרס – בתביעה להפסיק לקבל תמיכה מתורמים ישראליים. כידוע, ישנו אגף במוזיאון טייט מודרן על שם אייל עופר. זוג הפילנתרופים אניטה ופויו זבלדוביץ׳ גם הם על הכוונת וכן קנדידה גרטלר, מייסדת אירגון אאוטסט, שהתפטרה לפני חודש מהאירגון ומכל התפקידים הוולנטריים שלה במוסדות אמנות בריטיים. מה שהיא מכנה אקט מחאתי נגד אנטישמיות נראה די תבוסתני.
מאיפה הכסף?
לפני שלוש שנים כתבתי פוסט תחת הכותרת מאיפה הכסף. הנושא אז היה משפחת סאקלר והקשר ההדוק שלהם לתעשיית משככי הכאבים, שגרמו למותם של עשרות אלפי אמריקאים בשנה. מי שהובילה גם אז את המאבק היתה נאן גולדין, גם היא התמכרה למשככי כאבים. שמם של משפחת סאקלר הוסר מאז מעשרות מוזיאונים ואוניברסיטאות בעולם (אוניברסיטת תל–אביב לא עשתה זאת), והם שינו סטטוס מפטרונים של כבוד למוקצים שקלון דבק בהם. יש הרבה צביעות בנושא הזה של כספי תמיכה וגם בשוק האמנות באופן כללי – מוזיאונים צריכים כסף, אמנים צריכים למכור אמנות אבל הגישה הרדילקלית לפוליטיקה יצרה חיץ בין יוצרים ומוסדות אמנותיים לבין המממנים. בתחילת המלחמה היו גם מקרים בהם אספנים נפטרו מיצירות של אמנים שדיברו נגד ישראל מחירי הפסד, כהליך מחאתי. כך זה עובד לשני הכיוונים וכולם בסופו של דבר מפסידים – גם שוחרי האמנות.
ביתן סגור
כמובן שאי אפשר לדבר על הנושא הזה מבלי להזכיר את הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה. ממש לפני פתיחת הביאנלה החליטה האמנית רות פתיר, יחד עם האוצרות מירה לפידות ותמר מרגלית, לא לפתוח את הביתן הישראלי עד שיוחזרו כל החטופים והמלחמה תסתיים. כפי שכולנו יודעים, הביאנלה כבר הסתיימה והחטופים עדיין לא שבו. הייתי שם בזמן אמת, עדה להחלטה הקשה הזאת, שנעשתה בכובד ראש, מבין אפשרויות רעות באוירה שנוצרה בוונציה בימי טרום–פתיחת הביאנלה. היום אנחנו יודעים שהתערוכה של רות תוצג במוזיאון תל–אביב בחודש מרץ ומשם תעבור במלואה למוזיאון היהודי בניו–יורק, שרכש את התערוכה כולה. זהו פיצוי נאה, לכל הדעות אבל אני לא יכולה להשתחרר מתחושת הפספוס על כך שהתערוכה לא נצפתה בביאנלה, בקונטקסט המקורי שלה, דווקא כדי להראות שיש נרטיב אחר, לא כוחני, שמדבר על אמהות כערך אוניברסלי, דווקא בתקופה שבה ישראל משוייכת להקשרים של רצח עם. צריך להבחין בין מדיניות רשמית לבין הפרט בעל הדעה העצמאית, שלעיתים אינה תואמת את המדיניות של הממשלה. אלא שבאקלים שבו אנחנו חיים כרגע, יש רק שחור ולבן.
שנה של קיטוב
זה לא במקרה שהמילה פולריזציה נבחרה למילת השנה של מילון מריאם וובסטר. אין ספק שקיטוב מאפיין את השנה האחרונה ומגמה זו כנראה תימשך. זה בא לידי ביטוי גם בוונדליזם, לו אנו עדים במוזיאונים – בעיקר בבריטניה בשנה האחרונה. בחסות מחאה אקולוגית, קבוצות של אקטיביזם סביבתי משתמשות ביצירות אמנות חשובות ככלי מחאתי, כאשר הם שופכים חומרים למיניהם על היצירות (שבדרך כלל מוגנות באמצעות זכוכית) כדי ליצור תהודה למטרה (החשובה יש לומר) שלהם. בעקבות מעשי האלימות האלה הוחמרו תנאי הכניסה לנשיונל גלרי בלונדון והתור בכניסה מתארך בגלל בדיקות בטחוניות.
אנחנו תמיד נוטים לומר שאמנות אינה נפרדת מהחיים והשנה הזאת הוכיחה זאת מעל כל ספק. הבעייה היא שזה נגדנו ולא נראה לי שזה נושא שייעלם בקרוב. אמנות ישראלית לא תהיה מבוקשת במוזיאונים מעבר לים עוד זמן רב וכמה חבל. בכל מקרה, נאחל ונקווה שהשנה הבאה תהיה טובה יותר. אמן.
*התמונה בראש פוסט זה היא פרט מציור של זויה צ׳רקסקי – Bring them home. צ׳רקסקי הציגה עבודות מהשבע באוקטובר בתערוכה במוזיאון היהודי בניו-יורק בקיץ האחרון. הדימוי המלא כאן.
אני קוראת נאמנה של הפוסטים שלך, לא מחמיצה אף אחד! כל מה שאת כותבת ממלא את החלל של מידע על חדשות האמנות בארץ ובעולם. תודה לך על כך!
מצטרף לדעתך שאי-פתיחת הביתן הישראלי בביאנלה לאמנות הינו פספוס, שגיאה לדעתי, חשוב לזכור, זו איננה תערוכה פרטית בגלריה מסחרית. שוו בנפשכם שעדן גולן, נציגת ישראל לאירוויזיון, אירוע שהתרחש באותה עת, היתה מחליטה לבטל את הופעתה, איזה מחאה היתה מתפרצת כלפיה.
תודה דבי!
באופן מפתיע הצלחתי לאצור תערוכה של עבודות צילום ו-וידיאו של 12 אומניות ישראליות ו-12 אומניות סיניות בעיר צ׳ינגדאו בסין. התערוכה עדיין פתוחה. הדיאלוג הבין-לאומי נמשך במינון נמוך ובמאמץ עצום.
תודה רבה דבי, מי יתן והדיווחים הבאים יביאו עימם בשורות טובות לכולנו
תודה דבי, אוהבת מאד לקרוא את העדכונים וחוות הדעת שלך על עולם האמנות .
תודה!
מאלף.
דבי יקרה, מאחלת לך ולבני משפחתך שנה טובה. ושבאמת יהיה יותר טוב מהשנה האיומה הזאת, ולעוד הרבה פוסטים מרתקים באומנות. רמונה