בשנים האחרונות אנחנו עדים לעלייה בנראות של ציור פיגורטיבי. דווקא בתקופה בה טכנולוגיה צוברת השפעה על העשייה האמנותית, והפופולריות הרבה של מיצבים, ניתן לראות זאת כדיסוננס אך למעשה, הציור הפיגורטיבי תמיד היה שם, גם כשהצהירו על מותו. דווקא עכשיו, בתקופה סוערת זו של חיינו, הרצון להתנחם בטבע ובאמנות שאינה תובעת מאמץ הוא הגיוני וברור.
עם המצאת המצלמה במחצית המאה ה– 19, אמנים השתחררו מהצורך לתעד את המציאות ותולדות האמנות מראה כמה רדיקלי היה השחרור. המאה העשרים היתה עמוסה בתנועות אמנותיות שעשו ניסויים אמנותיים שהגדירו מחדש את האמנות ואת מושג היופי. תנועות כמו הקוביזם, הדאדא, האקספרסיוניזם ואפילו האימפרסיונזם היו קשות לעיכול בזמנם.
במחצית השניה של המאה העשרים האמנות הפכה יותר ויותר מינימליסטית וקונספטואלית, עד שהשיח התיאורטי על האמנות הפך כה מרכזי שכמעט ייתר את מעשה האמנות עצמו.
אולי בתגובה למינימליזם שמיצה את עצמו, בתחילת המאה העשרים ואחת החלו לדבר על ״החזרה לציור״, שזה כמובן קשקוש כי מעולם הציור לא הוזנח. הוא רק איבד את מעמדו, וליתר דיוק, לא הציור המופשט אלא הפיגורטיבי נחשב פחות בעיני מוסדות האמנות למרות שמעולם לא איבד את הקסם שלו בשוק האמנות. מסתבר שאספנים תמיד רכשו ציור פיגורטיבי, גם כשהיה פחות פופולרי.
היררכיה של ז׳אנרים
ציור פיגורטיבי אינו רק ציור שיש בו פיגורות – דמויות, אלא שם כולל לציור שמתאר את העולם שלנו– נופים, דמויות, חפצים וסצינות מחיי היומיום. כל נושא כזה מהווה ז׳אנר בפני עצמו.
החל מהמאה ה– 16, בשיא תקופת הרנסנס, כשהציור ביסס עצמו כמדיום אמנותי מוערך (מה שלא היה בימי הביניים), נוצרה היררכיה ברורה של נושאים פיגורטיביים.
בראשם, הסצינות ההיסטוריות המורכבות ומרובות הדימויים, אחריו בסולם הערך – ציורי הפורטרייט. הדמות האנושית תמיד הקסימה אמנים והטובים ביניהם מספקים גם רובד פסיכולוגי שלוכד לא רק את תוי הפנים אלא גם את האופי ואת ההבעה של הדמות המצויירת. הבא בסולם ההיררכי הם סצינות מחיי היומיום, ואחריו ציורי הנוף, שעד המאה ה– 17 היוו רק רקע לנושא המצוייר ולא נושא בפני עצמו.
שני הז׳אנרים הכי פחות מוערכים היו ציורי בעלי חיים ובסוף טבע דומם. הסיבה להיעדר ההילה סביב טבע דומם היה בגלל הקלות, לכאורה, של ציור חפצים דוממים וחוסר עניין במה שהיה זמין בכל בית. אגב, גם ציורי טבע דומם היו תמיד פופולריים אצל רוכשי אמנות בכל התקופות.
ההיררכיה של נושאי הציור לא השתנתה הרבה עד המאה ה– 19, במהלכה הפסיקו אמנים לצייר נושאים היסטוריים ודווקא פיתחו את נושא הנוף, שהחל לקבל יותר תשומת לב. המצאת שפופרת הצבע ב– 1841, איפשרה לאמנים לצאת בקלות לטבע עם צבעים ולצייר את מה שהם רואים. לפני זה נהוג היה לאחסן צבעי שמן בתוך שלפוחית שתן של חזיר, קשורה בחבל. מאד לא נוח להתניידות ולכן ציורי הנוף צויירו בסטודיו והיו תמיד כהים ולא אטרקטיביים. כך החלה מסורת ה– Plein air, שדווקא במאה ה– 21 זוכה לעדנה.
יהודה ארמוני, שמציג עתה תערוכת יחיד בגלריה רוטשילד באוצרותה של טל גלפר, מצייר את ציוריו הקטנים והפואטיים בשטח. ארמוני הגיע לציור אחרי שתי קריירות בצבא ובהייטק. כבר 19 שנה מאז שהחליט ללמוד ציור במכון אבני ומאז הוא לא מפסיק ללמוד ולהתפתח. מי שמכיר את העבודות שלו מתחילת הדרך, כמוני, יודע להעריך את הדרך שעשה, ברובם בהשפעת ישראל הרשברג ותלמידיו, אצלם למד.
הרעננות של ציוריו הקטנים נובעת מהעובדה שהוא מתחיל ומסיים את הציור בישיבה אחת בנוף. יש משהו מאד אירופאי, סזאני אפילו, בסקאלת הירוקים שלו והציורים, כמו סוכריות קטנות, מושכים את הצופה פנימה, לתוך עולם נקי ובוהק, נטול קורונה ואנשים שמחרבים את הנוף.
יותר מתמיד דווקא עכשיו יש געגוע למשהו פשוט ומנחם, ואת זה בדיוק מספקת התערוכה היפה של ארמוני. עד ה– 30.11.20
גלריה פיגורטיבית חדשה בתל-אביב
במרחק הליכה מגלריה רוטשילד, נפתחה השבוע גלריה נסימה לנדאו, שיתוף פעולה חדש בין איש העסקים הבלגי/ישראלי סטיב נסימה לאשת האמנות המוערכת סוזן לנדאו, לשעבר אוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון ישראל ומנכ״לית מוזיאון תל–אביב. לנדאו, שאמנם יצאה לפנסיה אך הרגישה שיש לה עדיין מה לתרום לסצינה, חצתה את הקווים ממגדל השן המוזיאלי למרחב המסחרי של עולם האמנות. היא כמובן לא הראשונה לעשות זאת. האוצר האמריקאי פול שימל עזב את המוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג׳לס MoCA כדי להיכנס לשותפות בגלריה האוזר ווירת׳ (שהחזיקה ארבע שנים בלבד). יש כמה מקרים של מנהלי מוזיאונים שהחלו לעבוד בבתי מכירות פומביות אבל לנדאו מקפידה להבהיר בשיחה שערכנו שהיא המנהלת האמנותית של הגלריה ולא מתכוונת לעסוק בתחום העסקי, בו אין לה ניסיון קודם.
מה שמפתיע בגלריה החדשה היא ההמתקדות באמנות פיגורטיבית. לנדאו בעצמה מודה שבשנותיה המוזיאליות ״פחות עסקתי בציור ויותר הייתי מחוברת לאמנות קונספטואלית. אני חושבת שגם אצלי זה מעין תיקון. אמנות פיגורטיבית לא כל כך דיברה אלי. אולי בגלל שגדלתי בדור של מינימליזם והרגשתי חלק מזה.
הדור הצעיר בעשור האחרון מגיבים לאמנות הקונספטולאית שיש בה מן הניכור. הם רוצים להביע דיעה על נושאי אקטואליה דרך האמנות שלהם ולצורך זה, הפשטה וקונספטואליזם פחות מתאים.
דרך הפיגורציה אפשר לבטא יותר נושאים״.
התערוכה הפותחת של הגלריה מציגה 15 אמנים, מתוכם רק שלושה ישראלים: גידי רובין, נירית טקלה וגיא ינאי. רוב האמנים הם בינלאומיים לא מוכרים אך גם לא אנונימיים לגמרי.
כפי שציינה לנדאו בראיון עם נעמה ריבה בעיתון הארץ, יש עתה צימאון לציור. שאלתי אותה מה מקור הצימאון הזה ותשובתה: ״ כי יותר קל לאנשים לחוות ולחיות עם ציור פיגורטיבי. אין מבוכה״. זו כנראה התשובה המדוייקת והמתומצתת ביותר לכך שהציור הפיגורטיבי מעולם לא מת, למרות שהספידו אותו במהלך שלושת העשורים האחרונים של המאה העשרים. בניגוד לאמנות מושגית, אמנות פיגורטיבית אינה דורשת תיווך ואינה דורשת רקע תיאורטי. היא הרבה יותר קלה לעיכול, גם אם האמן עושה אינטרפרטציה אישית לנושא.
המאפיין השני של החלל החדש הוא נוכחות עיקרית של אמנים מחו״ל לצד כמה אמנים מקומיים. תהיתי לגבי ההחלטה הזאת דווקא בתקופה בה כמות הגלריות קטנה ואמנים ישראליים מקשים למצוא במה לתצוגה. על כך השיבה לנדאו: ״כשחשבנו יחד על הכיוון, הרגשנו שיש חוסר גישה למה שקורה מעבר לים והרעיון היה להביא את חול לכאן. לנו יש יותר גמישות מאשר למוזיאונים. תמיד היה לי חשוב להציג אמנות בינלאומית לצד האמנות הישראלית כדי להשוות ולפתוח אופקים. השאיפה היא לשלב. כיף שאפשר לראות באחד העם אמנים שמציגים גם בצ׳לסי.
הגלריה החדשה לא תייצג אמנים כמו גלריות קונוונציונליות. לנדאו מעוניינת למצב את הגלריה כמשהו חדש בסצינה. למעשה, הקונספט עדיין לא מגובש אך נראה שהחשיפה של אמנים פחות מוכרים מחו״ל תמשיך להיות מרכזית. יש כוונה לייסד קרן אמנות, קונספט שאינו חדש וגם לא כל כך הוכיח את עצמו במשך השנים האחרונות. אבל העין ש לנדאו ומעמדה בשדה מבטיחים למשוך תשומת לב של אספנים ושוחרי אמנות.
לסיכום, ציור פיגורטיבי מעולם לא ננטש על ידי יוצריו אלא על ידי הממסד, שהתעניין יותר בטרנדים וחדשנות בעולם האמנות. בנקודה זאת תמיד היה נתק בין המרחב הממסדי לבין שוק האמנות, שם תמיד אמנות פיגורטיבית היתה פופולרית, גם כשלא היתה אופנתית. עכשיו יש הלימה בין שני מרחבים אלו . דווקא עכשיו, בתקופה סוערת זו של חיינו, הרצון להתנחם בטבע ובאמנות שאינה תובעת מאמץ הוא הגיוני וברור.
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
כרגיל דבי, את מצליחה להנגיש את עולם האומנות בצורה מעניינת ומהנה. תודה
דבי יקרה, מרתק ומעניין תמיד לקרא את הבלוג שלך שעשיר בידע, בניסיון ובמחשבה עמוקה. יישר כוח!
ערב טוב ושבוע טוב דבי
ממליצה לך לראות עבודות נוף נפלאות של רונית גולדשמיט בעינגא . בצבעי גואש וצבעים תעשיתיים
תודה על הכתבות , עוקבת בהנאה רבה
דינה
תודה דבי , מאמר זה מאד משקף את דעותיי על האמנות ומעולם לא נטשתי בעבודותיי את הפיסול הפיגורטבי (40 שנה) למרות שבחוגים מסויימים בהם אני מסתובבת , תשומת הלב המירבית היא לציור המופשט ואמנות קונספטואלית . ושוב תודה לך על המאמרים השבועיים . שבת שלום , עדנה