כיצד שינויים בצריכה ישפיעו על החלק הגבוה של שוק האמנות, מה אנשים מצפים ממוסדות התרבות בזמן משבר ואיך זה ישפיע על מוזיאון הגלידה? מה יהיה מעמדה של יצירת האמנות בעידן האינטרנט של הדברים? השבוע בעולם האמנות.
שינויים בתרבות הצריכה
בעת הסגר, כשהקניונים היו סגורים, חזרנו למכולת השכונתית, לחנות הירקות, לחנות הדגים ולחנות לכלי בית. גילינו מחדש את היתרונות של היחס האישי, הקהילתיות השכונתית. ובכלל, המשבר הבריאותי הוריד קניות לא חיוניות לתחתית סולם העדיפויות. גם אחרי פתיחת הקניונים, אנשים רבים מעדיפים שלא להתקרב אליהם מחשש להיקלע למרחב שבו נמצאים נשאי קורונה. כל הרעיון של מתחמים למיניהם – קונספט יעיל מאד מבחינה צרכנית, המאפשר לאנשים להגיע למקום שמרכז קמעונאים שונים – איבד בבת אחת את כוח המשיכה שלו. כך הדבר לגבי ירידי אמנות, למרות שמארגני יריד ארט באזל במיאמי ביץ׳ מתעקשים להמשיך בהכנות ליריד שמתקיים כל בשנה בתחילת דצמבר, אבל הם שומרים לעצמם את הזכות לשנות את התוכניות בהתאם למצב הקורונה. פלורידה היא כעת אחת המדינות בארצות הברית שחווה פיק בתחלואת קורונה.
אפילו מתחמים של גלריות מתחילים להתפזר. בניו יורק נרשמת כבר מגמה של עזיבת העיר לטובות מקומות שקטים יותר וזאת במקביל לעובדה שאנשים נכונים יותר לצרוך אמנות ברשת.
שוק האמנות מגלגל בשנים האחרונות סכומים בסדר גודל של 64 מיליארד דולר בשנה. מי שמניע את הסכומים הגדולים האלה הם עשירי העולם, שאינם ממש מושפעים ממשבר הקורונה. יחד עם זאת, אנחנו יודעים שיש גורמים אחרים שמשפיעים על בחירותיהם של בני אדם להוציא כסף בסקטורים מסויימים, שיקולים שאינם כלכליים אלא תרבותיים. בואו נחשוב על פרוות למשל, מוצר יוקרתי ששום אשת חברה לא ויתרה עליו בארונה. עד שהאקלים התרבותי השתנה ומעיל פרווה הפך לסמל של אכזריות כלפי בעלי חיים. נשים הלכו ברחובות ונזרקו עליהן פחיות צבע אדום עד שהמסר עבר. היום זה ממש לא פוליטקלי קורקט ללבוש מעיל פרווה. בעת משבר כלכלי עמוק כפי שאנחנו חווים בעולם, אנשים מתחילים לחשוב פעמיים על צריכה ראוותנית. זה כולל מסעדות שף ומוצרי יוקרה יקרים מאד, כמו שאנחנו מוצאים בקצה העליון והכבד של שוק האמנות. האם, בימים אלה, זה מוסרי לרכוש יצירות אמנות בעשרות ולעיתים מאות מיליוני דולרים? האם ג׳ף קונס הוא אמן שישרוד את משבר הקורונה עם הפסלים הנוצצים והחלולים שלו? ומי יהיו המלכים החדשים? אפשר כבר לראות בבירור את ההעדפה המתקנת לאמניות, עם פוקוס על אמניות שאינן לבנות. אמנים גברים לבנים – זה כבר לא פוליטקלי קורקט…. כתבה מעניינת מאד בנושא זה ניתן לקרוא כאן.
בעקבות המכירה ההיסטורית של סותבי׳ס בשבוע שעבר, גם בית המכירות פיליפס קיים השבוע מכירה מוצלחת ועתה ממתינים לראות כיצד כריסטי׳ס תעמוד במשימה, במכירה שתתקיים היום (יום שישי). הם עושים תיאום ציפיות ולא בונים על שיאים חדשים אבל ישמחו לראות אחוז גבוה של 82 היצירות נמכרות. בכל מקרה, בית המכירות עצמו ערוך לרכוש יצירות במקרה ולא יהיו להם קונים , כפי שדווח בוול סטריט ג׳ורנל, גייסו משקיעים שיעמדו על המשמר להיכנס למהלך הבידינג במקרה שלא יהיה ביקוש. יש כאן חשיפה מעניינת של מאחורי הקלעים של הטקטיקות של המכירה הפומבית.
Fun, fun, fun
מעניין לתהות מה יעלה בגורלם של מיזמי אינסטגרם למיניהם, כמו למשל, מוזיאון הגלידה, החיה המשונה הזאת שאין בינו לבין מוזיאון לא כלום, ובקושי יש לו קשר לגלידה, מלבד צבע הבזוקה המתקתק שמייצג אותו. מדובר בעיקר במייצג הפופולרי ביותר של ז׳אנר שייעודו תפאורות אטרקטיביות לצילומי סלפי. המייסדת של מוזיאון הגלידה, בחורה בשנות העשרים לחייה, כונתה ב– 2017 על ידי הניו יורק מגזין כ״וולט דיסני של של דור המילניאלס״. לזכותה ייאמר שהיא מכירה היטב את הדור שלה ויצרה קונספט המכונה אקספריום –שילוב של שתי המילים חוויה ומוזיאון. מה שהחל כחלל פופ–אפ זמני שכרטיסים נמכרו בשוק השחור כדי להיכנס אליו, הפך לשני מוקדי קבע בניו יורק ובסן פרנסיסקו, שעומדים עתה דומם.
ב– 2018 הצליחו מנהליה לגייס 40 מיליון דולר ופתחו חלל עצום בניו יורק, במקום חנות של H&M. מחירי הכרטיסים היו כמעט כפולים מאלה של המוזיאון לאמנות מודרנית והגוגנהיים אבל זה לא מנע מאנשים לנהור. בעיני, המחשבה על השתכשכות בבריכת סוכריות עם זרים רחוקה מלהיות אטרקטיבית בימים אלה ובכל זאת, אתר ה״מוזיאון״ מתכונן לפתיחה מחודשת עם כל המגבלות המוכרות.
יתכן שאחרי הקורונה דווקא מוזיאון הגלידה יהיה אחד מהיעדים הראשונים להתמלא, וזאת לאור הממצאים של מחקר חדש ומקיף שנערך בארצות הברית בחודש אפריל–מאי.
במחקר השתתפו 124,000 איש, שנשאלו לגבי סקטור האמנות בזמן משבר הקורונה. המטרה: להבין את הציפיות של הציבור ממוסדות התרבות בארצות הברית, הן בימים רגילים ובאופן ספציפי יותר – מה נדרש כדי שמבקרים פוטנציאליים ירגישו מספיק בטוחים כדי לחזור בכלל למוזיאונים ואולמות קונצרטים.
עיקרי הממצאים מעידים על תמונה די עגומה: הנשאלים לא חשים במיוחד בחסרונם של מוסדות תרבות. הם מתגעגעים לפגוש חברים וללכת למסעדות הרבה יותר.
בתשובה לשאלה, "איך היית רוצה שמוסדות אמנות ותרבות יעזרו לקהילה שלך במהלך משבר זה?" התשובה הפופולרית ביותר הייתה "לצחוק ולהירגע“(53%).
46% מהנשאלים מבקשים הסחת דעת ובריחה במהלך המשבר. בסיכום הסקר, הציפיה העיקרית של הנשאלים האמריקאים ממוסדות האמנות והתרבות שלהם היא לספק "פעילויות מהנות, קלילות ויפות במיוחד.“ מוזיאון הגלידה – תתכוננו להתנפלות….
זה כמובן מעביר מסר לא מעודד במיוחד למוזיאונים רבים, גם בארצות הברית וגם בעולם
בחזרה לעתיד
השבוע השקתי פרק חדש בסדרת השיחות שלי על אמנות ותרבות, בה אני משוחחת עם צילה חסין, אמנית מסוג חדש, שבמקום צבעים ומכחול נעזרת באלגוריתמים ובדאטה. את הדוקטורט שלה היא עושה כעת בסורבון על יצירת האמנות בעידן האינטרנט של הדברים. היא גם יצרה את שמוגל – מנוע חיפוש שחותר תחת גוגל ומסבירה בשיחה מדוע שמוגל היא יצירת אמנות.שיחה מרתקת ביותר על העתיד הלא רחוק.
היה קשה לפספס את הפסל הצף הענקי של כריסטו, ה״מסטאבה״, שהוצב באגם הסרפנטיין בלונדון בשנת 2018. היצירה, העשויה מ– 7,506 חביות מוערמות בצורת פירמידה, שטה לה באגם בהייד פארק, לשמחת המבקרים.
עבור מי שפספס את ההצבה עצמה, עתה היצירה הענקית הוחזרה לחיים באמצעות מציאות רבודה. המבקרים בהייד פארק יכולים לשחזר (כמעט) את היצירה המונומנטלית באמצעות העתק וירטואלי מדויק המותקן על גבי אפליקציה המותקנת על הטלפון הנייד.
תודה דבי על העידכון השבועי, תמיד מרתק ועכשווי, תודה שאת מביאה לנו את עולם האמנות עד לכורסא בבית, יישר כוח!
תודה רבה ענת
היי דבי,
השיחה עם צילה חסין מרתקת ועשויה לפתח אפיקי צפייה והתבוננות חדשים אל תוך שדה האמנות.
תודה רבה לך אביטל
מאלפת כתמיד, דבי!
יישר כוח, גם אם מייאש לקרוא, אבל אלה החיים וזאת האמנות.
חיבוק חם,
יוסי וקסמן
תודה רבה יוסי וברכות על הכתבה בהארץ!