אל ההיסטוריה של התרבות החומרית בארצנו, המוצגת דרך קבע במוזיאון ארץ ישראל, מצטרפת הביאנלה השניה לאמנויות ולעיצוב, שתוצג עד נובמבר 2023. התערוכה מציגה 250 עבודות של אמנים ישראליים ולראשונה גם כמה עשרות עבודות של אמנים בינלאומיים, באוצרות האורח מאוסטרליה, ד״ר קווין מארי.
מידת האדם
הביאנלה לאומנויות ולעיצוב היא פרי חזונה של ד״ר דבי הרשמן, שהיתה עד לאחרונה האוצרת הראשית של מוזיאון ארץ ישראל והיא מנהלת גם את המהדורה השניה של הביאנלה. האוצרים השנה הם אנריאטה אליעזר ברונר, ניר הרמט ותומר ספיר והנושא הוא "מהי מידת האדם". תמה זו מתבססת על אימרה של הפילוסוף היווני פרוטגורס, בן המאה ה־5 לפנה"ס, שקבע כי "האדם הוא מידת כל הדברים". השאלה מהי מידת האדם היא שאלה פילוסופית בעלת שורשים קדומים אך עצם שאלתה, בימים אלו של מחלוקת קשה בארצנו, עשויה גם להכניס קצת פרופורציות, כשאנחנו זוכרים את קטנותנו מול הטבע ומול ההיסטוריה האנושית, כפי שמוצגת במוזיאון ארץ ישראל.
ברוח זו הביאנלה מבקשת לבדוק מהי מידת ההשפעה של האדם היוצר ופעולותיו על העולם שסובב אותו, כמו גם על עולמו הפנימי. כפי שאומרת אנרייטה אליעזר ברונו: ״בעידן שבו טכנולוגיות מתקדמות מעצבות מחדש את עולמנו ושנוכחותנו הפיזית הולכת ומאבדת את אחיזתה, נראה שהעיסוק בחומר ובמלאכה ממשית, משקף את הרצון לאשרר את קיומנו״.
כל אחד משלושת האוצרים אחראי על מרחב אחר. אנריאטה שילבה יצירות עכשוויות בתוך ביתני הקרמיקה, ביתן נחושתן, ביתן הזכוכית וביתן אדם ועמלו. תומר ספיר אצר עבודות חוץ בעלות אופי מיצבי, פיסולי או אדריכלי, שכל אחת מהן מייצרת סביבה. העבודות מתייחסות לתפקיד היוצר.ת כאל כוח מיטיב, אקטיבי שנוקט עמדה ביחס לעולם ולעתיד הישרדותי, בר קיימא, שוויוני, אמפתי וסולידרי. ספיר אחראי גם על החממות האקדמיות, המתחלפות כל חודשיים. ניר הרמט אצר תערוכה מרכזית בביתן רוטשילד, המורכבת מארבעה פרקים: שפה ועלילה, זמן ומקום, פולחן וגוף. ארבעת פרקי התערוכה קושרים יחד את מרכיבי האדם: מבני תרבות, אמונות ואידיאולוגיות, המתנקזים למקום, לזמן ולסיפור היחידאי של כל אחת ואחד מאיתנו. ד״ר קווין מארי תורם מבט חיצוני מרתק על הטרנד הבינלאומי של החזרה למקורות והעבודות שבחר מדגימות את הדיאלוג של אמנים ילידיים, עם חפצי תרבות עתיקים מהתרבויות שלהם.
ההיקף העצום של התערוכה דורש ביקור ארוך וסבלני. כדי לעורר את בלוטות הטעם, אתן כאן כמה דוגמאות מכל קבוצה, בליווי טקסט קצר.
קרמיקה וזכוכית (אוצרת: אנריאטיה אליעזר ברונו)
דגי הזהב של בוגרת בצלאל (2005) רחל סטולר, שהיא גם בעלת תואר שני בביולוגיה מולקולרית, הם מוטיב חוזר בעבודתה. האגדה הקלאסית על הדייג ודג הזהב מתקשר לערכי מוסר, הגשמת משאלות והגשמה עצמית. אולם אגדות הן גם מרחבים של חופש ודימיון רחוקים מן הרציונליות של המציאות. דגי הזהב של סטולר שצמחו לפרופורציות מונומנטליות, שוחים בכיוונים הפוכים ובכך מאזכרים את צורתו של מזל דגים. דימוי זה, המושרש במסורות עתיקות, מסמל את הפיצול בין המודע והלא מודע, או בין רוח חסרת התגלמות פיזית לבין חומר/גוף חסר רוח. כמו בתרבויות רבות, דגים הם בין הסמלים הנפוצים ביותר באמנות יהודית מתוך אמונה שהמים המכסים אותם מגינים עליהם מפני עין הרע, ועיניהם שאינן נעצמות לעולם משולים לעינו של אלוהים הרואת כל.
היצירה Convivium (לטינית: סעודה; לחיות יחד), של מעיין פייגין מוצגת בתוך ויטרינה של כלי אוכל מזכוכית מהתקופה הרומית. אני אוהבת את השילובים האלה בין העבר לעכשווי, שאני זוכרת לטובה גם מהביאנלה הקודמת. פייגין גם היא בוגרת בצלאל, 2003. המילה "convivium" היתה מילה רומית שמשמעותה משתה, שהיוה את עמוד התווך בחיי האזרחים הרומאים. אולם היא מורכבת משתי מילים – "vivere" (לחיות) ו"con" (ביחד), וכך מתקבלת משמעות נוספת – "לחיות ביחד". בתקופה הרומית המילה "קונביוויום" פיתחה משמעות נוספת, כאשר הפכה לסמל של חברות וחוגים חברתיים, והחלה להיות מתוארת גם כהזמנה למפגשים ולפעילויות חברתיות. מעיין פייגין משחקת עם המשמעות הכפולה של המילה ובדימוי אדרות הדגים בין כלי אוכל וכלי הגשה רומיים כדי להמחיש את הסכנה הנשקפת ליצורים ימייים בעקבות זיהום מי הים על ידי בני האדם. עבודות חוץ
פיסול חוץ (אוצר: תומר ספיר)
״התגלמות״, עבודתו של נובויה ימגו׳צי נוצרה בהשראת גולם כסוף של פרפר שחי ביער האמזונס. המעטה של הגולם דמוי מראה והוא מאפשר לו הסוואה והגנה בשלב פגיע של השתנות. נובויה ימגוצ’י מאמין כי אנו חיים בעידן של טרנספורמציה לעבר דרגה גבוהה יותר של תודעה וכי העתיד שלנו מתהווה על ידי תודעה אנושית משותפת. העבודה מייצרת מרחב חווייתי לטרנספורמציה תודעתית. בניגוד למתכת המבהיקה, עם הכניסה פנימה המבקר עטוף בסיבים, בדומה לחוויה תוך גופית.
הפסל מכיל עבודת סאונד שהיוצר הקליט בצפון יפן, שבה מופיע קולו של חרק ההיגורשי אשר נשמע בטבע בפרק זמן קצר, מסוף הקיץ ועד לסתיו, מעט לפני הזריחה כשהאור עדיין עמום ומיד לאחר השקיעה. זהו צליל מדיטטיבי שקט שמהדהד בתוך העבודה, לאורך כל שעות היום ולאורך כל תקופת הביאנלה.
האיים הורודים של רינת יצחק ואלון שיקאר מזכירים מיד את מיצב האיים הורודים של כריסטו. הם דווקא נוצרו בתגובה לטלטלה שיצרה מגיפת הקורונה. המבנה מזמין ישיבה משותפת ואינטראקציה, כדרך מיטיבה לאחות את שברי התקופה. צורתה של העבודה נולדה מתוך רשתות נוירונים שמורכבות מיחידות בודדות שפועלות עצמאית אך מסונכרנות כגוף אחד שלם. המשטח האמורפי מצופה טיח עשוי מאדמה מקומית שמיושם בשיטה מזרח תיכונית מסורתית, ומשמש כבסיס מזמין למפגש ולפעילויות מגוונות.
ביתן רוטשילד (אוצר: ניר הרמט)
שירה גפשטיין יצרה מיצב תלוי בשם ״התכת מבנים״, מתוך דגמים של מבנים אדריכליים חשובים בתל אביב, אותם היא כמו מתיכה לכדי גוש סלעי. המבנים, בהם בית המשפט, בית הכנסת הגדול, מגדל השעון ביפו, מוזיאון תל אביב ומגדל שלום, מייצגים – הן באדריכלות שלהם והן בתפקודם התרבותי–חברתי – את הכמיהה לסדר, ארגון ושליטה. המראה האקלקטי, השבור והכאוטי של היצירה מייצר ניגוד גמור למהות ולחזות המקורית של המבנים. גם בחירתה של גפשטיין בחומרים קלים ומתכלים כמו רשתות וקונסטרוקציות עץ דקות מעניקה למבנים ממד של ארעיות שברירית, ומערערת על המונומנטליות החומרית והסמלית שלהם. לכך מצטרפת הבחירה לתלות את היצירה מהתקרה ולהציגה כשהיא מרחפת בין שמיים לארץ, בדומה לסלע המרחף בציור טירת הפירנאים של רנה מגריט. כמו אצל מגריט, גם אצל גפשטיין, אלמנט יציב ומקורקע מוצג כתלוש וחסר אחיזה. אלא שבעוד אצל מגריט הסוריאליסט, הסלע המרחף מעל הים מבטא תודעה של חלום, נראה שאצל גפשטיין גוש המבנים המרחף מבטא תודעה של יקיצה מחלום ומשקף מבט מפוכח וביקורתי על המציאות הישראלית כהווייתה.
אני מודה שיש לי יחס מיוחד לדפנה שרתיאל, שבחרתי בעבודה שלה לכריכת הספר שלי. בביאנלה הנוכחית היא מציגה ווריאציות של יצורים היברידיים המשלבים בתוכם מוטיבים בעלי עיצוב פונקציונאלי ומדוייק הלקוח מהעולם התעשייתי. היא לקחה כלים חד פעמיים ויצקה אותם בבטון. בעידן המקדש את ההתכלות כערך נשגב – אנו פוגשים כאן שילוב מטריד של חומר גלם נחות, זול המוני ובזוי (חד״פ) – עם הנצחתו ההירואית בבטון עתיר היוקרה. למעשה – העבודה ממחזרת חומרי פסולת חסרי חשיבות – אך עמידים, לכדי יצירות אמנות בעלות ערך, אך מתכלות ובנות חלוף. התוצאה נדמית כאוסף של מגדלים, ״פסלוני חסינות״ מקומיים, וטוטמים עכשוויים, המשקפים את פניה של תרבות הצריכה בת זמננו
יצירות בינלאומיות (אוצר: ד״ר קווין מארי)
עבודתו של האמן ההודי אישאן קוסיה מציגה ״קאוואד״ – מקדש נייד שפותח בראג'סטן לפולחן לאלוהויות הינדיות. הסיפור מסופר כאשר לוחות נפתחים. כיום משתמשים בו בהתייחסות לדאגות עכשוויות. עבודה זו עוסקת בנחש, ישות קדושה המצוי בסכנה על ידי פיתוח עירוני. המעצב יוצר שיתופי פעולה עם אומנים מסורתיים ברחבי הודו, ומוצא דרכים ליצור צורות גרפיות כגון גופנים וכריכות ספרים.
האמן הילידי האוסטרלי גאניבי גאנאמבר משתמש כחומר גלם בחומר בידוד מצופה אלומיניום. הוא יוצר בו חיתוכים, החושפים את החומר המבודד. עיצובים אלה מתארים את האתר הקדוש הנקרא גאנמה בו נפגשים מים מתוקים ומלוחים. עבור בני שבטו, המיזוג של הנהר והים מחבר בין תרבויות מקומיות וזרות, ומייצר ידע חדש.
לסיום סקירה זו, טקסט של האוצר ד״ר קווין מארי מאוסטרליה, שבתוך כל העשייה המקומית בולט באמצעות נקודת מבט חיצונית, המחברת את המקומי עם האוניברסלי:
״אנו חיים בעידן של לאומנות שבטית, שבו מדינות רבות מבקשות להחזיר תהילה אבודה. הרעיון הוא שהשבט חי פעם בפאר אך ירד מגדולתו. ההסבר הנפוץ לכך הוא ששבט אחר גנב את תהילתם. הכל היה בסדר, עד שהגיע השבט השני והסתנן לשבט שלו, וגרם לו לאבד את דרכו.אנו רואים את הלאומיות הזו במספר דרכים, כמו Make America Great Again, Brexit, פופוליזם הודי, שאיפות סיניות ומלחמת אוקראינה. בעבר, מנטליות זו באה לידי ביטוי באמצעות אנטישמיות, בעיקר בתגובה הנאצית לשקיעתה של גרמניה.
יש גרעין של אמת במנטליות הזו. זוהי כמיהה תרבותית נפוצה של האדם לחפש חיבור מחדש עם מקורותיו. בעיתות של שינוי, זה עוזר לחזור ל"הצהרת המשימה" התרבותית ולהתכוונן לעתיד. האתגר הוא לראות בזה סיפור אנושי משותף, ולא את הזהות הבלעדית של שבט זה או אחר. הסקרנות לגבי מוצאו התרבותי של האדם שכיחה כמו הכמיהה האישית שלנו לבית. המסע קדימה והחזרה הביתה היא המסגרת הנרטיבית שבאמצעותה מנווטים בני האדם את העולם.
המוזיאון ממלא תפקיד קריטי כמרחב החוגג את הסיפור העשיר של הקיום האנושי (בישראל). היצירות הזרות בביאנלה מופקות על ידי אנשים אשר מסתמכים על העבר העתיק של תרבותם כדי למצוא דרך קדימה. תפקיד זה לעולם אינו חשוב יותר מהיום, כאשר המאבק של מעצמות העולם להשיב את התהילה האבודה מאיים על הרס עולמי.
תעשה סיפורים, לא מלחמה״.
הביאנלה לאמנויות ולעיצוב תוצג במוזיאון ארץ ישראל בתל-אביב עד נובמבר 2023
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
נהניתי מניתוח העבודות שהתייחסת אליהן וכן מההקשרים הרחבים האוצרותיים. תודה. שרה
נהניתי מניתוח העבודות שהתייחסת אליהן וכן מההקשרים הרחבים האוצרותיים. תודה
עוקבת אחרייך באדיקות – תודה על ההכוונה וההשראה
חג שמח בתקווה לימים שפויים יותר בא רצינו
שוש ערמון
תודה דבי יקרה
אין נחמה ומזור כמו באמנות
ואל נאמני האמנות
בזיקה עם נאמני הדמוקרטיה והיצירה החופשית בארצנו הפצועה
בינה
תודה דבי, מאד אהבתי את המאמר והניתוח של הביאנלה שכתבת .
קוראת כל שבוע את הפוסטים שלך ולומדת מהם
חג שמח ואנחנו לא נישבר
עדנה דאלי