בשנים האחרונות מוזיאון פתח-תקוה יחד עם מוזיאון הרצליה הפכו לפייבוריטים שלי. הקונספט של אשכול תערוכות מאפשר לראות בו זמנית מנעד רחב של עולמות אמנותיים - לעיתים תחת נושא אחד כמו באשכול האחרון בפתח -תקוה ״אם עץ נופל ביער״ ולפעמים בלי, כמו ״איזורי מחיה״ - האשכול הנוכחי, באוצרותה של אירנה גורדון.
הצצה לשבע תערוכות היחיד שנפתחו השבוע (פלוס הקרנת מחווה לאנימטור גיל אלקבץ ז״ל), מעוררת הרבה מחשבה על מה שמעסיק אמנים בימינו. ממאיה כהן–לוי, האמנית הותיקה והמוערכת ועד אלירן דהן, שזוהי תערוכת היחיד הראשונה שלו, מתקבלת קשת רחבה של עולמות אישיים, בתקופה שהיא פוסט קורונה (מבחינה מנטלית) בהיבט אחד, ובקו התפר בין העולם הפיזי לעולמות הוירטואלים, בהיבט אחר. בעידן הדיגיטלי, בו הוירטואלי הופך נוכח יותר ויותר בחיינו, מרענן לראות מקבץ תערוכות שהממד הידני כה נוכח בהן – מספרי הדפדוף של פטר מלץ ועד לדיורמות של דינה גולדשטיין.
באשכול תערוכות זה, איזורי המחיה האישיים מתחברים לקולקטיבי באופנים שונים ומרתקים.
מאיה כהן לוי
שם התערוכה: גוף אדמה. אוצרת: אירנה גורדון
אפתח עם מאיה כהן–לוי, אחת האמניות הישראליות האהובות עלי. אי אפשר לטעות בשפה הייחודית שלה, שהיא ממשיכה לפתח כבר למעלה מארבעים שנה. ציורי האדמה המוצגים עצומים בגודלם. הם צויירו בתקופת הקורונה, בעקבות הליכות של האמנית בטבע. הציורים בנויים בשכבות של פסי צבע, שיוצרים מיפוי רב רבדים המתגבשים לקומפוזיציות בהן יש ״איים״ ריקים מצבע. המתח בין הקווים העמוסים לאובייקטים ה״מחוקים״ מהפנט.
תומר ספיר
שם התערוכה: אבל למה אני שומעת את הצרצרים, עכשיו בוקר. אוצרת: אירנה גורדון
גם התערוכה של תומר ספיר רב שכבתית ומספרת סיפור משפחתי אישי בעקבות תקופת הקורונה. התאומים של תומר ובן זוגו הם חלק משמעותי בתערוכה – הן בוידאו המוקרן על שני מסכים והן באופן שבו תוכן הוידאו זולג לחלל בצורות שונות – בעיקר פסלים. האוירה האפוקליפטית מבטאת חרדות מאסון שעלול להתרחש ובתוך כל זה, החלל הרחמי, שבו מוקרן הוידאו מאזכר את תחושת הביטחון של הבית בתקופת המגיפה.
התערוכה האישית משקפת את החרדות של כולנו – הן בגידול ילדים והן בתקופה ההזויה בה אנו חיים.
אלכסנדרה צוקרמן
שם התערוכה: ימים. אוצרת: אירנה גורדון
בין התערוכה של תומר לתערוכה של מאיה אפשר להירגע קצת בעבודות המדיטטיביות של אלכסנדרה צוקרמן שמקנות תחושה מרגיעה ומבקשות מאיתנו להשתהות רגע ולהביט מקרוב. מה שנראה מרחוק כעבודה מכאנית מתגלה מקרוב כעבודה ידנית בצבעי פסטל רכים. מבט זה אף חושף דינאמיקה של ״אי התאמה״ מכוון בין הכתמים הצבעוניים לבין פורמט הנייר.
עמי רביב
שם התערוכה: שקיעות. אוצרת: אירנה גורדון
העבודה של עמי רביב תואמת את המעבר הצר בו היא מוצגת ויוצרת תחושה של מכשולים בחלל, של שדה ראייה מצומצם ומעט מלחיץ – כמו מבוך. גם העבודות של עמי מינימליסטיות ומופשטות. יש בהן אלמנט של תבליט טופוגרפית, שנוצרת מגריעת היטל גופו של האמן ממשטחי עץ תעשייתיים. משטחי העץ מצופים לינוליאום ועליו כתמי צבע מופשטים.
פיטר יעקב מלץ
שם התערוכה: למה השמיים כחולים? אוצרת: אירנה גורדון
התערוכה של מלץ מורכבת משלושה חלקים. החלק הראשון מקבל את פני הבאים למוזיאון בצורת ויטראז׳, על הצד החיצוני של הבניין. כל העבודות מתייחסות לשאלות שאנשים שואלים את גוגל. שם התערוכה הוא גם שמו של הויטראז׳ שאלות נוספות כמו ״איך יורדים במשקל?״, ״מי אני?״ ואחרות נותרות ללא מענה אבל כל שאלה זכתה בספר-אמן מצוייר, שהמבקרים מוזמנים לדפדף בו, אולי מתוך תקוה שהתשובה תתגלה. החלק השלישי הוא תבליט מעיסת נייר (הדימוי בראש הפוסט), הומאז׳ לאמן פסח סלבוסקי ז״ל.
דינה גולדשטיין
שם התערוכה: מעשה קסמים, אוצר: אייג׳יי וייסברד
עולם אימרסיבי של קסם ילדות מצפה למבקרים בתערוכה של דינה גולדשטיין, אמנית שמשתמשת בטכניקה של Cut and paste במובן הקלאסי – עם נייר, דבק ומספריים. היא אספנית של דימויים – גם מנייר וגם מהרשת, אותם היא מדפיסה, גוזרת באהבה ומחברת כדי לייצר עולמות של תמימות ילדית. הסצינות של גולדשטיין מאפשרות לצופה להשתהות לזמן מה בעולם הפשוט של פעם ולמצוא בו נחמה.
הגילוי שבא עם התערוכה של גולדשטיין הוא אוצר התערוכה, אייג׳יי וייסברד, כוכב ברמה עולמית שנחת בארצנו לפני עשרה חודשים כעולה חדש. הרזומה של וייסברד – מעצב חללים ותאורה – שומט לסתות ממש. הוא עבד עם מרינה אברמוביץ׳, ויליאם קנטרידג׳, פיטר גרינווי, רוברט וילסון, ג׳ורג׳יו ארמני ועוד רבים. לא קל להתברג לתוך עולם האמנות הישראלי, אבל לו אני הייתי מנהלת מוזיאון או מוסד תרבותי אחר הייתי, כמו רעות פרסטר, מנהלת מוזיאון פתח–תקוה, מזמינה את וייסברד לפגישת היכרות ושמחה לכלול אותו בתוכניות עתידייות.
אלירן דהן
שם התערוכה: רק להיום אוצרת: דניאל צדקה-כהן
המיצג של אלירן דהן, המורכב מאלמנטים פיסוליים ועובודת דיגיטלית, מעלה תהיו על האפקטיביות של שיטות טיפול עכשוויות ואמצעים לשיפור עצמי. דימויים מתרבות האינטרנט, שעברו מודיפיקציה באמצעות תוכנות תלת–ממד ובינה מלאכותית, מוצבים לצד עצמים דוממים בחיבורים סוריאליסטים. הכל יחד יוצר מרחב של עולם אישי, בעל קודים הלקוחים ממסגרות של נרקומנים אנונימיים. שם התערוכה ״רק היום״ לקוח אף הוא מעולם זה – מפרוטוקול 12 הצעדים של נגמלים, שמטרתו לכוון את האדם להווה, ללא חשש מהעתיד.
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
תודה על הסקירה המענינת של התערוכות במוזאון פתח תקןה.