
היחס לתרבות בצרפת מעורר קנאה עמוקה. מספיק להסתכל על הבנין שמאכלס את משרד התרבות כדי להבין את החשיבות שהאומה הצרפתית מעניקה לתחום שאנחנו, בישראל, הורגלנו שהוא תמיד בתחתית סדר העדיפויות. בחמישים השנה האחרונות אפשר לעקוב אחרי מסורת מרשימה של פרוייקטים גדולים, שיזמו נשיאי הרפקובליקה. לא פעם הם היו שנויים במחלוקת. כמו למשל, מרכז פומפידו –דוגמה לאדריכלות נועזת שיזם הנשיא ג׳ורג׳ פומפידו, או הפירמידה בכניסה ללובר, שיזם פרנסואה מיטראן (שהיה פורה במיוחד בפרוייקטים גדולים). ב– 2006 נפתח המוזיאון האתני/היסטוריה קיי ברנלי, שיזם הנשיא ז׳אק שיראק.

בביקור סטודיו אצל האמנית הישראלית נתנאל הרבלין, שמעתי ממנה על היחס האוהד לאמנים, על ההטבות והעזרה – רק תבואו ותעבדו בפאריז. הרבלין זכתה לאחרונה לכבוד שאמנים עכשויים מעטים זוכים לה – בוודאי אמנים ישראלים – תערוכה במוזיאון ד׳אורסיי.
במירוץ שלי להספיק כמה שיותר ב– 48 שעות בפאריז, זכיתי לראות מלא קבוצות של ילדים מגיל הגן ועד לתיכון, שמגיעים לסיורים במוזיאונים. זה נקרא חינוך לאמנות וזה תנאי חשוב מאד להכשרת צרכני אמנות עתידיים. שוב התמלאתי קנאה.
להחזיר עטרה ליושנה
משהו השתנה בפאריז בעשור האחרון. אחרי עשרות שנים, שבהן היה נדמה שהיא נשארה מאחור, נשענת על תהילת העבר – בעיקר של המחצית הראשונה של המאה העשרים – פאריז התעוררה והפכה ליעד מעניין גם עבור אמנות עכשווית. פתיחת פונדסיון לואי ויטון של המיליארדר ברנאר ארנו בשנת 2014 היתה יריית הפתיחה ומאז נפתחו סניפים של הגלריות החשובות בעולם גם בפאריז – גאגוזיאן, צווירנר, האווזר וווירת׳ ואחרים. הברקזיט בבריטניה תרם אף הוא לפיתוח שוק עכשווי בפאריז – כי לונדון הפכה פחות אטרקטיבית לאחר שבריטניה עזבה את השוק האירופי המשותף.
גם פתיחת הבורס דה קומרס, המוזיאון החדש של פרנסואה פינו (יריבו של ארנו), ב– 2021 חיזקה את הסטטוס של פאריז כמעצמה של אמנות עכשווית. יחד עם זאת, אין כמו פאריז כדי ליהנות מאמנות העבר ולמרות הכתוב לעיל, התערוכות המוצגות עכשיו בפאריז מזמנות לרוב דווקא מפגשים מרתקים עם האמנות המודרניסטית של המאה העשרים.

שני אספנים באורנג׳רי
הסיבה העיקרית והמצוינת לבקר במוזיאון האורנג׳רי היא כמובן חבצלות המים של מונה. לא משנה כמה פעמים תראו אותן – זה תמיד מרגש. אבל עתה יש עוד שתי סיבות לבקר בו.
בקומה התחתונה של המוזיאון מוצגות שתי תערוכות המתכתבות אחת עו השניה. האחת קבועה והשניה זמנית.
התערוכה הקבועה מציגה את האוסף של פול גויאם (1891-1934), שנרכש על ידי המדינה סביב 1960. מאז 1984 האוסף מוצג בתערוכת קבע באורנג׳רי. גויאם היה סוחר אמנות בתחילת המאה העשרים שהיה מאד מעורב בחיי האמנים איתם עבד – כמו מודיליאני, מאטיס, פיקאסו ואחרים. הוא גם אסף אמנות אפריקאית, שלצערנו אלמנתו מכרה לאחר מותו, למרות שהיא המשיכה לרכוש אמנות ולהעשיר את האוסף.

יש לא מעט דימיון בין גויאם לבין הנס ברגרואן (1914-2007), שתערוכה זמנית שלו מוצגת אף היא במוזיאון. ברגרואן נולד למשפחה יהודית בברלין. הוא ברח לארצות הברית ב– 1936 אבל אחרי המלחמה העדיף לשוב לאירופה, שם השתקע בפאריז והתברג בקהילת האמנות. התשוקה שלו לאמנות הביאה אותו לפתוח גלריה וכפי שוהא העיד על עצמו – הוא היה הלקוח הטוב ביותר של עצמו….
אוסף האמנות הנודע שלו, שהוערך ב-450 מיליון דולר ב-2001, כלל 165 יצירות של מאסטרים מהמאה ה-20 כמו בראק, מאטיס, קליי וג'קומטי, עם קבוצה ייחודית של 125 יצירות של פיקאסו.
בשנת 2000 מכר ברגגרואן את האוסף שלו לאומה הגרמנית והיום הוא שוכן במוזיאון ברגגרואן כחלק מהמוזיאונים הלאומיים של ברלין.
התערוכה מוצגת עד 27.1.25
בשני המקרים האלה מדובר באספנים שמה שכיוון אותם זו התשוקה לאמנות, בניגוד להרבה אספנים היום שמכוונים בעיקר על התשוקה לכסף. אני אומרת את זה בהכללה אבל הפיכתה של אמנות לכלי פיננסי בשני העשורים האחרונים הפכה את הפרקטיקה של רכישת אמנות להשקעה. מי שרוכש יצירות תוך מחשבה על רווח עתידי – הכוונה אליכם. גם בארץ היו אספנים כאלה פעם. אני יודעת כי חקרתי לעומק את הנושא במסגרת לימודי התואר השני שלי. התשוקה שעוברת בתערוכות אלה עוררה בי געגוע לסוג כזה של אספנות.

מוזיאון קיי ברנלי
היה זה הביקור הראשון שלי במוזיאון ההיסטורי/אתני קיי ברנלי, שנפתח ב– 2006. המוזיאון כולו מוקדש לתרבויות רחוקות – לארצות המכונות ״הדרום הגלובאלי״ – אפריקה, אסיה, אוקיאניה, אמריקה הילידית והדרומית. קודם כל מוזיאון יפהפה בעיצובו של ז׳אן נובל. המוזיאון עומד על עמודים ומתחתיו גן נפלא.
בהתאם לרוח הזמן, כל חשיפה לחפצי תרבות ממקומות רחוקים מלווה בחשדנות לגבי מקור החפץ. אנחנו נמצאים בעידן רגיש מאד מבחינה פוסט–קולוניאליסטית. גם המוזיאון עצמו בוחן את עצמו, כך על פי התויות המוצמדות לחלק מהמוצגים. אחרי דורות בהם הורגלנו להתייחס לאמנות שנוצרה באפריקה, אוקיאניה, דרום אמריקה ואסיה – כאמנות פרימיטיבית, הגענו לעת שמזמין אותנו להביט בעיניים אחרות על האוצרות שמצאו עצמם בדרכים שונות למוזיאונים במערב. כך גם במוזיאון הבריטי – אבל זה נושא לפוסט אחר.
אני שמחה שהביקור הראשון שלי במוזיאון מרהיב זה הוא בזמן בו אני בשלה להסתכל על המוצגים בהתפעלות ולא מתוך התנשאות מערבית. הרבה מזה קשור לביאנלה האחרונה בוונציה.

מוזיאון ד׳אורסיי
תמיד כיף לחזור למוזיאון הזה, לבקר ״חברים״ אהובים כמו ״אולימפיה״ וארוחת צהריים על הדשא של מאנה.
אבל הפעם שתי סיבות נוספות לבקר שם. הראשונה, תערוכתו של האימפרסיוניסט הפחות מוכר – גוסטב קאייבוט. מאז שראיתי בצעירותי את יצירתו ״משייפי הפרקטים״ (לעיל) התאהבתי באמן הזה. בתערוכה הנוכחית, הקריאה היא על קאיבוט כצייר של גברים ואפילו שזה לא מוזכר במפורש, האוצרות מכוונת אותנו לראות אלמנטים הומו–אירוטיים בעבודותיו. קאייבוט לא היה הדוגמה הקלאסית של האמן הרעב. הוא בא ממשפחה אמידה ביותר ולכן לא היתה לו מוטיבציה מיוחדת לקדם את עצמו כאמן. הוא היה יותר ידוע כפטרון של האמנים בני דורו. רק בשנות הששים של המאה העשרים החלו היסטוריונים להביט על יצירתו האמנותית בהערכה.
עד 19.1.25

התערוכה השניה המתקיימת באורסי היא של הצמד הסקנדינבי אלמגרין ודרגסט – הצמד השובב של עולם האמנות. לראשונה בהיסטוריה של המוזיאון, אמנים הורשו להתערב בתצוגת הקבע של הפיסול בשדירה המרכזית של המוזיאון. צמד האמנים הוסיפו פסלים חדשים, המתכתבים עם הפסלים הקלאסיים. השיש הלבן הופך ליציקות גבס והנושאים של הפסלים מתאימים לזמננו אנו. האטרקציה הגדולה היא פסל ריאליסטי של ילד שנראה שקוע בציור לרגלי הציור גדול הממדים Romains de la décadence. על התערוכה של אלמגרין ודרגסט בהרחבה במגזין פורטפוליו.
עד 2.2.25

מוזיאון פיקאסו
תערוכה מפתיעה מוצגת כעת במוזיאון פיקאסו – זוהי התערוכה של ג׳קסון פולוק, המוכר לנו בעיקר בזכות ה– Action painting – ציורי הטפטוף המופשטים שלו. התערוכה מדגימה כיצד בשנותיו הראשון כצייר, היה מושפע מפיקאסו וכיצד אמנות אפריקאית (כמו שרואים בקיי ברנלי) השפיעה גם על עבודתו. אני ממש הופתעתי!
עד 19.1.25

מרכז פומפידו
שנת המאה להייסדה של התנועה הסוריאליסטית מוצתה עד תום, מבחינתי. למעשה, היא התחילה כבר ב– 2022, אז ראיתי את התערוכה ״סוריאליזם ללא גבולות״, שהוצגה בטייט מודרן וכעבור חודשיים נפתחה התערוכה הסוריאליסטית המופלאה במוזיאון פגי גוגנהיים בוונציה. עתה מוצגת בפומפידו עוד תערוכה סוריאליסטית – חלק מהעבודות כבר ראיתי בתערוכות הקודמות.
עד 13.1.25
אגב, מרכז פומפידו עומד להיסגר בקיץ 2025 למשך חמש שנים של שיפוצים יסודיים.

בורס דה קומרס
היה שווה לו לחכות, לפרנסואה פינו, כדי לרכוש את המבנה המרשים ששימש בעבר לבורסת המסר של פאריז. מבנה עגול ומפואר, כמה דקות הליכה מהפומפידו, ממש בצנטרום של הפאיילה…
התערוכה המוצגת כעת מוקדשת לתנועת Arte Povera – שמשמעותה באיטלקית – אמנות עניה או דלה. זוהי תנועה שהופיעה באיטליה במהלך שנות ה-60 המאוחרות כתגובה רדיקלית למסחור האמנות והדומיננטיות של המינימליזם והפופ ארט האמריקאי. התנועה פעלה נגד האסתטיקה המהודרת של תרבות הצריכה המודרנית לטובת חומרים גולמיים, לא מעובדים כמו אדמה, סמרטוטים, זרדים, עיתונים ושאריות תעשייתיות.
48 שעות קסומות של אמנות בעיר האורות רק השאירו טעם של עוד….
יופי של פוסט שממש מעורר חשק לעלות על מטוס לפריז.
נהניתי מהמגזין, מהרשמים שלך בפריז ומפוסטר המענין על קטאלאן והבננה. תודה!
היה כייף לסייר איתך במקביל והמון תודה על ההמלצות.
דבי יקרה,
הצלחת להעביר את רשמייך ב48 שעות ביקור בפריס בצורה מעניינת שעושה חשק גדול לטוס לשם מיד.
נהניתי מאד.