אם יש לנו מזל, אמנות יכולה ממש לעורר בנו השראה. זה לא תמיד קורה אבל לי זה קרה כמה פעמים בזמן האחרון, במיוחד בשני אשכולות של תערוכות המוצגות כעת במוזיאון הרצליה ובמוזיאון פתח-תקוה. בשני המקרים מדובר בתערוכות סביב נושאים. בפתח תקוה הנושא הוא יחסי טבע-אדם-סביבה ובהרצליה הנושא הוא יקומים מקבילים - שניהם נושאים מאד חמים בעולם וגם בעולם האמנות.
תחילה, מילה טובה למפעל הפיס, התומך כבר שנים באמנים ועתה בפורמט חדש, שבוחר מוסדות אמנות ולא את האמנים באופן ישיר. מוזיאונים ומוסדות אמנות ציבוריים הוזמנו להגיש מועמדות לתמיכה סביב נושא. לאחר שנבחרו שמונה מוסדות בסבב הראשון, הוצאו קולות קוראים מטעם כל מוזיאון והם בחרו את האמנים המשתתפים. מענק החממה של מפעל הפיס איפשר– בנוסף לתשלום לאמנים – גם מפגשים מפרים עם מרצים ואנשי מחקר בתחומים שונים, שהרחיבו את עולמם של האמנים וגם יצרו הפריה הדדית. אחרי שנה של עבודה משותפת, אנו יכולים ליהנות מהפירות של חלק מהמוסדות שנבחרו לסבב הראשון (בינתיים כבר נבחרו המוסדות של הסבב השני) בפתח–תקוה, בהצליה וגם במשכן בעין חרוד (שלצערי לא ראיתי עדיין). אחד הדברים המרתקים בעיני בתערוכות אלה הוא הגישה האינטר–דיסציפלינארית שמחברת בין עולם האמנות למדע, לארכיאולוגיה ובמקרה של הרצליה – גם תורות של אסטרופיזיקה.
עולמות מקבילים בהרצליה
בשבוע שעבר נפתח אשכול התערוכות מעבר לאי שם במוזיאון הרצליה. בשנים האחרונות, מנהלת המוזיאון ד״ר איה לוריא, יזמה סדרות של תערוכות ששילבו מבט היסטורי–רפלקסיבי עם אמנות עכשווית. באשכול הנוכחי אנו רואים מהלך חדש, שילווה את המוזיאון גם בשנה הבאה, של הזמנת אוצר.ת להשתלט על המוזיאון כולו. האוצרת שנבחרה הפעם היא סאלי הפטל–נוה, והנושא שמעסיק אותה הוא שאלת קיומם של יקומים מקבילים.
מעבר לשאלה האם יש חיים מחוץ לכדור הארץ ואם כן, איזה סוג של חיים אלה – שאלה שהולידה את זרם המדע הבדיוני והפנטזיה – למעשה, היום אנחנו כבר חיים בשני עולמות מקבילים – זה הפיזי וזה הוירטואלי. מארק צוקרברג ואחרים שכמותו רוצים לגרום לנו לחשוב שהעתיד שלנו יהיה לגמרי היברידי – כשנתקיים במטאברס בתור אווטרים, שינהלו חיים מקבילים לחיינו בעולם האמיתי.
בינתיים, עד שזה יהפוך למציאות, האוצרת סאלי הפטל–נוה, מבקשת לבחון את הביטויים האמנותיים לספקולציה המדעית שטרם הוכחה על חיים בפלנטות אחרות והתוצאה היא אשכול של מיני עולמות של פנטזיה בצבע וצורה, סאונד ותנועה, שבהחלט מגרים את הדימיון ואפילו מעוררים השראה.
הקהל מוזמן לשוטט בין התערוכות של נועה יפה, אורי זמיר, רעות קרן, טל גפני, שיר הנדלסמן, דניאלה מרוז ומאיה ארוך ולחוות אותן ללא הכוונה. הטקסטים כולם ממתינים לכן בסוף המסלול אבל הדגש כאן הוא על החוויה. במסגרת הזאת, תפגשו תחילה את החלל של אורי זמיר, מיצב פיסולי בשם אשוּט הוֹזֶה, שמזכיר משטח סקייטבורד המשולב עם פסלים עם אלמנטים מיתולוגיים – שילוב סוריאליסטי של עבר והווה במציאות עגולה בלי פינות.
מחזה סוריאליסטי
כמה מילים על הסוריאליזם העכשווי – נושא שהקדשתי לו פוסט שלם – אנחנו רואים שיש התעוררות גדולה סביב הז׳אנר הזה, שהחל לפני כמאה שנה. גם התערוכה המרכזית בביאנלה מתמקדת בסוריאליזם ובתקווה הגלומה באפשרות של טרנספורמציה. האלמנט החלומי האופייני ליצירות סורליאליסטיות שורה בכל התערוכות במסגרת האשכול במוזיאון הרצליה. במיצב ״ערכים אישיים״ של טל גפני הוא אולי הנוכח ביותר. שם התערוכה שאול מציורו של רנה מגריט Personal Values (1952), שבו נראית אסופת חפצים בחדר שקירותיו צבועים תכלת ועננים. קנה המידה בציור משובש והקירות, שנדמים לשמיים, מתעתעים בין פנים וחוץ. המיצב, כמו הציור, נושא אופי סוריאליסטי, אניגמטי ומקודד, ועוסק במשמעויות הסימבוליות והסנטימנטליות של חפצים.
עולם בשחור לבן
האולם הגדול במוזיאון הרצליה הוא תמיד ההייליט והפעם הוא ניתן לאמנית צעירה, מאיה ארוך, שמצדיקה את האמון שניתן לה. המיצב אחר שעות הוא סביבה פנטסטית השרויה בין מציאות לחלום, מערך מונומנטלי המשלב בין פיסול לרישום ויוצר נוף בסקאלה מונוכרומטית של לבן־אפור־שחור. אחרי הסתגלות רגעית, מתגלה העושר בתוך המונוכרומטיות, והקיר הגדול, עליו ארבע שורות של רישומי גרפיט מעולים, ממקד תחילה את המבט, ואז מתפנים לגלות את המערכת האקולוגית המלאכותית שיצרה האמנית, המכילה שלושה אתרים שונים – הפארק, מקדש הזן, המערה – משמשים מקור השראה ונקודות מוצא רעיוניות ואסתטיות למיצב: הפארק המהונדס מאפשר בריחה משגרת היום או מספק תחליף לה, כמו גם הזדמנות לשעשועים והנאה; בגן הזן בולט ממד רוחני־טקסי, והוא מציע שהייה מדיטטיבית במרחב מעשה ידי אדם המתאפיין באסתטיקה של צמצום מזוקק, ואפשרות להיפרדות החוויות והרגשות מהרגע החולף; ואילו המערה היא התגלמות הפראי והטבעי, מקום מפלט ומסתור בתצורה ראשונית, לא מעובדת.
עוד במסגרת התערוכה במוזיאון הרצליה שני סרטי וידאו מצויינים של שיר הנדלסמן ודניאלה מרוז – ממש שוה צפיה. ונעבור לפתח תקוה.
טבע בפתח-תקוה
התערוכה אם עץ נופל ביער במוזיאון פתח–תקוה עוסקת ביחסי אדם–טבע – נושא חם מאד בתקופה האחרונה ואחד מנושאי הדגל של התערוכה המרכזית בביאנלה בוונציה. גם כאן התערוכה מסכמת מסע מחקרי של עשרת האמנים המשתתפים, במסגרת חממת פיס לאמנות ועיצוב. עבודת המחקר כללה שיחות עם חוקרים והיחשפות לתיאוריות עכשוויות על יחסי האדם והטבע.
התערוכה, באוצרותה של אירנה גורדון, מציגה עשרה פרויקטים חדשים הבוחנים את ההגדרות המשתנות של אדם וטבע, של אנושי ולא אנושי, את המשבר האקלימי והאקולוגי ואת האפשרויות לקיום הדדי. כאשר גן החי ומוזאון הפוחלצים שבתוכו שימשו שדה מחקר והשראה לאמני הפרויקט, ובתערוכה הוא הופך לראשונה למרחב תצוגה אמנותי, בהמשך למרחב המוזיאון. השאלות המרכזיות המטרידות את חוקרי היחסים בין האדם והטבע עוסקות ביחסים השבירים ביניהם ובצורך לשנות את הגישה האנתרופוקנית – המעמידה את האדם במרכז ואת הטבע בשירותו – מתוך רצון ליצור מציאות יותר סימביוטית. אתמקד בכמה היילייטס שהרשימו אותי במיוחד:
אחרינו המבול
בראש – מורן קליגר, הרשמת הנפלאה, שעוסקת ברעיון המבול – ניצחון הטבע על האדם והכחדת האנושות – נושא שהפך מאד רלבנטי בהקשר של מגיפת הקורונה. במרכז החלל שלה מיצב ובו פוחלצים של ציפורים – עורב ויונה שנשלחו על ידי נח כדי לראות האם קלו המים. על הקירות תלויים רישומים עגולים בשחור לבן, המתארים נופים קדומים, בלתי מזוהים, ובהם רמזים לאסון אקולוגי קרב. על הרישומים מוקרנים וידאו של ציפור בתעופה. לוקח רגע להבין שאכן מדובר בהקרנה ולא בצל של הציפורים המפוחלצות מסיפורי המבול השונים, המונחות כמו בדיורמה מתוך מוזיאון לטבע. ובכלל, מה זה מוזיאון טבע – להכניס את הטבע למוזיאן ולארגן אותו – זה הרי נשמע כמו אוקסימורון.
אירגון הטבע והיחסים בין הטבע לאדם מעסיקים גם את דנה יואלי, שהציבה פסלי פורצלן ומזרקות על כנים, המאזכרים את הפסלים בגנים המהונדסים של אירופה. הפסלים עשויים בהשראת רכיבים של בעלי חיים, צמחים וצדפות.
החלק המרכזי של עבודתה מוצג בתוך מוזיאון הפוחלצים בגן החי, שם היא יצרה מיצב שמזכיר את חדרי הפלאות באירופה – תחילתם של האוספים, שחלקם היו הבסיס למוזיאונים החשובים של ימינו.
בניה והרס
אמיר תומשוב עוסק בתהליכים של בניה והרס מתוך העניין האישי שלו באיזורי מוכי אסון. בתערוכה שלו מוצגים רישומים היפר–ריאליסטים של צילומי אויר של איזורים הרס. במרכז החלל מוצבת קונסטרוקציה מעגלית של מודל אורבני דמיוני, שיוצר הנגדה להרס. הלבנים הקטנטנים בתוך מסגרות על הקירות מרמזים על החיבור בין הבניה להרס, אולי כדי להשאיר פתח של תקוה.
עוד עבודות נהדרות בתערוכה של עומר אבן–פז, ניב גפני, אביב גרינברג, מיכל סופיה טוביאס, איילת השחר כהן, שי עיד אלוני ועינת עריף–גלנטי, שעל תערוכתה כתבתי בהקשר של שובו של היופי.
אוצרת התערוכה: אירנה גורדון
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
