אני מאד אוהבת את הקונספט של אשכול תערוכות בנושא מסוים, כפי שהתקיים במשך כמה שנים טובות במוזיאונים קטנים כמו הרצליה ופתח-תקוה. זה עושה סדר ומאפשר מגוון נקודות מבט. אלא שבשנים האחרונות יש יותר אשכולות שהם אוסף, לעיתים מקרי, של תערוכות מגוונות. אני מבינה את הסכנה שתערוכות תהפוכנה לאילוסטציות של הנושא אבל בסופו של דבר, כל אשכול מלווה בבחירות אוצרותיות שכן מנסות לייצר חיבורים ולהימנע מתחושת אקראיות.
אשכול התערוכות החדש במוזיאון פתח–תקוה אינו מאוגד תחת נושא אבל ההודעה לעיתונות מציינת שמדובר במסע חזותי בין גבולות של מקום, זמן ותודעה. זו הגדרה שיכולה להתאים לכל תערוכה של אמנות ישראלית אבל אני דווקא הרגשתי משהו אחר. בעיני יש מוטיב חוזר של פירוק והרכבה. במצב הנוכחי של המדינה שלנו, גם אופן הצפיה שלנו בתערוכות עובר דרך פילטר אקטואלי ומן הסתם, גם היצירה עצמה מושפעת מהמצב.
נדב ויסמן – השבר בזמן. אוצרת: אירנה גורדון
בכניסה למוזיאון מיצב פיסולי של נדב ויסמן, שמייצר אובייקטים רב שכבתיים באמצעות פרוסות של דיקט. הוא יוצר שפה מקורית ומרתקת שמשלבת הפשטה של נוף עם אלמנטים שמתכתבים עם עבודות של משה קופפרמן. מעצם הכותרת השבר – הפירוק – מובנה בעבודה אבל ההרכבה מחדש מקורית ומעניינת. פתיחה חזקה מאד לאשכול כולו – פרטי המיצב הפיסולי נחשפים עוד ועוד ככל שמסתכלים. ממש שווה להתעכב כאן.
רון אסולין – אמעריקע. אוצרת: אירנה גורדון
גם המיצב של רון אסולין עוסק בפירוק והרכבה. באוירה של ז׳אנר הפילם נואר, אסולין מציג סדרה של רהיטים שהם מפורקים ומורכבים מחדש באופן די סוריאליסטי. אסולין מחפש משמעות באמצעות חיתוך ופירוק, כמעשה בלש המבקש לגלות כיצד הדברים מורכבים.
אלה אמיתי סדובסקי – פתאום כשחשבת שזה כבר איננו. אוצרת: נטע גל־עצמון
אני זוכרת את המפגש הראשון שלי עם עבודות הקולאז׳ המצויירות של אלה אמיתי סדובסקי, בוגרת הטכניון ומכון ויצמן, שאחרי שעשתה דוקטורט בכימיה פיזיקלית, היא הלכה ללמוד אמנות במדרשה וגם בבצלאל וגם תואר שני – בקיצור – לא מפתיע שכמו שהיא מתפתחת, כך גם היצירה שלה. המעבר מציור לאנימציה מרתק. לראשונה היא הציגה שילוב ביניהם במוזיאון וילפרד ישראל והתערוכה הנוכחית היא פשוט מאסטרפיס. רבדים של היסטוריה לאומית ואישית עם טכניקה מעוררת השתאות של אנימציה על רקע ציורים, בתנועה סביב החדר. הסצינות מורכבות מפרגמנטים שמרכיבים סיפור ויזואלי פנטסטי. חוויה!
יעל הרניק לרדת מהפסים — בדיאלוג עם מיכאל ארגוב אוצרת: אירנה גורדון
התערוכה מסכמת את תוכנית השהות של האמנית בסדנת ההדפס של מוזיאון פתח־תקווה לאמנות, בו התמקדה בעבודות ההדפס הגיאומטריות־מופשטות של מיכאל ארגוב (1920—1982) השמורות באוסף המוזיאון. התוצר שלה הוא שמונה אובייקטים תלת–ממדיים, המורכבים מבדים באורך עשרים מטר, מקופלים ומכווצים, שיוצרים פסים צבעוניים, שמהדהדים את עבודותיו של ארגוב.
הפירוק הרעיוני של הטכניקה של ארגוב ומעשה ההרכבה של הרניק דומים במהותם לפרשנות של נדב ויסמן ליצירה של קופפרמן, אם כי בטכניקה שונה לגמרי.
החיבורים ההיסטוריים של ויסמן והרניק מובילים אותי לתערוכות האחרות באשכול, שהמוטיב של פירוק והרכבה הוא הרקע לעבודות. כמו בתערוכה של גבריאלה קליין (רכבת לילה, אוצרת: אירנה גורדון), המציגה סדרת ציורים בפורמט זהה, שיוצרים תחושה של הצצה דרך חלון על רגעי אינטימיות של חברים או בני משפחה. הדמויות שוכבות או ישובות במיטה או על ספה.
גם דן רוברט להיאני (עוֹלֶה בּּכוֹ ַח, 2025 אוצרת: עירית כרמון פופר) עוסק בפירוק והרכבה של הזכרונות האישיים של עולה חדש, של המסע הופך לקולאז׳ בתנועה באמצעות מדיית הוידאו.
פרל שניידר (ימי בינתיים, 2025 אוצר: דוד פרנקל) מציגה מיצב רב–ממדי של פרגמנטים תוך שימוש בצבעים ובחומרים פשוטים ובחפצים מן־המוכן שהיא מלקטת ומחברת כאילו לאחר יד. בעידן מואץ של ערעור גבולות בין ממשות, אמת ובדיה, המציאות היומיומית מופיעה כייצוג חלומי מרובד השולח זרועות אל החיים עצמם.
סשה אוקון: טינה קאלישר, יוסי שפירא ואחרים. אוצרת: מור ברק-ריבלין
סשה אוקון עלה לארץ מסנט פטרסבורג בשנות השבעים ולמרות שהוא צייר מעולה והציג בהרבה מאד תערוכות בארץ ובחו״ל, הוא כאילו לא נטמע במודעות הישראלית. התערוכה שלו מציגה רישומים וירטואוזיים, בהם הוא מישיר מבט אל הזִקנה ומפלרטט עם המוות בשגרתיות טרגית־קומית, שאינה מתכחשת לאובדן אך גם אינה נכנעת לו. הגוף בעבודותיו הוא חומר הבנוי משכבות וקפלים, האוצרים בחובם זיכרון וכרוניקה של בליה והתכלות.
סינדרום שבתאי. אוצרת: דניאל צדקה-כהן
ולסיום, התערוכה הקבוצתית סינדרום שבתאי באוצרת נהדרת של דניאל צדקה־כהן. סביב הרעיון של מלנכוליה, חיברה האוצרת יצירות ישראליות קלאסיות מתוך אוסף המוזיאון לצד יצירות עכשוויות.
זו, לדעתי ההחמצה של האשכול החדש. במקום לקבל חלל אוטונומי משלה, התערוכה מוצגת כמובלעת בחלל המרכזי. חבל כי יש לה פוטנציאל להיות הרבה יותר משמעותית, במיוחד לאור המלנכוליה העוטפת אותנו בתקופה זו.
- התמונה בראש הפוסט: מקטע מתוך התערוכה של אלה אמיתי סדובסקי
כל הכבוד להתמדה ולמידע המגוון המוצג בצורה אטרקטיבית ומקצועית.
מעניין ומעורר חשק לראות את התערוכות וגם כיף לקרוא. תודה.
תודה.מרתקת כתמיד