״ביקום הדיגיטלי, הידע עובר רדוקציה למעמד של מידע. מי יזכור שהידע למידע הוא כמו האמנות לקיטש, שמידע הוא הסוג הנחות ביותר של ידע, מפני שהוא החיצוני ביותר.״ לאון ויזלטיר
השבוע פורסמה כתבה בעיתון הארץ על ספר חדש, ששמו מיתרגם ל״כל הידע בעולם״ והוא עוסק בהיסטוריה של אנציקלופדיות. בני הדור שלי עוד זוכרים את הפרסומת ברדיו לאנציקלופדיה העברית – ששום ספריה ביתית לא היתה שלמה בלעדיה. היום מוצאים אותה בעיקר זרוקה ברחובות או במקרה הטוב משמשת כחומר גלם ליצירות אמנות, כי גם ספריות אינן יכולות לקבל את כרכיה.
ספרו לי איזו אנציקלופדיה היתה לכם בבית ואספר לכם מי אתם. העברית? בריטניקה? מכלל? תרבות? תחשבו על זה שפעם, האנציקלופדיה היתה המקור היחיד שלנו לידע על העולם. אני זוכרת את אורי בני בצעירותו, יושב וקורא להנאתו כרכים של האנציקלופדיה בריטניקה לנוער. בטיול שעשינו לאתר סטונהנג׳ לפני 20 שנה, אורי שלף כרך של האנציקלופדיה, שהסתבר שסחב איתו לאורך הטיול, כדי להקריא לנו על ההיסטוריה של האתר.
על ידע ומידע
מיד הורדתי את הספר המסקרן של גרפילד לקינדל שלי והתחלתי לקרוא. ידע זה הרי העבודה שלי. לאחרונה אפילו נודע לי שיש לעיסוק שלי שם: Knowledge worker. אני הרי עוסקת בקלט ופלט של ידע – קוראת, חוקרת, יוצרת חיבורים ומשתפת בכתיבה, בהרצאות ובהדרכות. מה שמעניין אותי בנושא זה, הוא השינוי במקורות הידע. כאן המקום גם להאיר את ההבדל בין ידע למידע.
בספר שלי, מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך, שנכתב בשנת 2014, הקדשתי ערך בפרק השני לידע, בו ציטטתי את ההוגה לאון ויזלטיר שטוען שקל להתבלבל היום בין ידע למידע: ״ביקום הדיגיטלי, הידע עובר רדוקציה למעמד של מידע. מי יזכור שהידע למידע הוא כמו האמנות לקיטש, שמידע הוא הסוג הנחות ביותר של ידע, מפני שהוא החיצוני ביותר.״
עוד טוען ויזלטיר שבעולם התועלתני שבו אנו חיים, בני אדם אוספים בעיקר מידע שימושי, וזה מאיים להפוך את העולם המערבי למעין כת של נתונים. כמעט ואין פן אנושי שלא ניתן כיום לכמת, אפילו יהיה זה "האושר". בסיסי נתונים יוצרים אשליה של בהירות ושל שליטה, אך הם מרדדים את האנושות. את כל זאת אמר ויזלטיר כהתרעה נוכח הצמצום שנרשם בעולם בביקוש ללימודי מדעי הרוח. אכן, אחת התופעות שהכי מצערות אותי בעולמנו כיום היא היעלמותו של המומחה. כקונספט, מומחיות מבוססת על ידע נרחב בתחום צר. הרעיון של ״איש הרנסנס״, המומחה בתחומים רבים, כמעט ואינו קיים עוד. יתר על כן, בעולם שבו מקור המידע הנפוץ ביותר הוא ויקיפדיה, רוב בני האדם מסתפקים במעט מידע על תחומים רבים. מידע ולא ידע. זה כשעצמו לא היה מקומם, לולא היומרה הנלווית לידע שטחי, והקלות הבלתי נסבלת שבה אנשים בתחומים שונים מנכסים לעצמם את התואר ״מומחה״. האבסורד הוא שדווקא התוכן האין–סופי ברשת הוא המרדד העיקרי של האנושות, ונראה שהזמינות של המידע פועלת ביחס הפוך להטמעתו. כבר ב– 2014 מחקרים הראו שהרשת הפכה אותנו לחסרי סבלנות ופגעה בריכוז שלנו.
כל הידע בעולם
חזרה לספר של סיימון גרפילד. הוא אוסף אנציקלופדיות שהוא מוצא למכירה ב– ebay ומפרט את המחירים המגוחכים בהם ניתן לרכוש את הידע האנושי של העבר.
גרפילד מוצא אנציקלופדיות בריטניקה שלמות, המוצעות לרכישה במחיר של לירה סטרלינג אחת. הוא מצטט בספר גם את הנתונים שמספקת אנציקלופדיה בריטניקה בעצמה: הפקת האנציקלופדיה עלתה 32 מיליון דולר, ללא עלויות הדפסה, מה שהפך אותה להשקעה הפרטית הגדולה ביותר בהיסטוריה של ההוצאה לאור. יש בה בערך 40 מיליון מילים והמחיר כעת –פחות ממחיר של חטיף – הפך אותה למקור הידע החינוכי הזול ביותר שאפשר לקנות ומאידך, למאגר הידע שאובדן הערך שלו הוא חסר תקדים.
פעם היה כבוד גדול לכתוב ערך באנציקלופדיה ואולי קשה להאמין היום, אבל המומחים הגדולים ביותר בתחומם – כולל זוכי פרס נובל – תרמו ערכים לאנציקלופדיית בריטניקה, אם כל האנציקלופדיות.
עיין ערך נחמה
בהקשר של עומק ורדידות אני מתחברת למצב הפוליטי והתרבותי בארצנו בימים אלו. כמה בורות ורדידות יש. כמה פייק ניוז. כל אחד מאמין למלכים אותם המליך וממי נשאב נחמה אם לא מאנשי הרוח? אותם אנשים אנטי תועלתניים, הסופרים והמשוררים, שתמיד מצליחים לבטא במילים את המחשבות שלנו. לכתוב זה יותר מלחשוב, כתבתי פעם בבלוג שאינו קיים עוד ויש נחמה במילים שנוסחו בשילוב של חוכמה ורגישות. והנה, בשבוע אחד, עזבו אותנו גם מאיר שלו וגם יהונתן גפן, זכרונם לברכה – שבטח יושבים להם בשמים עכשיו עם א.ב. יהושע ועמוס עוז ולנו נותר רק להתחמם לאורן של מילים שכבר קראנו אך נשוב ונקרא. אלו מילים של מי שפעם איכלסו את הקטגוריה ״אישים״, לפני משפיעני רשת, דוגמניות וכדורגלנים.
מילים טובות
אני רוצה לצטט כאן טקסט מרגש על מאיר שלו ז״ל, שכתבה מיכל אהרוני, גם היא אישה של מילים – מחזאית ואסטרטגית של תוכן, ובעבר יועצת תקשורת. היא העלתה את הפוסט בפייסבוק – אחד ממקורות הפייק ניוז המרכזיים בחיינו. חשבתי שטוב שהטקסט היפה הזה יונצח גם כאן, כי פוסט בפייסבוק מתעופף כמו אבק ברוח.
״פיד שלם מתאבל על סופר. זה מצטט ממילותיו וזאת זוכרת פגישה אקראית והנה גם ראיון אתו וטור שכתב והכל מילים, בשפה נידחת כפי שכינה אותה, קשות וגרוניות, זר נוגע בהן כמו נגע בנייר זכוכית ואנחנו מתעטפים בהן כמו היו שמיכת פוך שנוצותיה קלות וציפתה מעומלנת ומזמינה.
כן, פיד שלם מתאבל על סופר. על כפות ידיים עמלות שטיפחו בעמל רב את נופי העמק, על יוני דואר שהעבירו הודעות מלחמה ואהבה. על שלושה גברים שאוהבים אישה אחת. על שני אחים שלילה שלם שותים ומספרים ועל אבא שעושה בושות.
פיד שלם מתאבל על סופר אבל בעצם מתאבל קצת על עצמו. מבכה את ישראל שאולי לא באמת היתה אבל כבר בטוח לא תהיה. את אנשי העמל שחלמו יהודי חדש ובמקביל אהבו ושנאו ונטרו כמו במולדת הישנה. שביד אחת אחזו טורייה וחצבו בהר הטרשים הקירח וביד השניה חיבקו וליטפו וסטרו. ובין שתי הידיים היה להם לב.
כן, פיד שלם מתאבל על סופר. על איש רוח שרגליו נטועות היו עמוק בקרקע וגוו זקוף. שידע לקחת אותנו למסע בין מציאות למיסטיקה, בין העולם הזה לעולמות אחרים. איש אוהב אדם ואדמה שיודע גם משמעותה של נקמה, של משמעות המושג מדור לדור, של דם זורם בעורקים ומה שאנחנו נושאים בתוכנו מבלי דעת.
פיד שלם מתאבל על סופר. בעידן שבו למילה אין משמעות ופוליטיקאים מטנפים ומזהמים את האוויר. שבורות היא גאווה וטימטום הוא ערך. עידן שבו הסיפור הוא ההסברה וההסברה היא הסיפור, שבו אין יונה והשקר הוא כימים אחדים. ובכל זאת, עדיין, מוות של סופר מנער ומטלטל אותנו. וזה מרגש.
ונותן תקווה.״
פוסט זה נכתב כמה ימים לפני יום העצמאות ה– 75 למדינת ישראל. ימים של קרע עמוק, שיסוי והסתה, ימים של מילים קשות, שמטרתן לפגוע. הלוואי שנשכיל לשאוב תקווה ממילים טובות, גם של אלה שעזבו אותנו, וגם של אלה שעדיין כאן.
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]

נראה לי שהטענה שלך דבי זקוקה לרענון בימים אלו, שבהם המידע הופך לידע [=מידע מאורגן] בידי צ'ט ג'יפיטי….
תודה דבי.
מרוב מידע, מוזנח המאמץ הכרוך בתשומת לב לידע.
מרגשות המילים שכתבה מיכל אהרוני .