חמישה חודשים 132 חטופים 1500 הרוגים 2 תערוכות העוסקות במאורעות השבעה באוקטובר ומאפשרות לנו לבחון קשת גדולה של רגשות.
יום רודף יום במציאות ההזויה שהחלה בשבעה באוקטובר ובעודנו מנסים, כל אחד בדרכו, לעבד את שעברנו ועודנו עוברים, יש כבר תוצרים אמנותיים שמאפשרים לנו להתחבר לכאב, חרדה ואפילו לתקווה.
אמנים יודעים ליצור דימויים חזקים מכל מילה, במיוחד כשהכל חי וכואב כל כך. בניגוד לוועדת חקירה, אין צורך להמתין כדי להציג את תוצרי האמנות של החודשים האחרונים. להיפך. דווקא מפני שאנחנו עדיין בתוך זה, האמנות מייצרת מרחב שמאפשר לעבד את התחושות ולעסוק בתכנים הקשים האלה באופן סובלימטיבי ולא באמצעות אקטואליה, כך על פי האוצרת נטע גל עצמון, שאצרה את התערוכה זמן תגובה, המוצגת בבית הראשונים בביתן אהרון. כרמית בלומנזון, אוצרת השבעה באוקטובר (יחד עם מיכל הומינר) במוזיאון ״אנו״ , מדברת על הציר בין האימה לבין התקווה.
שתי התערוכות מקיפות היבטים שונים של הטראומה שעודנו מצויים בה. בשתיהן ישנן עבודות שנעשו גם לפני השבעה באוקטובר ומהוות את ההוכחה שאנחנו חיים בטראומה מתמשכת. תת המודע שלנו גדוש סיוטים ותמונות זוועה, בין אם קרו לנו או לאחרים, בין אם זה תוצר של סיפורי שואה, מלחמות או פיגועים. זה שם כל הזמן. כמובן שהפרק הנוכחי קשה במיוחד במסגרת סיפור ההישרדות שלנו בארץ הזאת.
בבית הראשונים בביתן אהרון, בתוך גלריה אינטימית במבנה העתיק, אצרה נטע גל עצמון תערוכה קטנה ומרגשת שרוב העבודות בה נוצרו אחרי השבעה באוקטובר. לא כל מה שמוצג בה נוצר כאמנות, כמו למשל, הוידאו המצמרר של מאיה אלפר, שהסתתרה בתוך שיח במתחם הנובה וצילמה את עצמה עושה דימיון מודרך, באמצעותו היא רואה את עצמה יוצאת מזה והיא אכן נחלצה על ידי צה״ל כעבור שש שעות. את הוידאו הזה ראתה בפייסבוק האמנית נעמי טנהאוזר, שיצרה באמצעות פלסטלינה מחווה למאיה.
חרוט באור
קיר שלם בתערוכה מוקדש לפרוייקט קעקועים שיזמה חן אליה, המתעדת מפונים מהעוטף. תוך כדי שיחות, גילתה את תופעת הקעקועים מאז השבעה באוקטובר, שסוחפת אנשים מכל הגילאים. באמצעות קול קורא נשלחו צילומים של הקעקועים ואת הסיפור שמאחוריהם. 60 קעקועים מופיעים על קיר שלם בתערוכה תחת הכותרת ״חרוט באור״, וזה רק חלק קטן מהצילומים שהתקבלו בעקבות הפניה. רק מול הקיר הזה אפשר לעמוד שעות.
זמן תגובה היא תערוכה קטנה ואינטימית מאד. רוב העבודות קטנות גם הן. אם תגיעו באמצע השבוע, סיכויים רבים שתמצאו את עצמכם לבד שם וזה מצויין כי השקט מאפשר את ההתייחדות המתבקשת עם העבודות העוצמתיות בתערוכה.
במוזיאון ״אנו, שם מוצגת התערוכה שבעה באוקטובר, האוירה אחרת לגמרי. הרבה אנשים, קבוצות, פסקול של שירים המלווים את הביקור וקיר גדול, עליו מוקרנים צילומים מתוך התערוכה ״עדות מקומית״ – צילום עיתונות, שנסגרה זה מכבר. כל אלה קצת מפריעים להתמקד באמנות עצמה אבל עדיין שווה לבקר בה. מבין 25 האמנים שעבודותיהם מוצגות בתערוכה, 4 אינם בין החיים: יונתן חצור, רועי עידן, ענבר היימן, ואביתר קיפניס. היריעה קצרה בכדי לכתוב על כל העבודות אבל אני רוצה לציין כמה אמנים שריגשו אותי. סופי ברזון מקאי, אמנית ואוצרת, תושבת בארי, ניצלה עם בני משפחתה בשבת השחורה, לאחר שעות רבות בממ״ד, בהן היא שיתפה בפייסבוק את המצב וגם נפרדה מהעולם. הצילומים המוצגים, בשחור/לבן, פואטיים ומרגשים בהקשר של בית שהיה ואיננו ומציאות סוריאליסטית שהפכה למציאות קונקרטית. זיוה ילין, אף היא תושבת בארי, מציגה ציור אדום של נוף הקיבוץ (בראש פוסט זה), שנפגע מקליע של המחבלים ומוצג כך.
ליאור שטיינר מציגה שני ציורים נפלאים, קרן שפילשר מגייסת את תולדות האמנות כדי להביע את זעזועה מהמצב ואבישי פלטק מציג ציור גדול של שיחי צבר בחשיכה – ציור ענק שעמדתי ממש נפעמת מולו. פלטק הפסיק לעבוד על הציור בחמישה לאוקטובר ומאז לא נגע בו.
יש ערך רב לתערוכות אלה ולמרות הנטיה הטבעית שלנו להתרחק מדברים שקשים לנו, אני מאד ממליצה לבקר בהן ולהתחבר דרכן גם למי שהיה ואיננו עוד וגם למי שנותר מלא כאב.
