הייתי שם! גם אני הלכתי על המים במיצב ה- floating piers של כריסטו. גם אני חוויתי את תחושת האושר הנלוות לידיעה האולטימטיבית של הימצאות במקום הנכון בזמן הנכון. בעולם רווי גירויים ואירועים, אנחנו סובלים לרוב מתחושה מתמדת של החמצה וזו כנראה המוטביציה שהביאה 1,200,000 מבקרים לאגם איסאו Lago d'Iseo בצפון איטליה במשך 16 יום בחודש יוני. זה כנראה מה שגרם לטום קרוז לשלוח סוכנים לאתר לו מקום לינה על האגם בכל מחיר.
מהרגע שנודע לי על הפרוייקט החדש של כריסטו באוקטובר 2015, ידעתי שלא אחמיצו. ״השערים״, המיצב הקודם שלו שהתקיים בסנטרל פארק בניו יורק ב- 2005, היה חיזיון של יופי שגרם לי לדמוע מרוב אושר. רגעי אושר, כידוע, הם כמו אבנים נדירות שאנו אוספים במהלך חיינו, רגעים של התפעמות מזוככת משילוב הרמוני של כל האלמנטים סביבנו ברגע נתון, המשכיחים את כל צרותנו ואת כל העולם מסביב.
הוא זכה למיתוג של אמן ש״עוטף דברים״. זה התחיל כבר בסוף שנות החמישים, אז כריסטו עטף חפצים קטנים בבדים שטשטשו את זהותם והקנו להם ערך פיסולי. בסוף שנות הששים כבר עטף מפרץ באוסטרליה, שהפך ליצירת האמנות הגדולה ביותר שנוצרה עד אז. בקיץ של 1985 עטף את גשר פונט נף בפאריז, ב-1995 עטף את בניין הרייכסטאג בברלין וב- 1998 עטף 178 עצים בבאזל. עבודות מפורסמות אחרות של כריסטו כוללות הקפת 11 איים במפרץ מיאמי ביריעות פלסטיק בצבע ורוד, את מיצב השערים בסנטרל פארק בניו יורק בשנת 2005, שכלל מעל 5,000 שערים עשויים בד כתום ועתה, לאחר סיומו, את הרציפים הצפים באיטליה, עוד מיצב שהוכיח שהדימיון הפרוע ביותר אכן יכול להפוך למציאות. כזה הוא כריסטו, אמן ייחודי ופורץ דרך שכבר משנות הששים מרחיב ללא הרף את גבולות האמנות ועושה את הבלתי ייאומן. כל פרוייקט הוא יחיד במינו ודורש יכולות המצאתיות מכיון ששום דבר אינו מוכן או ידוע מראש.
רעיון ה- floating piers נהגה ב- 1970 ובמקור היה מיועד לדלתא דלה פלאטה בארגנטינה. כעבור שמונה שנים, לאחר שהתייאש מקבלת ההיתרים לפרוייקט עלה רעיון לחבר שני איים מלאכותיים במפרץ טוקיו אלא שגם לכך לא קיבל היתר. ב- 2014 נבחר Lago d'Iseo בצפון איטליה כיעד אופטימלי. בתוך האגם, הרביעי בגודלו באיטליה, מצוי אי גבוה בשם מונטה איזולה וגם כמה איים קטנטנים כמו סן פאולו, המצוי בבעלותם הפרטית של משפחת בארטה, כן, אלה מהאקדחים. התוכנית היתה לחבר בין עיירת החוף המנומנמת סולזאנו למונטה איזולה ומשם לסן פאולו (שהוא למעשה אחוזה פרטית מוקפת חומה באמצע האגם), ולאפשר לאנשים ללכת על המים וכל זאת, כאמור, במשך 16 יום בלבד.
סך הכל 200,000 מצופים שחוברו יחדיו יצרו 3 ק״מ רציפים צפים ברוחב 16 מטר, ועוד 2.5 ק״מ מסלול יבשתי, שכוסו ב-70,000 מ״ר לבד לבן שעליו נפרשו 100,000 מ״ר של בד ניילון בצבע זעפרן זוהר. עלות הפרוייקט היה 18 מיליון דולר, וכמו כל המבצעים של כריסטו עד כה, גם זה מומן עד האגורה האחרונה על ידי האמן עצמו, ממכירת עבודות אמנות שנעשו במיוחד לקראת המיצב. מימון עצמי הוא רק אחד מהחוקים של כריסטו, שבקלות היה יכול לגייס כל סכום בפרוייקט הדסטארט אופנתי. החופש שמאפשר המימון העצמי הוא ערך עליון כמו גם כניסה חינם למבקרים. הוא מבקש לאפשר לכל מי שחפץ בכך לחוות את האמנות שלו. אין גם מרצ׳נדייז. זה היה אחד הדברים הראשונים שהיכו בי בהגיעי לסולזאנו הקטנה. אין גלויות, אין דוכני מזכרות, יש רק ספר בהוצאת טאשן, שנמכר ב- 20 יורו, המתעד את כל ההכנות לפרוייקט. כל הפרוספקטים ניתנים בחינם ובירידה למצופים חילקו אנשי הצוות פיסות קטנות מהבד הזהוב למזכרת. 1,000 איש עסקו בהקמת הפרוייקט וכולם קיבלו שכר, אף אחד לא עבד בהתנדבות. צוותי ההקמה עטו תלבושות שחורות עם לוגו הפרוייקט וצויידו בתיקי עבודה משוכללים וחדשים. 30 סירות זודיאק חדשות העלו ציוד על המצופים והובילו פועלים באתר. המצופים עצמם סיפקו עבודה לכמה מפעלים באיטליה וכך גם 37,000 מטר חבל שנקשרו ל- 200 עוגנים בתחתית האגם.
באופן אישי, החלק הטוב ביותר בחוויה התרחש בשלושת הימים לפני הפתיחה, בהם הסתובבנו כמעט לבד בעיירה סולזאנו וצפינו מקרוב בעבדות ההכנה. באותם ימים שקטים הרגשנו זכות לחזות בהפקה המוקפדת, בתשומת הלב לפרטים הקטנים ויכולנו להעריך את העבודה המטורפת שנדרשת כדי להקים הפקה בסדר גודל שכזה.
מבחינתי החוויה החלה בגובה 30,000 רגל, כאשר טסנו מעל אגם איסאו לכיוון הנחיתה במילאנו ובמקרה הסתכלתי מהחלון. לא האמנתי למראה עיני – המיצב המתהווה נמצא בדיוק מתחת למטוס.
הקסם נמשך כשהגענו לעיירה סולזאנו וראינו בכיכר המרכזית את הפועלים מתחילים לפרוש את בד הזעפרן – ממש כאילו חיכו שנגיע.
הבדים הזהובים שהמתינו במיקומם המיועד בתוך שקים, נחתכו מראש לפי מידה ומיקום מדוייק, כשכל עץ, ספסל, עמוד ועיקול נלקחו בחשבון. שום חיתוך לא נעשה במקום.
צוותים מיוחדים חיברו את פיסות הבד באמצעות חוט ומחט, אותו חוט שממנו נשזר הבד. השוליים הודקו לפסי עץ שהונחו מתחת לשכבת הבד. הביצוע היה מופתי ומעורר השתאות בתשומת הלב לכל פרט, מבצע צבאי של ממש שבו כל אחד יודע בדיוק את תפקידו. החל מהחשמלאים, שהכינו את התאורה ועד לבחור שהשחיל את החוט בתוך המחט כדי ללהגיש לתופרות. ואי אפשר היה לטעות באשר להבעות פניהם תוך כדי עבודה, חדוות יצירה קוראים לזה. התחושה בזמן אמיתי היתה של שותפות באירוע היסטורי. הידיעה שכל זה יימשך רק 16 יום לא רק שלא פגעה בהנאה אלא דווקא העצימה אותה.
נשאלתי למה הוא עושה את זה? למה כריסטו משקיע כל כך הרבה משאבים בפרוייקט כל כך קצר מועד? זו שאלה תכליתית, של אנשים שחיים בעולם תכליתי. מזל שיש אמנים בעלי חזון, שהתועלתנות היא מהם והלאה והם עוסקים בדברים לא רציונליים ולא כלכליים.
כריסטו אינו עוסק בצרכים אלא בתשוקות. לשמחתנו, הוא יכול להרשות לעצמו לממש את חלומותיו ולשתף בהם את העולם.
מבין הפרוייקטים של כריסטו, ה- floating piers היה הראשון שדרש השתתפות פעילה. זאת בניגוד למיצבים קודמים שרק דרשו הסתכלות. אמנם בניו יורק הקהל הלך מתחת לשערים אבל כאן מדובר בהליכה פיזית על המיצב, חוויה רב חושית של חוסר יציבות פיזית, של צבעוניות מדהימה, המשלבת את הנוף הירוק, המים הכחולים והבד הזהוב, תחושת הרוח, חום השמש או מגע הגשם ואת מגע הרגליים על המצע המתנדנד קלות על המים.
אז מה זה היה בעצם? זה היה אירוע אמנותי, חוויה תרבותית ובעיקר מפגן של חופש כי ברגע שכריסטו סיים לבצעו, המיצב שייך לכולם. אף אחד אינו יכול לרכוש אותו או לדרוש עליו בעלות. החופש הזה מחייב אותו להיות זמני. תפישה זו נוגדת את המודלים הרווחים בעולם האמנות, של נצחיות, של אספנות, של מסחר בסכומים גבוהים. כריסטו אמנם מנצל את השוק כדי למכור את רישומי הכנה כדי לממן את ביצוע עבודותיו אבל מרגע מימושן הוא אינו מייצר עוד עבודות הקשורות אליהן. הוא כבר נמצא בפרוייקט הבא. כרגע על הפרק עומדים שני מיצבים, האחד מעל נהר בקולורדו והשני, המסטאבה, פירמידה בגובה 150 מטר העשוייה חביות נפט שתוצב באבו דאבי ויזה לתואר הפסל הגדול בעולם. זה יהיה הפרוייקט הקבוע הראשון של כריסטו.
לא הכל היה נוצץ במיצב המוזהב. כמות המבקרים היתה הרבה יותר גדולה מההערכות המוקדמות שציפו רק לחצי מיליון איש. 1,200,000 המבקרים שנהרו לסולזאנו דרך מערכת ההסעות ודרך מערכת רכבות שאינה ערוכה לקלוט קהל כה גדול, גרמו לשיבושים בתחנות הרכבת ותורים ארוכים והמתנה של שעות להסעה לאגם. מספר המבקרים הרב שצעדו על הרציפים במשך 24 שעות ביממה גרמו לשחיקת הבד הזהוב ואחרי כמה ימים הוחלט לסגור את הרציפים מחצות ועד שש בבוקר, גם כדי לעשות תיקונים בבד וגם כדי לתת קצת שקט לתושבי המקום המותשים. עם כל ההתלהבות שלהם מתשומת הלב והפוטנציאל התיירותי על כל המשתמע מכך, בצהרי היום המסעדות המועטות של סולזאנו סגרו לסיאסטה כרגיל. שום פרוייקט וקהל רעב לא יגרום לאיטלקי לוותר על הסיאסטה שלו.
בחצות הליל בין השני לשלישי ליולי נותקו הרציפים מהיבשה. תושבי מונטה איזולה ייאלצו לשוב ולהשתמש במעבורת ולא יוכלו עוד ללכת לסולזאנו ברגל. כל חומרי הפרוייקט ימוחזרו ולא יישאר שום שריד פיזי ל- floating piers. אבל הם יישארו לעד ברשת, בעשרות אלפי צילומים וסרטונים ובעיקר, הם יישארו צרובים לעד בזיכרון ובלב של כל מי שחווה אותם.
כל הצילומים @דבי לוזיה
כתיבה ותצלומים נהדרים! תודה.
ומה עם אקולוגיה?
זה כל כך אנטי אקולוגיה,
האם הכל מותר בשם האמנות? גם נושא שהאמנות כל כך נלחמת עבורו?
מרתק תודה ששתפת בחוויה