העולם כולו נגדנו אבל כאילו זה לא מספיק גרוע, גם אנחנו נגד עצמנו. הנושא שמלהיט את עולם האמנות הישראלי בחודש ספטמבר 2025 הוא הקול הקורא להגשת הצעות לביתן הישראלי בביאנלה בוונציה 2026.
סיפורנו מתחיל באפריל 2024, שאז הודיע הצוות הישראלי לביאנלה – האמנית רות פתיר והאוצרות מירה לפידות ותמר מרגלית – שהביתן הישראלי יישאר סגור עד להפסקת אש והשבת החטופים. יחד עם זאת, היה להן חשוב להדגיש שהסגירה אינה מוחלטת (כמו במקרה של הביתן הרוסי ב– 2022) אלא שהאורות יהיו דולקים ועבודות הוידאו תפעלנה. ניתן היה לראות דרך חלון הביתן את היצירה ״המקוננות״. הסגירה מוסגרה כאקט מחאתי זמני – הביתן נמצא on hold.
ברקע ההחלטה היתה אוירה עוינת של עולם האמנות הבינלאומי, שפרסם עצומה עם אלפי חתימות הקוראות לביאנלה להטיל חרם על ישראל. דרישה זו נדחתה על ידי שר התרבות האיטלקי. היה ברור שתהיינה מחאות במתחם הביאנלה (ואכן היו) ובתוך כל זה, תחושה קשה של צוות הביתן (שנבחר לפני תחילת המלחמה) שהציבו את סבל החטופים ומשפחותיהם וכן את הזילות של חיי אדם מעל האמנות.
אי אפשר היה אז לדמיין שהביאנלה תסתיים אחרי שבעה חודשים מבלי שהביתן ייפתח. וכעת, אנחנו נמצאים לפני הביאנלה הבאה והמלחמה עדיין נמשכת ו– 48 חטופים עדיין בעזה. הפעם יצא קול קורא (באיחור בלתי נסבל) כשהמצב נתון ולאור הקולות הרבים הקוראים לסיום המלחמה והשבת החטופים, אין להתפלא על המאבק בתוך עולם האמנות לגבי עצם ההגשה. הקולות נגד ההגשה טוענים שאין לשתף פעולה עם ממשלת ישראל בשום אופן. לעומתם, התומכים בהגשה טוענים שחשוב להיות נוכחים דווקא באוירה של ביטול, כדי למנוע תחושה של כניעה לחרם התרבותי.
כאילו העניין אינו מספיק מורכב גם ככה, כאן תרבות פרסמו מידע מוטעה, כביכול מתוך כתבה של גואל פינטו, על שינויים בחוזה בין האמנים למדינה: כאילו הביתן וגם התערוכה יהיו שייכים למדינה. הדף הזה (שבינתיים תוקן בעקבות פניה שלי לגואל פינטו) שותף פעמים רבות בפייסבוק ועורר סערה רבה גם אצל אמנים ששקלו להגיש הצעה לביתן. תחילה כדאי לדעת שהביתן אכן שייך למדינה מאז שהוקם ב– 1952. התערוכות, לעומת זאת, שייכות לאמנים ובזה אין כל שינוי. מה שכן, בעקבות תקדים הסגירה בביאנלה הקודמת, בחוזה של הביאנלה הנוכחית יופיע סעיף שלא יאפשר לחזור על המהלך הזה. די הגיוני בסך הכל, לאור המשאבים שהמדינה משקיעה (כ– 1.5 מיליון ש״ח שממנים כמחצית מעלויות הביתן). בפוסט בפייסבוק, יו״ר איגוד האוצרים ד״ר אלעד ירון (שבחר לשבת על הגדר לגבי הנושא), מיהר להפיץ את הטקסט השגוי ורק בדיעבד תיקן את הטעות אבל בינתיים הצטברו 200 תגובות בפוסט. בכלל – מעניין מאד לקרוא את התגובות בקישורים שאני מעלה כאן. ואגב, במפגש בזום שנערך עם נציג משרד התרבות זהר זפרני, השינוי היחיד שעלה הוא שלא ניתן יהיה לסגור את הביתן ולא הוזכר קנס.
שיח אגרסיבי
אני רוצה להתעכב על השיח ואומר תחילה את דעתי – חשוב לי שהביתן יאוייש, שתהיה בו אמנות איכותית. גם אני פרסמתי פוסט על כך וספגתי לא מעט ביקורת אבל גם לא מעט תמיכה ודווקא התפתחו שם דיונים מעניינים. במסגרת תרבות הביטול – באירופה עושים הכל כדי למדר אותנו מכל במה – בין אם זה האירוויזיון או תחרויות ספורט וגם ירידים מקצועיים. אם ניעלם מתוך בחירה, אנחנו משחקים לידי המחאה האנטי–ישראלית. יש האומרים שזה בדיוק מה שמגיע לנו, בגלל המעשים האיומים שאנחנו עושים. בני ברבש פרסם פוסט קיצוני ברוח זאת – בה הוא דווקא שמח שמגרשים אותנו מכל מקום. ״הממשלה הזו מייצגת את כולנו, גם את אלה שמתנגדים לה. אם לעשות פרפרזה לאמירה הכי פופולרית בקשר להשתוללות הרצחנית שלנו ברצועת עזה, אז אין בלתי מעורבים במדינת ישראל. כולנו מעורבים בפשעי מלחמה מזעזעים.״ לעומת זאת, זויה צ׳רקסקי כונתה ״נאצית קטנה ומצחינה״ בגלל שהיא מתנגדת לחרם תרבותי.
מהות הייצוג
בעצם, הנושא על הפרק הוא ייצוג. מה מייצג האמן המציג בביתן הישראלי? האם הוא בהכרח מייצג את ממשלתו? שהרי ישנם חלקים נוספים באוכלוסיה שמאמינים בערכים אחרים. האם עצם המוכנות לקבל תקציבים מהמדינה הופכת את ההשתתפות לשיתוף פעולה? אם כן, כל מוסדות התרבות בישראל אשמים בשיתוף פעולה עם הממשלה. האמן חיימי פניכל שאל בפייסבוק ״ניתן להגיש לביאנלה מבלי (גם) לייצג באופן מסוים את ממשלת ישראל? ניתן להגיש לביאנלה מבלי להתייחס למצב המדיני/חברתי/פוליטי שאנחנו נמצאים בתוכו? יעני, אמנות "נטו"? יש דבר כזה בכלל?״ התשובה הפשטנית היא שאם כתוב ״ישראל״ על קיר הביתן אז האמן מייצג את ישראל אבל העניין מורכב יותר.
הביאנלה היא אמנם אירוע לאומי ולא סתם היא מכונה ״האולימפיאדה של עולם האמנות״ – אפילו יש פרסים. זהו מוסד שהצליח לשמור על הרלבנטיות שלו (וגם על הפופולריות שלו) למרות שינויים גיאו–פוליטיים רבים לאורך 130 שנות קיומו. אחת הסיבות לכך, לדעתי, היא גמישות בנושא המחאות. מאז מחאות הסטודנטים ב– 1968 ועד הפוליטיזציה של האמנות שאנחנו חווים בתקופתנו, המחאה נוכחת בביאנלה בין הביתנים וגם בתוכם – אמנים שאינם מסכימים עם המדיניות של ממשלתם מביעים זאת בדרכים מאד יצירתיות – ורות פתיר היא דוגמה לכך. יתרה מכך, יש היחלשות בקשר בין האמנים המציגים לבין הביתנים בהם הם מוצגים בגלל שאנחנו בעידן טרנס–לאומי, שבו אנשים מתנועעים בעולם ורבים אינם חיים במדינות שבהן נולדו. כך, אנחנו רואים ביתנים המארחים אמנים שאינם בהכרח מאותה מדינה. יעל ברתנא הישראלית למשל, הציגה כבר פעמיים בביאנלה – בביתן הפולני ב– 2011 ובביתן הגרמני ב– 2024. אז האם היא מייצגת את פולין ואת גרמניה? היתכן שרק בישראל יש את הקשר הגורדי הזה בכל הנוגע לייצוג לאומי שבו האמן או הזמר נושא על כתפיו את המדינה כולה?
לסיום, אני לא נאיבית וגם אני נגד מדיניות הממשלה. אין לי ספק שנעשים דברים איומים בעזה וברור שלא יהיה פשוט לביתן הישראלי גם בביאנלה הבאה. אותם הקולות הבינלאומיים כבר נשמעים נגד ״ביתן הג׳נוסייד״ (הישראלי) בביאנלה 2026. אבל למה שניכנע לקולות האלה? ואולי עד מאי המלחמה תיגמר – כמה זמן עוד אפשר להחזיק?
אני רוצה לומר שהנושא באמת מורכב. אבל רוצה לראות הגשת הצעה לביתן הישראלי כהצעה בעד האמנות ולא בעד הממשלה, כפתח לדיאלוג, להצגת קולות אחרים. ולסיום, אף אחד בעולם לא ימחא כפיים לאמנים הישראליים שמתוך התנגדות לממשלה לא יגישו הצעות לביתן. אבל בהחלט ימחאו כפיים אל מול ביתן סגור.
אני מצטערת קצת להיות אחרת מכל המהנהנים פה. היה לנו 7.10 נוראי ואף אחד מאיתנו לא מסוגל לחזור לעצמו. כולם עצובים . מדינה קשה בטחונית כלכלית חברתית ועם ממשלה איומה .אבל שם בעזה אין בלתי מעורבים זכרו איך כולם התקהלו כשנחטפו אנשינו לעזה ואיך התנהגו ובאו לצפות איך משחררים את החטופים וניסו לעשות בהם שפטים. הביתן חייב להתפתח והאומנות אסור שתיהיה פוליטית שמאלנית. יש המון אמנים טובים בארץ שעושים אמנות מעניינת טובה ולא קיצונית.
קראתי בפייסבוק כי זאב אנגלמאייר הכין הצעה לייצוג ישראל בביאנלה, אך מטעמים בירוקרטיים של איחור בהגשת ההצעה, הוא נידחה. האם יש דרך לסייע לו? הצעת ההגשה שלו נראתה מרתקת, יפה, מעניינת וברמה גבוהה , כפי שזאב תמיד יודע להפתיע ולהתחדש.
מאמר מעניין וחשוב. תודה דבי. אכן נושא מורכב. כמי שעמדה לפני שנתיים מול הביתן הישראלי הסגור בביאנלה של 2024, חשתי בזמנו וכך אני חשה גם היום, כי צריך היה להשאיר את הביתן פתוח ופועל. מעבר למחאות סמליות לא היו במקום סימנים של אלימות והאווירה הייתה אומנותית גרידא. לאחר שראיתי את עבודתה של רות פתיר במוזיאון תל אביב עוד התחזקה בי תחושת ההחמצה אל מול עבודה כל כך יפה של רות שלא נחשפה לציבור בעולם. שאלת הייצוג אכן מרתקת. קשה לחמוק מכך שייצוג בביתן ישראלי הוא ייצוג של ישראל, כמו באירוויזיון וכמו בתחרויות ספורט, התחושה היא תמיד שמייצגים אותנו, את כולנו, לטוב ולרע. מקווה שימצא האומן שיסכים לייצג אותנו, את כולנו, את המורכבות של חיינו, את הכאב והיסורים לצד הגאווה , על אף הכל, במדינתנו היקרה.
נחמיה שטרסלר אופטימי וטוען שיש סיכוי שאי העברת התקציב במרץ עי ממשלת ההרס תוביל להקדמת הבחירות, ואז נקווה שמיד נוכל להתחיל במלאכת הבניה כמעט מחדש.
ואז אולי יש מצב שהביתן הישראלי יפתח בשנה הקרובה. ..הלוואי!
יש עתיד למדינת ישראל רק אם תהיה חלק מעולם התרבות והאמנות העולמי.
.
עולם האומנות כמרקחה עד להגשה.
המשיכו ליצור ויש אנשים טובים שדואגים למילחמות צודקות.
בהצלחה לזוכה
כל הכבוד לרויטל בן אשר פרץ המקדמת את מעמד האמנים.
עאסם בזמנו סבל נורא בת״א בדידות , מצב כלכלי ירוד , עבד במסעדות בספונה כדי לפרנס את עצמו , היה לו מחסור בצבע ובכלים של הציור , משפחתו הייתה מרובת ילדים ובקושי האבא פרנס את המשפחה , אני לא אומר בגלל הניכור והקור שהיה לו בת״א , ולא בגלל שהיה חי ויושן במחסן של המכללה , אלה עאסם הוא אחד הציירים הבודדים שצייר וטייח ציורים ועבודות לא פוליטיות ציורים אוניברסליים שיכול לייצג אותנו בצורה מכובדת הישראלים אומרים שהוא צייר ישראלי והפלסטינים אומרים שהוא צייר פלסטיני ויפנים אומרים שהוא צייר יפני עולמי כי הוא דבר בשפה עולמית לכן אני אומר עאסם יכול לייצג את כולם וכולם יהיו מרוצים הוא יחבר את כולם
צודק. נכון מאד. אם עאסם ייבחר, זה יהיה אתגר נפלא לכל המגיבים בעולם. אני בעד הרעיון הזה, בתנאי כמובן, שעבודותיו ברמה שמתאימה לייצוג אמנותי.