השנה התרחשו במקביל שני אירועים משמעותיים: הביאנלה לאדריכלות בוונציה והאקספו באוסקה, יפן. הראשון, על פי הגדרתו, עוסק באדריכלות, השני בחדשנות, אבל בשניהם אדריכלות משחקת תפקיד מרכזי, כשהאקספו מבוסס על ביתנים זמניים, מרהיבים ועצומים, שמטרתם למשוך קהל ואילו הביאנלה לאדריכלות מתקיימת בביתנים הקבועים במתחם הביאנלה בוונציה. אמנם שני המודלים שונים מאד אבל שניהם העמידו כמטרה לעצב עבורנו את “עתיד האנושות”.
בנקודת הזינוק, יש כמה מכנים משותפים בין האקספו לביאנלה: גם באוסקה וגם בוונציה, האירועים התקיימו על איים. האי יומשימה שימש בעבר להטמנת פסולת עם היסטוריה של פליטת גז מטאן. ונציה, כידוע, היא אי – שבעצם מורכבת מ– 118 איים – שנמצאת בסכנת הכחדה עקב עליית מפלס הים. על כן מתבקש לעסוק במשבר האקלים ועתיד האנושות בשני אתרים אלה. אלא שהגישה של שתי התערוכות שונה בתכלית. שני האירועים מושרשים במודלים מהמאה ה– 19. מקורות האקספו בתערוכות הגדולות במאה ה– 19, שמטרתם היתה לאפשר למדינות שונות להציג את הישגיהם לעולם. התערוכה הגדולה הראשונה,התקיימה בלונדון ב– 1851 ובהמשך התקיימו כמה תערוכות בינלאומיות בפאריז. המונומנט הבולט ביותר שנשאר שם הוא מגדל אייפל, שנבנה עבור התערוכה הגדולה ב– 1889. תערוכות אלה עסקו במיתוג מדינות באמצעות עוצמה רכה, בחילופי רעיונות ושיתופי פעולה וגם בהשראה תרבותית. למעשה, הביאנלה לאמנות בוונציה, שנוסדה ב– 1895, קיבלה השראה מהתערוכות הבינלאומיות, אלא שהיא מתמקדת רק באמנות. עם השנים היא הפכה למרכז הכובד של עולם האמנות, אליה נישאות עיני העולם בכל שנתיים. מאז 1980 מתקיימת הביאנלה לאדריכלות בשנים בהן הביאנלה לאמנות נחה.
מחשבות על בניה והריסה
השנה ביקרתי לראשונה בביאנלה לאדריכלות ונדהמתי לראות כמה אנשים עוסקים בדרכים יצירתיות כדי לשפר את חיינו. באופן מפתיע, לא היתה הרבה אדריכלות בביאנלה לאדריכלות אבל היה הרבה מחקר ומודלים ותחושה של מעבדה גדושת ניסויים. מעבר לבעיית האקלים, אחד הנושאים שחזרו על עצמם היה האיזון בין האדם לטבע. התערוכה המרכזית באוצרות האדריכל האיטלקי קרלו ראטי, עסקה בסוגי אינטליגנציה שונים, שבאמצעות שיתוף פעולה ביניהם, ניתן לאזן את כדור הארץ. רכיב מרכזי בקיימות הוא פסולת. נושא המחזור תמיד היה קרוב לליבי ועל כן לא מפליא שכל כך התרשמתי מהביתן הדני, שבעצם לא הציג כלום אלא חשף את המבקרים לשיפוץ המאסיבי שהוא עובר. שם העיקרון המנחה היה שימוש חוזר בכמה שיותר חומרים, שפורקו מהביתן הישן. זה גרם לי לחשוב על כל הבניינים בתל–אביב, שבמסגרת תמ״א 38 פשוט הורסים אותם ומשליכים הכל – כאילו לא היתה היסטוריה. אי אפשר שלא לחשוב גם על 68 מיליון טונות של ההריסות בעזה, שמקבילות ל– 186 מגדלים של האמפייר סטייט. במקום לחשוב על פינוי הריסות צריך לחשוב על טכנולוגיה לייצור חומרי בנייה מתוך הפסולת. כדאי ללמוד מהדנים, שעושים מאמץ לבנות מחדש מתוך חומרים שכבר קיימים בעולם, ללא צורך לייצר עוד. הנה סרטון מרתק של אחד האדריכלים האחראים לפרוייקט, שבאמת מעורר מחשבה לגבי מה אופר לעשות כשחושבים אקולוגית.
נדיבות בביתן האמריקאי
פרוייקט נוסף שאהבתי בביאנלה לאדריכלות היה פרוייקט ה– porch בביתן האמריקאי. התרגום הפשוט ל״מרפסת״ לא עושה כבוד לאייקון האדריכלי, שהפך לחלק מהתרבות האמריקאית. אותה מרפסת מקורה, שנמצאת לרוב בחזית הבית ועליה כסא נדנדה, שמחברת את הבית עם הרחוב, באופן שמזמין מפגשים. יש בה נדיבות אדריכלית שאינה עוסקת רק באחוזי בניה. התערוכה בביתן האמריקאי חקרה את תופעת ה– porch ובחזית החיצונית של הביתן נוסף אלמנט אדריכלי שיוצר צל ומאפשר לאנשים לשבת ולהיפגש מחוץ לביתן עצמו.
עוד ביתן שנשאר איתי הוא בחריין – שהציג אדריכלות מסורתית שנועדה לקרר את הבית באקלים הקשוח של המפרץ הפרסי. על כך אף זכה הביתן בפרס הראשון בביאנלה.
ראוותנות זמנית
הצניעות הקבועה של ונציה תואמת לחזון של שינוי מבפנים – בעזרת מבנים קיימים, פתרונות מקומיים, וחומריות צנועה. באוסקה התמונה שונה בתכלית. באקספו 2025, ביתנים זמניים ומרהיבים מוקמים במתחם הענק, חלקם עם טכנולוגיה מתקדמת, אחרים עם מחוות פואטיות או גימיקים ויזואליים. אבל ברובם מדובר במבנים שמתוכננים לפירוק. גם כשמדברים שם על קיימות, קשה להתעלם מהסתירה בין הבזבוז לחזון שיפור איכות חיינו ומהעובדה שרוב החומרים יושלכו עם סיום האירוע.
המעגל הגדול
המעגל הגדול משמש מטאפורה מושלמת לקונספט. מה שכבר שבר את שיא גינס כמבנה העץ הגדול בהיסטוריה, הקיף את כל מתחם האקספו ברדיוס של 700 מטר ובהיקף של 2 ק״מ. לצורך בנייתו, נעשה שימוש ב– 27,000 מ״ק של עץ, ש– 70% ממנו מיפן והשאר מיובא. כל המבנה העצום הזה חובר באמצעות חיבורי עץ מסורתיים וניתן לפירוק. היו תיאוריות שונות לגבי גורל המעגל, זה שהכי מצא חן בעיני היה שימוש חוזר לדיור ציבורי כדי לסייע לנפגעי רעידת האדמה החזקה והשטפונות שפקדו בשנה שעברה את מחוז אישיקאווה. אלא שבכתבה האחרונה שפורסמה, מסתבר שרוב העץ ישמש לחומר בעירה. בסך הכל 200 מטר יישאר במקום וישמש מרפסת תצפית, אולי עוד 20% מהעץ ישונע למקומות אחרים והרוב, כאמור יישרף. המידע הזה נמסר ממשרדו של האדריכל סו פוג׳ימוטו, אבל הוא אינו מעורב בהחלטה על גורל המבנה העצום.
אם מדברים על נזק אקלימי, לא ניתן להתעלם מכך שמעל 25.5 מיליון (!) אנשים ביקרו באקספו ביפן, לעומת 298,000 בביאנלה לאדריכלות. ידוע שטיסות גורמות נזק אקלימי. בנוסף, מבקרים באקספו התלוננו על עמידה ארוכה בתורים בשמש הקופחת, כי לא חשבו על הצללה בין הביתנים.
ובכל זאת, המספרים מדברים בעד עצמם – אוסקה מדברת על קיימות, על יעדי פיתוח בר־קיימא ועל “עיצוב עתיד החברה”, ובמקביל מקימה שורה של ביתנים זמניים, עצומים, מרובי טכנולוגיה – שרובם מתוכננים להתפרק אחרי חצי שנה. החומרים אמנם ניתנים לכאורה לשימוש חוזר, אבל המסר הסמוי ברור: אפשר להמשיך לבנות ענק, לטוס, לצרוך, לפרק – כל עוד מדביקים לזה תווית של “פתרון חכם”. האירוניה בהתגלמותה.
תודה על הפוסט . ביקרתי בביאנלה לאדריכלות בוונציה היה מעניין ומרחיב אופקים . נסיונות מרתקים להתמודד עם בעיות.
כתבה מרתקת. מדרבן להגיע לביאנלה לאדריכלות הבאה
סקרנות לשנה מענינת כמו שאת יודעת להביא. שנה בריאה וכל טוב.
תודה על שאת מכניסה אותי לעולם בעודי יושבת בחדר העבודה הקטן שלי מול המחשב.
עוד פוסט מעניין כמו כל מה שאת כותבת וחושפת כאן ותודה לך על כך
אגב גם בישראל משתמשים בכל הבטון שאוספים מבניינים שהורסים גם כאלו שנהרסו במלחמה יש חברה שעוסקת בזה ומייצרת מהפסולת הזאת ממדים