מחשבות על יופי

יופי - קשה לחשוב על מושג טעון יותר בתולדות האמנות במאה השנים האחרונות. לבטא יופי היה מושא השאיפה העילאי בתולדות האמנות המערבית אך מתחילת המאה ה- 20 החלה הידרדרותו של מושג היופי באמנות. עדיין היו אמנים ששימרו ואף הרחיבו את המסורת של הביטוי האסתטי, כמו מאטיס, בונאר, שאגאל ואחרים. אבל עבור אמנים חשובים רבים אחרים במאה ה- 20, יופי ואסתטיקה היו מטרה משנית, אם בכלל. 

האירוע שבישר את השינוי הגדול התרחש בשנת 1907 כאשר פיקאסו יצר את “העלמות מאביניון“ והציב אתגר חדש למודל היופי הקלאסי של גוף האישה, על ידי שילוב אלמנטים של מסיכות אפריקאיות ואיבריות. זו היתה בבחינת התגרות במושג הקלאסי של היופי. זו היתה גם תחילתה של הקוביזם שעיקרו היה עיוות על ידי שבירה גאומטרית של מושאים. במרכזו של העשור השני של המאה עמדה מלחמת העולם הראשונה שהזעזוע העמוק שגרמה לעולם המערבי בא לידי ביטוי גם באמנות – תנועות כמו הדאדא, האקספרסיוניזם, הסוריאליזם – כולם קראו תיגר על סדרי העולם ״הישן״. רבים הרגישו שבעולם שבו יש מלחמות עולם, היופי כבר אינו רלבנטי.

במחצית השנייה של המאה ה- 20, האמנות הלכה והצטמצמה לכדי רעיון בלבד – עם התחזקות הזרם המושגי. בתחילת שנות התשעים ניתן לומר שהמושג “יופי” נעלם מהמסך של עולם האמנות. “יפה”, כאמת מידה לאיכותה של יצירה הוחלף ב”מורכב”, “מאתגר”, “קשה לעיכול”. המושג “יפה” קיבל הקשר שלילי ונעשה בו שימוש כדי לבטל או לבטא זלזול באמן או ביצירה. 

המאה ה- 21 הביאה עימה את שובו של היופי למיינסטרים. אולי החזרה ליופי מהווה השלמה עם עולם הזקוק לו נואשות אחרי שנים רבות של דיכוי? אולי ההימנעות מיופי היתה הקרבה של המשמעות העמוקה ביותר של האמנות? או שמא החזרה ליופי היא אך מגמה נוספת המציבה עצמה בהתגרות אל מול מתנגדיה? שאלות אלה בהחלט מזמינות דיון על מושג היופי באמנות בתחילת המאה העשרים ואחת.

לא פרח תמים. רוני לנדה. צילום: דניאל חנוך

הפתיינות של היופי

היופי העכשווי פנים רבות לו והוא מתוחכם יותר, מלווה אג׳נדה, לעיתים ציני והרבה פעמים פתייני. המשיכה הטבעית שלנו אל היפה מאפשרת לאמנים למשוך אותנו פנימה כדי לחשוף אותנו בפני תכנים לא פשוטים. וכאן אני מגיעה ליצירה המופלאה של רוני לנדה, על גופתי המתה בגלריה רוזנפלד, שהציתה בי את ההשראה לטקסט זה.

רוני לנדה ״על גופתי המתה״. צילום: דבי לוזיה

זוהי יצירה תלת ממדית בגובה של מטר וחצי, שנראית מרחוק כמו גירסה מפוסלת של ציור פרחים הולנדי מהמאה ה- 17. היצירה הגדולה, שמתנשאת לגובה של כ- 2.5 מטר (כולל הפדסטל עליו היא מוצבת), מורכבת מענפים רבים ומגוונים של מה שנראה במבט ראשון כפרחים ואלמנטים צמחיים שונים. מבט קרוב וממושך יותר חושף תוכן אחר לגמרי – של חלקי גוף פנימיים ומחלות עור שונות. הגילוי האיטי של הפרטים ביצירה משאירה את הצופה הנפעם מולה למשך זמן רב וכפי שכותבת האוצרת מיה פרנקל טנא: ״בדומה להתבוננות אל תוך גוף אנושי, התעמקות בעבודות המוצגות בתערוכה מספקת חוויה מענגת ומרתיעה בו זמנית. המבט על האובייקט השלם הופך מפרק וחודרני, קליני ומציצני כאחד, המתחבר לעולמות המדע והרפואה או לחליפין לאינטימיות אנושית. הגוף מוצג כמכלול של רגעים אלימים, חושניים, ארוטיים ופגיעים. הפרחים של רוני נושאים על פניהם עדויות למצבים אנושיים ולפיכך הם לעיתים פגומים ומצולקים. המיצב כולו מייצר ערבוב בין חוץ לפנים ללא היררכיה בין משיכה, רתיעה, יופי, כאב ועונג״.

עינת עריף גלנטי ״ממות שני״ במוזיאון פתח תקוה לאמנות

מוות שני

עוד עבודה שתואמת את הקטגוריה של יופי פתייני מוצגת במוזיאון פתח-תקוה לאמנות במסגרת התערוכה המומלצת אם עץ נופל ביער. האמנית עינת עריף-גלנטי מציגה אץ מוות שני – עבודת וידאו של מנדלה קליידסקופית, המתארת פוחלצים, חרקים מתים ופרחים במצב של צמיחה וקמילה. גם כאן, הרושם הראשונה הוא מרהיב. מדובר ב- 200 פריטים שנוצרו מתוך 10,000 צילומים ממוזיאון הפוחלצים בגן החי בפתח-תקוה. בעבודה סיזיפית  בטכניקת אנימצית סטופ-מושן, היא נתנה חיים חדשים לפוחלצים ולחרקים.

ביצירתה המהפנטת עריף-גלנטי מתייחסת גם היא למסורות אמנותיות ובמקרה זה ציורי הווניטאס והממנטו מורי – שני מונחים שאיפיינו ציורי טבע דומם במאה ה- 17, שתכליתם להדגיש את זמניות החיים ואת המוות בסופם. היופי הפתייני של עבודה זו חושף ביקורת על משטור הטבע וגם לא מעט כאב.

עינת עריף-גלנטי במוזיאון פתח-תקוה לאמנות

זמן צפייה

שתי העבודות שמופיעות בטקסט זה מחייבות התבוננות ממושכת. היום, בעידן של אפס סבלנות, זה לא עניין של מה בכך. מחקר מאד מצוטט מ- 2017 מלמד שאדם מבלה בממוצע 27 שניות מול יצירת אמנות. חדוות הגילוי דורשת זמן וסבלנות וסוג של התמסרות – מאד מוצדקת ומתגמלת.

רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה

עוד לא רשומים לקבל עידכונים
שבועיים במייל? כדאי!

לפוסט הזה יש 3 תגובות

  1. אביבה סברו

    שבת שלום לך דבי היקרה והאחת והיחידה
    אכן מצטרפת לנכתב , של רות , ואילנה , ואוסיף רק משפט קטן בכדי לא לקלקל את הניסוח הנפלאה ,
    תודה לך נקרב לב על חופן פנינים , ויהלומים , אוצרות מופת שחודרות לנפש למידע. ולידע וכמובן לזכרון
    בהמון הוקרה לך דבי ‍♂️‍♂️ברכה של שפע בריאות וכל טוב
    ממני אביבה סברו

  2. רות

    אני מאוד אוהבת הכתיבה האומנותית שלך.
    שמחה שפגשתי בבלוג ומחכה כל שבוע לדיוור ממך.
    תודה שאת לוקחת את הקוראים שלך למחוזות האומנות שאם לא כן,לחלקם לא היינו נחשפים.
    אשמח בעתיד להשתתף בהרצאות.

    1. אילנה שטיאט

      תודה לך דבי יקרה, אני מחכה כל שבוע לקרא את הניוז לטר שאת כותבת.הוא מרגיש מאד אישי, וכתוב בצורה אינטליגנטית, מרחיבת ומוסיפת ידע,ומנגישה לי את עולם האמנות(בארץ ובעולם) שאלמלא הבלוג שלך לא הייתי מצליחה להחשף למגוון התערוכות והמייצגים והמייצבים שאת מספרת עליהם.היידע הרב שיש לך והשפה האמנותית בה את מדווחת ומתארת מגמות ושינויים, וממליצה על תערוכות ואמנים חשובים, היא השראה עבורי ועבור כל מי שעוקב אחר המלצותיך. תבורכי!!

כתיבת תגובה