אחת ההרצאות הראשונות שנתתי אי פעם היתה בנושא האוצרות. המילה ׳אוצֵר׳ ללא ניקוד יכולה בהחלט להיקרא כאוצָר ובמובן מסוים יש קשר רעיוני בין שתי המילים. האוצֵר מטפח ושומר על האוצָר, הלא הוא האמנות.
כותרת הרצאתי היתה ״אוצֵר יוצר צמתים״. אני אפילו לא זוכרת בפני מי הרציתי – נדמה לי שהיו אלה סטודנטים, אולי בקורס אוצרות כלשהו. נזכרתי בהרצאה זו בעקבות תערוכה שנפתחה אמש במוזיאון יפו – "הפראה: מבטים על עידן האנתרופוקן”. זוהי תערוכת הסיום של בוגרי תוכנית יונה פישר ללימודי אוצרות עכשווית ומוזיאולוגיה של הבית לאמנות ישראלית במכללה האקדמית ת"א יפו. לכאורה, תערוכת סטודנטים אבל למעשה, תערוכה משמעותית ומעוררת מחשבה.
תמיד אהבתי תערוכות נושא ובעברי כאוצרת. אלה היו התערוכות שהכי אהבתי לאצור בגלריה שלי, גלריה שטרן. לקחת נושא רלבנטי, לחקור אותו ולתת לו ביטוי אמנותי באמת יכול ליצור צמתים בין רעיונות, בין דיסציפלינות (כמו מדע ואמנות), או בין אמנים, שההימצאות יחד באותה מסגרת מאירה היבטים חדשים של יצירתם. אוצרות טובה יכולה אף ליצור קריאה חדשה גם בתוך יצירתו של אמן בודד.
האוצֵר יוצר חיבורים, יוצר משמעות ולעיתים מצליח ליצור חוויה שהולכת איתנו הלאה, הרבה אחרי סיום התערוכה. זו אחת הסיבות שאנשים ממשיכים ללכת לראות תערוכות ולא מסתפקים בדימויים וירטואליים – שום תערוכה מקוונת אינה יכולה להעביר אותה חוויה. מעל לכל, לאוצר יש אחריות רבה – לאמנות, לאמנים וגם לקהל.
כמספר הסטודנטים שסיימו את המחזור בבית לאמנות ישראלית. מעל לכל ניצבת האוצרת תמי כץ–פרימן, שנקטפה על ידי עידית עמיחי, מנהלת הבית לאמנות ישראלית, לפני שנה, עם חזרתה משהות ארוכה במיאמי.
מעניין שאת ההשראה לפוסט זה קיבלתי מתערוכה שאין לה אוצר. למעשה, יש לה 24 אוצרים. כץ-פרימן הופקדה על ליווי הסטודנטים בתערוכת סיום הלימודים. היא מגיעה עם רקורד מרשים של מעל שלושים שנות אוצרות, גם בארץ וגם בחו״ל. היא אחת האוצרות המוערכות בארץ ובאופן אישי, אני מעריכה מאד את העומק ואת ההקפדה של עבודתה. לאורך השנים היא סימנה מגמות וידעה לנסח רעיונות משמעותיים בתערוכות שאצרה.
בעבודתה עם הסטודנטים לקראת תערוכה זו, כפי שהיא עצמה מספרת, היא עשתה משאל כדי לבדוק מהם הנושאים שנראים לסטודנטים חשובים, מצדיקים או בוערים לעסוק בהם בפורמט של תערוכה. כך הגיעו למשבר האקלים – אחד הנושאים החמים (תרתי משמע) בעולם כיום, שהוא תוצר של עידן המכונה ״אנתרופוקן״, שמאופיין על ידי השתלטות האדם על משאבי הטבע מתוך תפישה (מוטעית), שהטבע תפקידו לשרת את האדם. את תוצאות הגישה הזו אנחנו חווים עתה, כשתרחישים אקולוגיים קיצוניים מאיימים להכריע אותנו. שמה של התערוכה (באנגלית: REWILDING) מתייחס למונח מדעי לשיקום מערכות אקולוגיות והשבת טבע פראי.
התוצאה היא תערוכה מרתקת ומעוררת מחשבה, בה משתתפים 21 אמניות ואמנים, אשר השאילו עבודות. ביניהם תומר ספיר, פסי גירש, ניבה אלרואי, מיכל בלייר, מורן קליגר ואחרים. העבודות, שנבחרו בקפידה, לא מהוים אילוסטרציה לנושא אלא מצליחים לתת ביטוי אמנותי לרעיונות מדעיים/סביבתיים ולעורר מחשבה על היחסים בינינו עם הטבע. הבעייה היחידה שיש לי עם התערוכה הזו היא המיקום שלה במבנה עות׳מני ישן, שמקשה על הצפיה ויוצר אוירה ארכאית לתערוכה חדשנית ועכשווית.
״בארץ זו, באדמה זו״
ואם במעשה האוצרות עסקינן, זה המקום להמליץ על תערוכה נוספת באוצרות מרשימה בארטפורט בתל–אביב. ארטפורט פועלת כתוכנית רזידנסי מזה עשור, במימון מלא של קרן אריסון ובניהולה של ורדית גרוס. התוכנית מארחת אמנים וגם אוצרים והתערוכה בארץ זו, באדמה זו נאצרה על ידי סוואנה גורטון, אוצרת אמריקאית שחיה בקופנהגן. לאחר היכרות רבת שנים בין גרוס לבין האוצרת, היא הוזמנה לרזידנסי ונפגשה עם אמנים ישראליים וביניהם ליאור גריידי, שהראה לה סדרת עבודות העוסקת בארבעת המינים. גורטון, שאינה יהודיה, מאד התעניינה מהקונספט התנ״כי ותוך כדי מחקר הגיעה לשבעת המינים וגילתה שלמעשה מדובר בגידולים המתורבתים הקדומים ביותר בהיסטוריה. היא הופתעה ללמוד ששבעת המינים: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר – עדיין מהוים חלק בלתי נפרד מהתרבות ומהתפריט שלנו.
כשאנחנו חושבים על שבעת המינים אנחנו חושבים על הילדות ולא בהכרח זוכרים מה הם בדיוק שבעת המינים והנה אוצרת, שבאה מתרבות אחרת, דת אחרת, עושה מחקר על שבעת המינים מתוך מבט היסטורי ולא תיאולוגי. התוצאה מעניינת, גם בהקשר עכשווי וגם בהקשרים הביקורתיים של אמנים שחיים כאן בתקופה שבה היחסים שלנו עם הדת מורכבים.
לסיכום, שתי תערוכות בהן המעשה האוצרותי תורם רבות ליצירת חוויה אמנותית משמעותית.
״הפראה״ מוצגת במוזיאון יפו, טיילת מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה
״בארץ זו, באדמה זו״ מוצגת בארטפורט, רחוב העמל 8 , תל-אביב. שתי התערוכות פותחות גם בשבת והכניסה חופשית.
*תמונת הכותרת בפוסט זה: בחזית עבודה של סיוון נשרי ומאחור מימין: עינת עריף-גלנטי ומשמאל: ניבי אלרואי. צילום: יובל חן
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
תודה לך דבי יקרה על הביקורת הטובה לתערוכה של בוגרי תכנית יונה פישר לאוצרות עכשווית ומוזאולוגיה של בית לאמנות ישראליית. הסטודנטים בהדרכתה ובהנחייתה המעולה של תמי כץ-פריימן עבדו קשה אך הסיפוק הוא רב.
זו הזדמנות להגיד לך תודה דבי על המידע מאיר העיניים שאת משתפת במסירות ובמקצועיות אין קץ מידי שבוע. אני לומדת ממך רבות. הבחירות שלך על מה לכתוב הן יד על הדופק של נושאים חשובים המתקיימים בשדה ובתמציתיות את מצליחה להגיע לעיתים רבות למהות העניין. תודה רבה ויישר כוח להמשיך כך בארצנו הקשה.
דבי בקר טוב. אמירת תודה גדולה. מחכה בכל בקר לקרוא את הפוסטים שאת מעלה. מבין כל הכותבים את המעמיקה , המעודכנת וההגונה מכולם. הכתבה על האוצרות מחזרת את שאני רואה בשטח כמורת דרך הבונה ומדריכת טיולי אתנוגרפיה ואמנות בפרויקט רק רכבת שבניתי . יוצאת לביקורי הכנה מרובים לפני בניית המסלול. נכון לעכשיו מתרחשות שתי תופעות במקביל האחת ריבוי פתיחות תערוכות המעידה על פרץ יצירה אדיר המקיף את כל המדינה והשנייה המהווה פועל יוצא מהראשונה הרמות השונות בין מרחבי התצוגה, עבודת האוצרות והאמנים המוצגים. כאשת שטח עוקבת במשך שנים אחר "שרשרת המזון" של עולם האמנות. הוא כוחני, היררכי ומבדל. תופעת ריכוזיות הכח המחליט מי יכנס ומי לא לפנתאון שהיה בתקופתו של מוטי עומר זכרו לברכה הולכת ומתפוגגת ואת מקומם של מחליטנים ריכוזיים תופסות כמה נשים מובילות. כל מאמר שלך, מעבר לעדכון השוטף, הכתוב בחכמה מעלה הרבה שאלות ומעביר לי מידע על נקודות התחלה לבניית מסלול טיול. מבקשת להודות לך על שאני לומדת ממך על שאת עיקבית, מקצועית, הגונה ועדכנית. תודה ולהתראות בדרכים הטובות לאה פופר
שמחה להיות קוראת אדוקה של הניוזלטר שלך. תודה על הנגשת האמנות על כל רבדיה והעשרת עולמי התרבותי.
מעניין מאוד תודה דבי
תכננתי להגיע למוזיאון יפו ולאור הכתבה אגיע גם לארטפורט. תודה! מעניין היה לקרוא על יחוד האצירה כאן ועל האוצרת. בענין זה ברצוני להעיר הערה – חלק מעשיית האוצרות הוא ההסבר המילולי הכתוב על קירות המויאון. אנ י חוזרת מתערוכות בלונדון ומהתערוכה הנפלאה של ג'קומטי- כאן ההסברים ככ בהירים ותורמים לחווית הביקור בתערוכה. לעומת זאת אני נתקלת לא אחת , בארץ בעיקר, במלל לא נהיר של האוצר , כמו למשל בתערוכת העכשווית במוזיאון תל אביב "פה פעור"- אמנם תערוכה לא קלה לעיכול אבל ההסבר לא מקל…מוטב להעלות נושא זה לדיון.
התלהבתי מהקריאה.
הנושא של שבעת המינים קרוב לליבי כי עסקתי בו גם מבחינה אמנותית. תודה לך דבי.
מאמר מעולה שאכן ראוי לתפוצה