יצירות מופת בעין חרוד

בעודנו ממוקדים במופשט של ״אופקים חדשים״ ובדלות החומר באמנות הישראלית, התפתח ז׳אנר מקומי של העתקת יצירות מופת מתוך תולדות האמנות המערבית שהיה חבוי מעינינו עד עתה.

להיכנס למוזיאון בקיבוץ ולראות ציורים שמתכתבים עם יצירות מופת מההיסטוריה האירופית מפתיע בכמה רבדים. ראשית, בגלל הדיסוננס בין המשכן בעין חרוד לבין המוזיאונים בהם תלויים יצירות המקור והדיסוננס בין ישראל הלבנטינית לבין אירופה הקלאסית. אבל יותר מכך הופתעתי מעצם  קיומה של פרקטיקה מקומית שלא ידעתי על קיומהחזרהלפעמים ברמת דיוק מעוררת השתאותעל יצירות מופת.

המשחק בין הלבנט לבין אירופה הקלאסית בא לידי ביטוי גם בקריצה  על ידי צביעת הקירות בצבעים שונים, כפי שמקובל בחו״ל (זו פרקטיקה שמוצגת גם בתערוכת האימפרסיוניזם במוזיאון תלאביב) אבל בקיבוץ, עם רצפת אריחי הסומסום של פעם והחומרים הפשוטים, נוצר שעטנז שרק מגביר את תחושת הבלבול אבל גם מעלה חיוך. בכל זאת, אין סיכוי שנטעה לחשוב שאנחנו באירופה וצופים ביצירות מקור של רמברנדט, ולסקז, סזאן או פיקאסו.

אנה לוקשבסקי בעקבות חירות מובילה את העם של דלקרואה

פרקטיקה פוסטמודרניסטית

ההתייחסות לאמנות עבר אינה זרה לנו. כבר ברנסנס היו התכתבויות כמו זו של טיציאן עם ג׳ורג׳ונה וגם במודרניזם סוטין חוזר על רמברנדט, פיקאסו חוזר על ולסקז וסזאן חוזר על דלקרואהרק כמה דוגמאות. החזרות הקלאסיות יותר ממחישות את ההתפתחות של תולדות האמנות כנדבך על נדבךכמו שאמר אייזק ניוטון״אני עומד על כתפיהם של ענקים״. דבר אינו צומח מתוך ריק. אך השאלה היא מה מתווסף לעומת המקור.

אם בעבר התייחסנו לפרקטיקה זו כ״ציטוט״, הפוסטמודרניזם אימץ את המושג ״ניכוס״. בתקופה זו , שהחלה במחצית השניה של המאה העשרים, חל שינוי מהותי בהתייחסות לעבר, כאשר המטרה היא ניתוץ כל מה שהיה קדוש בתקופה המודרניזם ובעיקרהילת הקדושה של היצירה המקורית החדפעמית. על כך כותבת האוצרת תמי כץפרימן במאמר בקטלוג התערוכה (שטרם יצא לאור): ״בפעולת הציטוט האמן כמו לוקח את הניצוץ של ההילה ששופעת מהיצירה המקורית ומתווך אותהלעתים בהעתקה ממש ולעתים תוך שינוי סגנוני או תמטיאל תוך ההקשר העכשווי של היצירה החדשה״. כץפרימן אף מבחינה בין התייחסויות שונות לאמנות עבר:  ציטוט, חזרה, ניכוס, מחווה והשראהכל אלה פרקטיקות שתפשו מקום בפוסטמודרניזם, כאנטיתיזה לקדושת המקור.
עוד היא מציינת ש״את מקום האותנטיות והמקוריות של היוצר האחד והיחיד, תפסו ביטויים של כפילות, שכפול ושיבוט. באמצעות אופי החזרה או הציטוט, לפיכף, אפשר לאבחן כבנייר לקמוס את "כוונת האמן" ואת המוטיבציה לפעולתו״.

אבי לובין, אוצר ראשי במשכן לאמנות עין חרוד

הגרסה המקומית

47 אמנים ישראליים בני דורות שונים מציגים כ– 300 יצירות בתערוכת יצירות מופת. הם מבצעים חזרה על יצירות מופת מתולדות האמנות המערבית. לעתים חזרה זו נעשית כהעתקה, לעתים תוך שינוי סגנון אמנותי, לעתים במעבר ממדיום אחד לאחר ותמיד מתוך הקשר חדש, בתוך מציאות אמנותית, חברתית, או פוליטית אחרת ובמסגרת תנאים של זמן ומקום אחר.

בדיעבד יכלו להשתתף בה הרבה יותר אמנים ש״יצאו מהארון של הניכוס״ בעקבות התערוכה. מסתבר שבין ״אופקים חדשים״ ל״דלות החומר״, התחבאה לה הפרקטיקה של העתקה/חזרה על יצירות מופת. מי ידע? זה מקרה קלאסי של ״רוח הזמן״ שפוגשת ז׳אנר שלא מצא את מקומו עד עכשיו. כפי שאמר לי האוצר אבי לוביןהיו אמנים שאמרו שהם מחכים הרבה זמן להזדמנות להציג את העבודות האלה. אחרים דווקא התייחסו לציורים האלה כלא חשובים ולא ראוייםכתרגיל בלמידה ותו לא. סך הכל, כשאנחנו הולכים לראות ציורים של ארם גרשוני, אנחנו רוצים לראות אותו ולא יצירות שהוא ממחזר.

תומרקין בעקבות ון גוך

מבט אחורה בהשראה

אנחנו מדינה שנולדה מתוך הפניית עורף לעבר. אירופה נשארה מאחור והחלוצים בישרו על תרבות חדשה, צעירה ורעננה. בודדים מאמני ארץ ישראל הגיעו לאירופה. רובם למדו על האמנות המודרנית מספרים ובהם אילוסטרציות שחורלבן באיכות ירודה. אבל מנחם שמי, רות שלוס וגם יגאל תומרקין הותיקים, מצאו עצמם נמשכים חזרה בזמן והעבודות שהם מציגים בתערוכה מפתיעות במיוחד.

נראה שגם את האוצר אבי לובין זה הפתיע. הכל התחיל בתקופת הקורונה, בסגר הראשון, בו הכל נסגר והרגשנו כלואים ולא נסענו ולא ראינו כלום. אז היתה לו בדיחה כזו בסגנון  בשביל מה לנסוע לראות את הסעודה האחרונה של ליאונרדויש לנו את הסעודה האחרונה של עדי נס. בשביל מה לנסוע לראות את הגרניקה? איה בן רון עשתה גרניקה. לאט לאט הוא נכנס לנושא וגילה שהתופעה הזאת היא רב דורית. כך אנחנו רואים את ארם גרשוני, שהיא המורה של צוקי גרביאן, שהיה המורה של אורי בןנתן, שהעבירו את הפרקטיקה הזו כחלק מתהליך ההוראה שלהם וכעת שלושתם מציגים בתערוכה זו עבודות שהם עומדים מאחוריהן.

יוסף קריספל בעקבות קראוואג'ו

מי מסתכל על מי?

מעניין גם לראות מי מסתכל על מה. כי עניין הבחירה הוא מעניין כאן. למשל, רוני טהרלב, דוד ניפו, ארם גרשוני וציירי הריאליזם העכשוויים מסתכלים על הרנסנס בעוד ציירות הברביזון כמו זויה צ׳רקסקי מסתכלות על האימפרסיוניזם, דווקא. גם מעניין לראות את הנושאים המועתקים. אין כמעט נופים אבל יש הרבה פורטרטים ודימויים של סבל ואלימות. זה בודאי אומר משהו על רוח הזמן אבל גם על הרוח הישראלית.

אנחנו רואים בתערוכה אמנים כמו בויאן, כמו דוד ניפו וארם גרשוני שהחזרה היא חלק מהפרקטיקה שלהם והאינטרפרטציות מצילחות לשדר עכשוויות מרתקת. ויש אמן כמו יוסף קריספל שממש עושה טרנספורמציה לציורים המקוריים והופך אותם, סגנונית לשלו.

רוח הזמן

אם הזכרתי את רוח הזמן אז אנחנו רואים בשנים האחרונות לא מעט התייחסויות של אמנים עכשוויים בעולם לאמנות עבר  אמנים מרכזיים בסצינת האמנות העכשווית. כמו פלורה יוקנוביץ׳ שמתכתבת עם הרוקוקו או אווה יוסקביץ׳ שהציגה השנה בוונציה פורטרטים סוריאליסטים המבוססים על ציורים מהמאה ה– 18 וה– 19, אבל בלי הפנים עצמם. גם איי ווייוויי עוסק בפרקטיקת ההעתקה אבל באמצעות לגו, כמו כאן בדוגמה של יצירת הלגו שלו בעקבות הצעקה של מונק. 

לסיכום, יצירות מופת אותנטיות אין כאן ואני מחזירה אותנו ללבנט. אמנם יש לנו רק העתקות, חזרות וציטוטים אך יחד עם זאת יש כאן מופע מרהיב של ציור ורישום שגם אם הוא פוסטמודרניסטי, הוא איכותי ביותר. יש כאן מהלך נהדר של אוצר שמזהה תופעה שמוצגת לראשונה באופן מרוכז ולמרות שהשלם הוא יותר מסך חלקיו, כל חלק בו איכותי בפני עצמו.

תערוכה שמספקת חוויה מומלצת ביותר!

 ״יצירות מופת״ במשכן לאמנות בעין חרוד

אוצר: אבי לובין

אמנים מציגים: פואד אגאבריה, יונתן אולמן, אודליה אלחנני, אורית אקטע, חיים אתר, בויאן, מתן בן כנען, אורי בן נתן, איה בן רון, קטיה גאלי, אסף ומורן גאם הכהן, צוקי גרביאן, ארם גרשוני, רעות דפנא, יונתן הירשפלד, מיכל הלפמן, נטליה זורבובה, אירית חמו, בועז טל, רוני טהרלב, אתי יעקובי, דביר כהן קידר, גיא לוי, אנה לוקשבסקי, צבי לחמן, מיכאל ליאני, ברכה ליכטנברג אטינגר, סיגלית לנדאו, עידו מרקוס, כרם נאטור, דוד ניפו, עדי נס, סשה סרבר, רותם עמיצור, תמיר צדוק, אודי צ'רקה, זויה צ'רקסקי, אולגה קונדינה, ליליאן קלאפיש, יוסף קריספל, רות שלוס, מנחם שמי, אלי שמיר, מיכל שמיר, יגאל תומרקין.

התערוכה מוצגת עד 25.2.2025

עוד לא רשומים לניוזלטר החודשי שלי?

לקבלת עדכונים אוטומטיים על פוסט חדש

רוצים ללמוד על הביאנלה בוונציה? ההרצאה המוקלטת שלי תספק לכם מידע מרתק על אירוע האמנות הכי חשוב בעולם. 

לפוסט הזה יש 2 תגובות

  1. רבקה גלובמן

    ביקרנו בתערוכה הזו והתרשמנו מאד מהמגוון של אופני ההתיחסות לציורים המקוריים. מרשים במיוחד שכל ההתייחסויות הן לציורים גלאסיים מוכרים, וקיר שלם לקרוואג'ו, שנראה שהרשים הרבה מהציירים! מעניין שרות שלוס יצרה הרבה יחסית בעקבותיו, אבל ההתרשמות הזו שלה לא ממש ניכרת בעבודותיה…

  2. איילה שטיינברג

    נהניתי ושמחתי לקרא כתבתך על התערוכה בעין חרוד, במיוחד משום שבקרוב מאד אבקר שם.

    אני מכירה את התופעה הזו של ציטוטים , השפעות ומה שניקרא רפרנטים ליצירות הנחשבות מופת בעולם האומנות.

    טרם נחשפתי לתופעה שציינת על אומנים ישראלים המעתיקים יצירות של מה שניקרא:ה old masters

    מצפה בסקרנות לביקור. תודה לך דבי!

כתיבת תגובה