לונדון לא מאכזבת גם הקיץ, עם מגוון תערוכות - החל מהרנסנס (בתערוכה של רפאל שננעלה לאחרונה), ועד לתערוכה אימרסיבית חדשנית. ד״ר דליה מנור שבה מלונדון עם המלצות מנומקות.
לונדון שופעת 'תערוכות' אמרסיביות מהסוג המוקרן ברמת גן, כלומר הקרנות ענק של תצלומי יצירות של אמנים מפורסמים, ון גוך, דאלי, קלימט, פרידה ודייגו וכו'.
ובכל זאת יש גם ניסיון לתת מענה למגמה זו ביצירות מקוריות, כאלה שאפשר לראות בתערוכה הלם העתיד, שם קצת בנאלי יש להודות, ב- 180 סטראנד (זו גם הכתובת). זו תערוכה של אמנות עכשווית, וידאו, לייזר, הולוגרמות, גם קצת אובייקטים פיסוליים, לרוב עם סאונד. בהחלט חוויה יפה, לפעמים מעוררת מחשבה ולמרות שכמה מהעבודות מתארות מצבי התפוררות, נראה לי שרוב האמנים פה אופטימיים לגבי העתיד. אחת מעבודות הווידאו המעניינות מראה מכונית נוסעת בתוך עיר שוממת והקול הדובר אומר שהכל נטוש והוא לא יודע מה לעשות. קול נשי מנסה לעודד אותו עם קצת פסיכולוגיה. בהדרגה מתברר שהדובר הוא בעצם הבינה המלאכותית שמפעילה את המכונית ועבדה בשירות המשטרה.
מומלץ. עד סוף אוגוסט.
קורנליה פרקר בטייט בריטן
אין ספק שהתערוכה של קורנליה פרקר בטייט בריטן היא פצצה: גם יפה, גם חכמה, גם מהנה וגם מרחיבה את הדעת. נדלקתי על פרקר עוד בשנות ה-90 בתערוכתה הגדולה הראשונה בסרפנטיין ומאז המשכתי לעקוב. היא תמיד היתה שונה ולטעמי יותר מעניינת מבני דורה, שזכו לתהילה עולמית. לכן בחלק גדול מהעבודות המוצגות הצפייה שלי מלווה בתחושה נעימה של מפגש עם משהו מוכר והיזכרות ברגע המפגש הראשון. גם העבודות היותר חדשות והסרטים מעוררות התפעלות. וחשוב לציין: חובה לקרוא את ההסברים לעבודות, שהיא עצמה חיברה, כי הם מוסיפים הקשר חשוב על מה שרואים, על חייהם הקודמים (או העתידיים) של החפצים לפני שעברו טיפול: אם זה המצב העוברי של האקדחים, או המטמורפוזה של סרטים פורנוגרפיים לדיו בכתמי רורשאך, הצריף שפוצץ, כלי הנשיפה שיצא מהם האוויר, הטקסט בוויקיפדיה שנרקם על ידי אסירים, מחוקקים ורבים אחרים. ועוד דבר: פרקר מאד בריטית בעולם האסוציאציות ובנושאים שלה ועם זאת, לרוב הנושאים הללו יש גם משמעות אוניברסלית. מומלץ בחום. עד 16 לאוקטובר.
ועוד בטייט בריטן – בגלריה דובין המרכזית התהלוכה פרויקט מרשים של יו לוק שמדגים איך אפשר לעשות אמנות פוליטית בלי פטיש על הראש או קלישאות אלא בדרך ממזרית יותר.
אלכסנדר ארכיפנקו
עוד תערוכה קטנה ומעניינת מוקדשת לארכיפנקו והאוונגרד האיטלקי שמוצגת במוזאון קטן לאמנות איטלקית, אסטוריק קולקשן בצפון לונדון (באיזור איזלינגטון). בכלל כדאי להכיר את המקום ואת אוסף הקבע המרשים עם הרבה פוטוריסטים. התערוכות מנסות לעתים לאתגר את הקונבנציות ההיסטוריות והפעם להצביע על הקשרים האישיים ואפילו השפעה של ממש של יצירתו המוקדמת של ארכיפנקו על הפוטוריזם וה'פיטורה מטפיזיקה' ולחילופין השפעת המניפסט הפוטוריסטי של הפיסול על יצירתו. לא התעמקתי בסוגיית ההשפעה אבל שמחתי לראות הרבה עבודות שלו שלא הכרתי לצד האיטלקים. ארכיפנקו מוכר בארץ בזכות האוסף הנהדר שנתרם למוזאון תל אביב. החיבור הוא שהביא אותי לשם ולא הצטערתי גם בגלל האוסף (מדארדו רוסו תמיד טוב לראות) וגם תערוכת צילום קטנה.
עד 4.9
מילטון אייברי ברויאל אקדמי
מילטון אייברי, צייר אמריקאי, מוצג בתערוכה לא גדולה ברויאל אקדמי. אייברי הוא מאותם אמנים ששמם מוכר (לי, בכל אופן), אבל לא בהקשר ליצירות מסוימות. לכן התערוכה היתה מסקרנת וגם מספקת. אייברי נחשב לחוליה מקשרת בין האימפרסיוניזם האמריקאי, ממנו יש כמה דוגמאות מוקדמות, והאקספרסיוניזם המופשט שהשפיע על עבודתו המאוחרת, בעיקר רותקו. מצאתי עניין בציוריו משנות ה-30 וה-40 , הנופים הכמו-נאיביים, הדוממים המתומצתים וכמה פורטרטים.
עד 16.10. מומלץ לאוהבי ציור שמחפשים בילוי אמנותי קצר ואיכותי.
דמיאן הרסט בגאגוזיאן
אפשר לומר שגם דמיאן הרסט הוא כבר היסטוריה מה גם שבתערוכתו בגלריה גגוזיאון (רח' בריטניה) יש עבודות מלפני כ- 30 שנה לצד מאוחרות יותר. **אזהרת טריגר** לצמחונים/טבעונים: יש הרבה חיות מתות בתערוכה. למעשה, לראשונה מוקדשת תערוכה רק לעבודות בפורמלין שהמפורסמת בהן היא הכריש הענק מ-1991, וגם פרה ועגל חצויים. אני מודה שאף פעם לא הזדעזעתי מעבודות אלה גם כשמסביב געשו הרוחות אי אז בתחילת שנות ה-90, וכל האיקונוגרפיה קצת בסיסית בעיני. עם או בלי הזיקה הנוצרית (הוא מרקע קתולי). ובכל זאת הלכתי והופתעתי. ראשית מהכמות. יש פה 26 עבודות, חלקן גדולות מאד ומורכבות מכמה חלקים, והכל בא מהסטודיו של הירסט. שנית, מהרציפות: מאז 1991 הוא עוסק בהתמדה בנושא הזה של שימור בעלי חיים או חלקיהם, המשיך לאורך שנות ה- 90 ושוב ב- 2005 וב- 2008. דגים, יונים, עגלים, כבשים וכמובן כרישים, ממלאים את החלל בתוך תיבות ענקיות בקונפיגורציות שונות, כולל סצינת צליבה, עריפת ראשו של יוחנן המטביל, העליה לשמיים ועוד הגיגים ויזואליים. אין לי ממש דעה על זה וגם קשה לצלם. אבל אם אתם בעיר כדאי לראות. בכל זאת היסטוריה. עד הסתיו. לא ידוע מועד סיום.
אפריקה
אין לי ולא יכול להיות לי צל של מושג איך מרגיש אדם שחור בסביבה לבנה. כשהזהות צמודה לעור זה מכתיב בהכרח את כל העמדות, המחשבות והיצירות. מצב בסיסי נתון, עוד לפני שנכנסים לניואנסים, לגיאוגרפיות והיסטוריות שונות, וכמובן מורשת הסבל, שבתור יהודיה אני יכולה להבין במידת מה. כל ההקדמה הזאת נראתה לי חיונית לנוכח שתי תערוכות שיוצריהן באים מאפריקה או ממה שנקרא הפזורה (דיאספורה) האפריקאית. למרות שהתערוכות אינן פוליטיות באופן ישיר – הן עשירות חזותית בצבעים ובדימויים – הן באות להדגיש נקודת מוצא ייחודית ליוצרים כהי העור וליצירתם, כזו שצופים לבנים כמוני אמורים ללמוד להכיר. עד כמה שניתן.
בגלריה הייווארד מוצגת תערוכה קבוצתית בשם הקצת מוזר בתוך הפנטסטיות השחורה In the black fantastic , שהיא "תערוכה מקיפה ראשונה המאגדת אמנים מהפזורה האפריקאית המאמצים פנטסיה ומדע בדיוני כדרך להתמודד עם אי צדק גזעי ולבחון מציאויות חלופיות." כך כותב האוצר אקו אישון, איש תרבות ותיק בבריטניה, שהוסיף למדריך התערוכה גם רשימת קריאה מומלצת ופלייליסט. 11 אמנים, בהם בעלי קריירות בינלאומיות משגשגות כמו קארה ווקר או כריס אופילי מוצגים בנפרד זה מזה, כל אחד כמיני תערוכת יחיד. אך יש הרבה משותף, בצבעוניות העזה, בקולאז'יות, בשפע החזותי שבו כל דבר יכול להתחבר למשהו אחר, אסתטיקה שונה מאד מהנזירות הקלאסית/מודרניסטית של המערב. יש להודות שהדמיון החזותי בין התצוגות הנפרדות אינו תמיד לטובת האמנים והעומס עשוי להכביד ולטשטש את יכולת האבחנה.. האוצר מציג את הבחירה בפנטזיה לא כאסקפיזם אלא כסירוב להתקיים במגבלות החברה המגדירה אנשים שחורים כנחותים וזרים. הוא מוסיף שהפנטזיה היא מרחב של שחרור תרבותי ויצירתי. וחותם את הקדמתו במלים "הפנטסיות השחורה היא איך שהחירות נראית." לא פחות. השאלה אם מה שרואים מעניין. לרוב כן. התערוכה תוצג עד 18.9.
אפריקה אופנה
לתערוכה במוזאון ויקטוריה ואלברט יש אג'נדה ברורה הרבה יותר: להעלות על נס את היצירתיות של מעצבי האופנה באפריקה, את הייחוד שלהם ואת מקורותיהם במסורות של תרבויות אפריקה. התערוכה נקראת אפריקה אופנה. לא אופנה אפריקנית או אופנה באפריקה.
הפרקים ההיסטוריים על תקופת העצמאות בשנות ה-60 ועל היוצרים והיוצרות הראשונים דחוסים מאד בחלל תצוגה קטן שיש בו הרבה מוצגים וטקסטים, וחבל. לא נותנים צ'אנס להתעמק. בחלק השני העליון מעצבי אופנה עכשוויים, רובם פעילים ויוצרים באפריקה משלבים מגמות שונות בחופשיות קולאז'יסטית. התוצאות מעניינות עד מקסימות. לא רק לשוחרי אופנה. עד אפריל.
חדשנות בחלונות הראווה
לסיום, כשמסתובבים בעיר יש דברים שפתאום מתגלים. כזאת היא התערוכה בסלפריג'ס. כן זו לא טעות. חנות הכלבו מציגה בחלונות הראווה וגם בפנים תצוגה המוקדשת לעתיד בהקשרים הנוגעים לכלבו, כלומר לתעשיה ומסחר, חומרים חדשים, טכניקות וטכנולוגיות, בהחלט מסוג הדברים שיכולנו למצוא במוזאון עיצוב. אגב, בחלונות הראוה של סלפריג'ס אפשר לראות לעתים קרובות התייחסות לאמנות בדרכים שונות. כאן ראיתי לראשונה את השת"פ של יאיוי קוסמה עם לואי ויטון. במקרה הנוכחי התערוכה נוגעת בנושאים חמים והשאלה אם תצוגה בחנות כלבו היא המקום הנכון. או לשאול מה המניעים הכמוסים של עסק מסחרי להשקיע בזה. או פשוט להתעכב ולהתבונן. למרבה הצער רוב העוברים ושבים לא התעכבו.
זהו. נגמר ביקורי הקצר בלונדון. ראיתי גם את התערוכה הפתוחה בוויטצ'אפל, כמה דברים מעניינים מאד, במיוחד בקרמיקה. החמצתי את תערוכת לוסיין פרויד במוזאון פרויד ויכולתי לוותר על תערוכה עתירת השקעה בנושא קיימות שמצליחה לשעמם בגדול, בברביקן.
*צילום כותרת הפוסט – פרט מתוך עבודה של קורנליה פרקר במוזיאון טייט בריטן. צילום: דליה מנור
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
תודה דליה על הסקירה
לצערי לונדון לא מחכה לי…
ולך דבי יקרה ברכות עם מלואת עשר שנים לגליון שלך.