כפי שכתבתי לאחרונה, קטאר משקיעה מאמצים רבים כדי להפוך לשחקן שלא ניתן להתעלם ממנו, בעולם האמנות הגלובאלי. לאחרונה התקיימה המהדורה הראשונה של יריד ארט בזל קטאר. זה היה יריד שמנסה לשנות את חוקי המשחק, כדי להתאים אותו לצרכים של קטאר ומעניין לראות את המנגנונים שהיא מפעילה ובראשם – כסף כמובן…
טשטוש גבולות
עד למאה העשרים ואחת היתה חלוקה ברורה בשדה האמנות בין המרחב הממסדי למרחב המסחרי. במרחב הממסדי נמצאים המוזיאונים, שתפקידם לשמר את נכסי התרבות של העולם לנצח נצחים. גם הביאנלות נמצאות במרחב זה (למרות שבעבר הרחוק הביאנלה בוונציה היתה גם סוג של יריד). במרחב המסחרי נמצאים הגלריות, בתי מכירות פומביות וירידי אמנות – שמטרתם מכירות. היום ניתן למצוא מוזיאונים שמוכרים יצירות מתוך האוסף – זה עדיין נדיר אבל קורה – ואנחנו רואים שינויי פורמט גם במרחב המסחרי. למשל בתי מכירות פומביות שמוכרות באופן פרטי, שמקיימות תצוגות טרום–מכירה מושקעות, המדמות תערוכות מוזיאליות, עם תוויות מחיר מוצנעות. במקרה של ירידים, מלבד הפעילות העצמאית של הגלריות המשתתפות, אנחנו עדים לסדרות של הרצאות בכל יריד, שמטרתן לתת נופך אינטלקטואלי לאירוע, וגם אזורים קטנים, המוגדרים לרוב כנסיוניים, שיש להם נושא ואוצר.
כוחו של הכסף
יריד ארט בזל קטאר שהתקיים לראשונה בתחילת פברואר 26 לוקח את טשטוש הגבולות בין הממסדי למסחרי הרבה צעדים קדימה וגם מדגים את כוחו של הכסף. היריד הוותיק הציג מהדורה ראשונה ומצומצמת (87 גלריות בלבד) בעיר הבירה דוחא, שלא היתה דומה לשום יריד לפניו. הפורמט של יריד האמנות מאד פשוט – גלריות שמתקבלות ליריד (ומשלמות כסף רב), בוחרות את היצירות שלדעתן בעלות הסיכויים הגבוהים ביותר להימכר ולכסות קודם כל את ההוצאות הרבות שיש בדרך כלל בירידים חשובים. לגלריות יש חופש מוחלט בבחירות האמנות המוצגת בביתן שלהן. אבל החוקים בקטאר היו שונים לגמרי. בעוד ירידים בעולם נתמכים על ידי גופים מסחריים, יריד זה מומן ברובו על ידי ממשלת קטאר. עלות ההשתתפות נמוכה ביותר, דמי משלוח, איחסון, תליה ופירוק – הכל משולם על ידי קטאר. בתמורה לכך, יש כללים נוקשים. בפעם הראשונה נבחר אוצר ליריד – קונספט הלקוח מהמרחב הממסדי. כל גלריה היתה צריכה לשלוח לאוצר הצעות לתצוגות יחיד. האוצר, האמן המצרי וואל שאווקי (שהציג בביאנלה האחרונה בוונציה), קיבל מנדט לבחור את התערוכות שתוצגנה בכל ביתן, תחת נושא מחבר (אם כי פתוח מאד) – התהוות (Becoming). תנאי נוסף: מחצית המוצגים יהיו מהמזרח התיכון. כמובן שעירום ואיזכורים מיניים או הומוסקסואליים אינם באים בחשבון. אמנות פוליטית דווקא כן, במיוחד אם היא מופנית נגד ישראל.
בניגוד לירידים שמתקיימים במקומות אחרים במבנה ייעודי, היריד הזה התקיים בשני חללים שונים, שהיו בהם מעט מחיצות בין המציגים, דבר שצמצם עוד יותר את הוייב של יריד. מעניין להתייחס ליריד הזה בהקשר של הסצינה המסחרית של האמנות בקטאר – היא כמעט ואינה קיימת. השיח‘ית אל מאייאסה בינת חמאד בין חאליפה, אחותו של האמיר, מטפחת את המרחב המוזיאולי של קטאר מזה כעשרים שנה, מתוך מודעות לחשיבות של התרבות ככלי לביסוס העוצמה הרכה של קטאר. ואכן, יש בה מוזיאונים מרשימים, שבהם שוכנים יצירות מופת מהמערב, אבל לא התפתח במקביל שוק אמנות מקומי. ישנם שני ירידים במפרץ, המתקיימים בדובאי, אבל הם אינם נחשבים במיוחד. לכן, בשלב ראשוני זה, הניסיון להציג את קטאר ככוכב הבא של מפת הירידים הוא מוגזם. כדי שהמפרץ הפרסי יהפוך לכוכב הבא, יש צורך בשנים של חינוך לאמנות, של טיפוח סצינת האמנות המקומית, שיוביל לשוק מקומי – של אנשי המפרץ שירצו להשקיע כסף באמנות. צריך להבין שתרבות זה חינוך. לא מספיק שיש מוסדות תרבות מפוארים, ובהם יצירות שהן שכיות חמדה של התרבות המערבית. החינוך צריך לחלחל למטה, לאוכלוסייה, שגם תרכוש אמנות. כסף זה לא בעייה אבל רכישת אמנות דורשת הערכה וגם ביטחון בהשקעה. בינתיים צפוי יריד נוסף השנה – Frieze אבו דאבי בחודש נובמבר. אולי הירידים האלה ישמשו זרז להתפתחות שוק מקומי.
מחשבה לסיום
יחד עם זאת צריך לזכור שקטאר אינה דמוקרטיה, מצב זכויות האדם בקטאר מעורר דאגה בינלאומית רבה, במיוחד סביב זכויות עובדים זרים, נשים וקהילת הלהט"ב. למרות רפורמות חלקיות, המדינה מתפקדת כמונרכיה מוחלטת עם מגבלות משמעותיות על חופש הביטוי, הפגנה וחירות העיתונות. עובדים זרים חווים ניצול, והומוסקסואליות אינה חוקית.
בכל זאת, היא מנסה לייצר לעצמה תדמית אטרקטיבית למערב דרך התרבות. העניין הוא שאמנות עוסקת בחופש הביטוי והשאלה היא האם תחת הצנזורה של קטאר – שכמובן עטופה בהרבה פינוקים ובונוסים – גלריסטים ומבקרים מהמערב יסכימו להמשיך להגיע בתנאים הלא דמוקרטים שקטאר מציעה.
מרענן בימים אילה, לקרוא את כל הכתבות המעניינות על עולם האומנות, שדבי מביא לפתחינו. תודות דבי.
כתמיד נוגעת בעיקר מדייקת ומענינת