בינואר 2021 כתבתי כאן על היחס הלעגני של עולם האמנות לנשיא טראמפ, עם סיום הקדנציה הראשונה שלו. קשה היה להאמין אז שהוא יזכה להיבחר שוב. והנה, אחרי כשמונה חודשים בקדנציה נוספת בבית הלבן, נראה שאמנות ותרבות מטרידים אותו במיוחד. בשביל אדם שהצבע האהוב עליו הוא זהב, שמעיד על עצמו שאין לו זמן לקרוא (אלא אם זה נכתב עליו וגם עדיף לתמצת בכמה מילים), מעניין לנתח את מקורות האיבה הגלויה שלו לאמנויות.
כסף לא קונה סטטוס
יש דברים שלא ניתן לקנות בכסף. שום הון שבעולם לא יכול לקנות טעם או הכרה תרבותית. אמנם טראמפ גדל בבית עשיר אבל ההון שירש מאביו, פרד טראמפ, מקורו בנדל"ן – נטול מעמד תרבותי. גורדי השחקים שבנה בניו יורק לא קירבו אותו למעמד הנכסף של פטרוני האמנות של מנהטן, שמהווים את האליטה התרבותית של העיר. טראמפ הפנים את הפער הזה ואת ההבנה שכסף לא יכול לקנות לגיטימציה תרבותית. העובדה שמאז שנות השמונים אמנים, סופרים ואנשי רוח לועגים לו ודוחים אותו באופן גורף, היא סוג של השפלה עבורו. האליטות התרבותיות מסמלות את התאווה הבלתי מושגת שלו ללגיטימציה בלתי מושגת למרות עושרו.
מי בפנים ומי בחוץ
כוחו הפוליטי של טראמפ נשען על שליטה בנרטיב של אמריקה – מי נכלל בסיפור ומי ראוי להיות מחוץ לסיפור. ה״אמת״ של טראמפ מציגה תמונה צרה מאד, מגמתית מאד ונשענת רק על סיפורי הצלחה. משום כך, החלקים שאינם מתיישרים עם האידיאולוגיה הזאת צריכים להיעלם. כמו עבדות, קולוניאליזם, הגירה, אי שוויון – אלה נרטיבים שטראמפ מעוניין להצניע והם הכי בולטים בתחומי התרבות: במוזיאונים, בספרות, על במות ומסכים. אמנות היא אחד המרחבים החזקים ביותר שבהם נשים, קהילות קוויריות, אמנים ילידים ומהגרים זוכים לנראות. טראמפ מגדיר את אלה כ"אידאולוגיה מגדרית", "ווקית" או "רדיקלית". ביטול הנראות הזו הוא מחזק את הבסיס הפוליטי שלו. טראמפ נלחם במוסדות התרבות כי הם מפריעים לו בעיצוב הזהות הקולקטיבית. זו הסיבה שהוא מתייחס למוזיאונים ולתיאטראות באותה עוינות שהוא מכוון כלפי העיתונות. שניהם חושפים אמת שסותרת את התסריט שלו.
כבר בקדנציה הראושנה שלו הוא ניסה (ללא הצלחה) לבטל את המועצה הלאומית לאמנויות (NEA) – הגוף הפדרלי המרכזי בארצות הברית למימון אמנויות, תיאטרון, מחול, מוזיקה וספרות וגם את המועצה הלאומית למדעי הרוח (NEH) – שמממן מחקר והנגשה בתחומי מדעי הרוח. אמנם שני מוסדות אלה צורכים חלק מזערי בתקציב אבל הם מסמלים אליטיזם וערכים ליברליים – נגדם הוא נלחם כבר אז. לקדנציה הנוכחית הוא הגיע הרבה יותר מוכן ונחוש. אחרי מנות גדושות של לעג שספג בקדנציה הראשונה, אחד התחומים הראשונים שהוא בחר לטרגט בקדנציה השניה הוא תחום האמנויות.
מוזיאונים בסכנה
במרץ 2025 חתם טראמפ על צו נשיאותי שכותרתו "השבת האמת והשפיות להיסטוריה האמריקאית". מתחת לניסוח המתקתק הסתתרה מתקפה חזיתית על מוסדות התרבות הפדרליים, ובראשם הסמית'סוניאן. הצו קבע כי מוזיאונים המציגים את ההיסטוריה האמריקאית מנקודת מבט של גזע, עבדות, הגירה או מגדר – נכנעים ל"אידיאולוגיה מחוללת פילוג". החזון החלופי שטראמפ מכתיב הוא מוזיאונים של מיתוס: פסלים ואתרים "נשגבים ומרוממים" שמספרים סיפור מהודק של קידמה רציפה, שגשוג וחירות. זהו לא פחות מניסיון לכתוב מחדש את הזיכרון הקולקטיבי האמריקאי – להעלים מורכבויות ולייצר עבר מדומיין.
הביאנלה בוונציה
המתקפה של טראמפ על הזיכרון התרבותי מתחברת באופן ישיר גם לביתן האמריקאי בביאנלה בוונציה 2026. בהוראת משרד התרבות האמריקאי, הוטלו מגבלות על הגשת ההצעות לביתן האמריקאי. אפשר לומר שאמנית שחורה כמו סימון לי או אמן ילידי כמו ג׳פרי גיבסון, שייצגו את ארצות הברית בשתי הביאנלות האחרונות לא נראה השנה. זאת בגלל שההנחיה היא "לקדם הבנה בינלאומית של ערכים אמריקאים", עם ניסוח המשקף את מדיניותו של טראמפ, שמאס בכל הקשור לגיוון והכלה. ההליך אמנם מנוהל פורמלית על ידי מחלקת המדינה וה־NEA (אותה מועצה שהוא רוצה לבטל…), אבל באווירה הנוכחית ברור שהמסרים צריכים להתיישר עם ערכי ה-”MAGA" של טראמפ. במילים אחרות: גם בוונציה, טראמפ מבין שהאמנות היא זירת כוח בינלאומית – ולכן הוא מבקש לאלף אותה שתתאים למשנתו. בינתיים פורסמה הצעה אחת לביתן, של האמן אנדרה סראנו שאוסף באופן אובססיבי חפצים הקשורים לטראמפ. לפי הפרסום, הוא הוציא על האוסף הזה כבר 200,000 דולר. לדעתו המועמד המושלם לייצג את ערך המצויינות האמריקאית בביאנלה הוא טראמפ עצמו ומציע להפוך את הביתן האמריקאי למקדש לכבודו של טראמפ.
בדרכו הילדותית, טראמפ מראה בפומבי כמה האמנות מטרידה אותו ולכן הוא יוצא נגדה חזיתית, בתקנות ובצווים נשיאותיים. בישראל התמונה מורכבת יותר: מצד אחד תרבות נחשבת "מותרות" ותמיד ראשונה לקיצוצים, אבל מצד שני גם כאן מתפתחות מגמות של פוליטיזציה: מכתיבים למוסדות תרבות סדרי עדיפויות "לאומיים", מתווכחים על מה ייחשב ראוי למימון ציבורי, ומצפים מהאמנות לייצג נרטיב מסוים כדי שיהיו זכאים לתקציב. מבטלים את מוסד סל תרבות הוותיק ובכך פוגעים בחינוך לאמנות בבתי הספר. ההבדל העיקרי הוא הסגנון: טראמפ נלחם בגלוי כדי למחוק נרטיבים שמערערים על הסיפור שלו; בישראל הפוליטיזציה חמקמקה יותר, משתלבת בשיח התקציבי והבירוקרטי. אבל בשני המקרים ברור: אם הפוליטיקה כל כך מתעסקת באמנות, זה רק מוכיח שהאמנות עדיין מחזיקה בכוח לעצב זהות ולערער על הסדר הקיים.
ואולי… הרשו נא לי לתהות בנאיביות-מה: האפשר לחשוב על אמנות מתקדמת גם בחסות פטרון חזק, כמו האמנים הגדולים בתקופה הקלאסית בחסות בית מדייצ'י?
החכמתי, נראה שמגמה של טראמפ מתבטאת באמריקה וגם בישראל…בקטנה.
תודההעל פוסט מרתק.
מעניין מאד . תודה דבי
היי דבי, הארת צדדים מעניינים על האוקסימורון טראמפ ועולם האומנות – והאנלוגיות שלו , מוכנה להתנחם במשפט הסיום שלך ,תודה ונשתמע
מעניין מאוד מה יעלה בגורל האמנות האמריקאית. מה יעלה בגורל אמריקה עצמה כנראה כבר כתוב על הקיר. תודה על הפוסט דבי.
מרתק