התערוכה של גרהרד ריכטר בפונדסיון לואי ויטון בפאריז נפתחה לפני שבוע ועדיין כנראה לא צברה מודעות כי באופן מפתיע, לא היה צפוף בזמן הביקור שלי וניתן היה ליהנות מהעבודות בנחת. ריכטר, שיש המגדירים כאמן החי החשוב ביותר של המחצית השניה של המאה העשרים, נולד בדרזדן ב– 1932 הוא בן 93 ועדיין מצייר, אם כי רק על נייר פורמט קטן. הוא הצהיר שיפסיק לצייר ב-2017 אבל ממשיך לעשות רישומים וצבעי מים – פורמטים קטנים שמתאימים יותר לגילו המופלג.
הרחבת גבולות הציור
ב-1961, יחד עם אשתו הראשונה, ריכטר ברח למערב גרמניה ואז החלה הקריירה שלו. בתערוכה מוצגות 270 עבודות מאז 1962 – זו הרטרוספקטיבה הגדולה ביותר שנעשתה אי פעם לריכטר. מהתערוכה הזאת עולים כמה דברים מעניינים לגבי האמן החשוב הזה: כבר בשנות השישים הוא שאף להרחיב את גבולות הציור ולא הפסיק לבחון את המשמעות של להיות צייר. הנושא שמאפיין את כל הקריירה של ריכטר הוא אופנים שונים לייצוג המציאות – משימוש בצילומים, דרך ייצוג הריק, דרך שימוש בצבע ומקריות. לאורך הקריירה שלו, חלו שינויים בצייטגייסט – רוח הזמן – כשכללו גם הפניית עורף לציור כמדיום רלבנטי. פופ–ארט, מינימליזם, אמנות מושגית, מופשט, חזרה לציור הפיגורטיבי, אמנות דיגיטלית – עם הכל הוא התכתב בדרכו הייחודית, תוך שמירה על חירותו האמנותית, כשהוא מתכתב גם עם תולדות האמנות, ועובר מפיגורטיביות להפשטה – במקביל. כך, אין תקופות מוגדרות ביצירתו כי הוא מחליף בין סגנונות וכך, למעשה, מביע ספק לגבי הסגנון ה״נכון״. אפשר לחשוב לאורך התערוכה שיש כאן שילוב של אמנים שונים בגלל המנעד הרחב של הסגנונות. אבל זה הייחוד של ריכטר – הוא לא מוכן להיות מזוהה עם סגנון אחד.
חומרי ההשראה שלו הם דימויים קיימים – צילומים – לפעמים צילומי משפחה וגם צילומים שלו, תמונות ממגזינים ועיתונות – הוא תמיד העדיף לעבוד עם דימוי קיים מאשר להתחיל קומפוזיציה מאפס. החל משנות השישים ריכטר יצר ארכיון ויזואלי בשם ״אטלס״, שהפך ליצירה בפני עצמה בזכות התיעוד הויזואלי של תקופה שלמה – גם של העולם וגם של חייו האישיים. ניתן למצוא שם צילומי עיתונות, צילומי משפחה, צילומי נוף שהוא עצמו צילם, גם טבע דומם כמו פרחים ואפילו גליל נייר טואלט, יחד עם צילומים מהשואה. אין היררכיה. וכל זאת נעשה הרבה לפני העידן הדיגיטלי – גזור והדבק של פעם.
טשטוש כאסטרטגיה
הציורים הראשונים, המבוססים על צילומים, מטושטשים לרוב. כבר בתחילת הדרך הוא המציא טכניקה חדשה לתיאור המציאות – שאינו מבקשת להיות אובייקטיבית – כמו בצילום. אפשר גם לחשוב על הטשטוש באופן רעיוני, כמטשטש את האמת, כמשחק עם הזיכרון. הטכניקה הזאת גם מרחיקה אותנו רגשית מהנושא ואכן ניתן לומר, שהאמנות של ריכטר אינה פועלת חזק על הרגש, אלא שהפליאה נובעת מהחדשנות, המגוון והאיכות הבלתי מתפשרת של יצירותיו. במקביל, ריכטר יצר סדרת צילומים היפר–ריאליסטים מתוך צילומים, שפיתח באמצעות הקרנת הדימוי על הבד וטשטוש משיכות המכחול ליצירת אפקט כמעט צילומי.
ב– 1972 ריכטר הוזמן לייצג את גרמניה בביאנלה בוונציה. הפרוייקט שיצר כלל 48 דיוקנאות צילומיים של גברים גרמניים, שהשאירו חותם בתחומים שונים – מעין פנתיאון והומאז׳ להוגים של מחצית המאה העשרים. היום מאד בולטת היעדרותן של נשים. בביאנלה הדיוקנאות הוצגו בגובה, כפי שהן מוצגות גם בתערוכה זו – אנחנו צריכים לשאת את עינינו מעלה, כאילו במבט של כבוד, אל הדמויות האלה.
בזמן שהיה בוונציה, ראה ריכטר את הציור המפורסם של טיציאן – הבשורה. ריכטר התאהב בציור, רכש גלויה שלו וניסה להעתיק אותו, ללא הצלחה. במקום העתקה, יצר ריכטר חמש וריאציות על הציור של טיציאן, כולם מטושטשים ובדרגות הפשטה שונות. ההתבססות שלו על יצירת מופת מתקופת הרנסנס היא סוג של אצבע בעין בתקופה שהאמנות המושגית, שדגלה ברעיון כדבר החשוב באמנות, מעידה על החופש שלקח לעצמו ללכת נגד הזרם אם חשקה נפשו.
במקביל, שנות השבעים אופיינו גם בדרגות הפשטה שונות. שיא ההפשטה הוא בקבוצה של עבודות אפורות, שיותר מכל משתעשעים ברעיון של לצייר את האין, הריק. ב– 1976 הוא פיתח שיטות חדשות להפשטה – ציורים גדולים המבוססים על סקיצות קטנות. היצירה הבולטת ביותר בתחום זה משתרעת לאורך של 20 מטר ומייצגת, כביכול, משיכת מכחול אחת. בפועל, זו הגדלה של יצירה שבאמת הכילה משיכת מכחול אחת באורך מטר אבל היא שוכפלו וצויירה באופן שמדמה את המקור. ציורי המופשט המפורסמים ביותר שלו נעשים באמצעות סוג של מגב רחב, איתו הוא מורח את הצבע הרטוב, מבלי לדעת מה תהיה התוצאה.
ציור מופשט מותיר את הצופה ללא רפרנס ולכן כותרת הציור משמשת עוגן שניתן להיאחז בו. בסדרת הציורים המפורסמת ״בירקנאו״, משנת 2014 (צילום בכותרת פוסט זה), אין רמיזה למה שקרה בבירקנאו, וגם לא לצילומים שהיוו את ההשראה לסידרה. מדובר בארבעה צילומים שצולמו בחשאי על ידי יהודים שהיו בזונדרקומנדו ומתעדים בחשאי את שריפת הגופות שהוצאו מתאי הגזים. ריכטר הקרין את הצילומים על בד, אבל לבסוף הוא כיסה את הצילומים והתוצאה היא מופשטת לגמרי. צילומי הזוועה חבויים מאחורי שכבות של צבע עגמומי, עם נגיעות של אדום דם וירוק רעל. גם בהקשר זה אפשר לדבר על טשטוש – הסתרת האמת מתחת לשכבות הצבע המופשטות: הנכחה והסתרה בו זמנית.
לסיכום, ריכטר לא מצייר את המציאות אלא את היחסים שלו עם המציאות, שמשתנים בתקופות שונות של הקריירה שלו. הוא לא נח על זרי הדפנה אלא בוחן את גבולות הציור לאורך השנים, במדיות שונות אך בעיקר בציור. החופש שלו מאפשר לו לעבוד בכל תקופה בסגנונות שונים – בין פיגורטיביות למופשט ובפורמטים שונים – מסקיצות קטנות על נייר ועד לציורים גדולים. הוא לא מגביל את עצמו. וכך בשיא התקופה המושגית באמנות, ב– 1988, הוא מצייר ציור ריאליסטי של בתו בטי – מתוך צילום שלה, בהשראה ברורה מהנערה עם עגיל הפנינה של ורמיר. היא מפנה את מבטה מהמצלמה – נוכחת אך פניה נעדרות – שוב טשטוש מסוג אחר. הציור הזה, כמו ציור נוסף של ריכטר שנעשה בעקבות ״עירום יורד במדרגות״ של מרסל דושאן – הוצגו גם בתערוכה של ריכטר במוזיאון ישראל בשנת 1995, באוצרותה של סוזן לנדאו.
ועם הציור הנפלא של בטי אסיים, בתקווה שעשיתי לקוראיי חשק לעלות על מטוס לפאריז ולראות את התערוכה הנהדרת הזאת. |גרהרד ריכטר
פונדסיון לואי ויטון – פאריז
עד 2/3/26.
תודה דבי על ההמלצה החמה, בזכותך אנו טסים לפריז לראות את התערוכה של ריכטר, כתבת נפלא , תודה
תודה דבי על המידע השופע שאת מעניקה לנו
תודה דבי על הדברים שכתבת על האמן החשוב הזה וקצת קשה להבנה:גרהרד ריכטר
תודה, דבי. הכתיבה שלך באמת עושה חשק לנסוע עכשיו לפריז לתערוכה. את נהדרת.
רמונה