אנשים מדברים על תפקידה של האמנות, כאילו יש לה תפקיד. עבר זמן מאז שאמנות היתה בשירות הכנסייה אבל לפעמים אמן לוקח על עצמו תפקיד וזה המקרה בתערוכה המרהיבה והמרגשת של אנסלם קיפר במילאנו. זה לא קורה לעיתים קרובות אבל יש אמנות שיש בכוחה לרגש אותי עד דמעות. זה מה שקרה לי בתערוכה זו, האלכימאיות, המוצגת בפלאצו ריאלה ליד הדואמו של מילאנו.
כמו פיקאסו
האולם שבו מוצגת התערוכה – אולם הקאריאטידות, הוא אחד החללים המרשימים והטעונים ביותר מבחינה היסטורית בעיר מילאנו. בשנת 1943, הפצצות בעלות הברית פגעו בפלאצו ריאלה, וכמעט שרפו לחלוטין את התקרה המפוארת ואת עיטוריו המקוריים של האולם. כמו הקריאטידות באקרופוליס באתונה, גם כאן, ארבעים קאריאטידות (אמנם הרבה יותר קטנות) תומכות בגלריה ההיקפית והן ניזוקו קשה כתוצאה מההפגזה אך הן מעולם לא שוחזרו וכך הן עדיין מעידות על הטרגדיה של המלחמה.
כאן, בשנת 1953, הציג פבלו פיקאסו את יצירת המופת שלו גרניקה, יצירה איקונית המגנה את כל צורות האלימות בזמן המלחמה.
האלכימאיות
אנסלם קיפר, האמן הגרמני המופתי, ביקר באותו אולם בתחילת 2024 והושפע עמוקות מעברו. קיפר זיהה בפסלים המרוסקים הללו את גורלן של נשים רבות שזכרן נמחק מההיסטוריה: האלכימאיות. ממפגש זה נולדה תערוכה זו. שלושים ושמונה נשים, אשר זכו בלגיטימציה מדעית רק לאחרונה, מגיחות מתוך הקנבסים המונומנטליים, בגובה שישה מטרים כל אחד. הציורים ממלאים את האולם, מוצבים בקבוצות על קוליסות ענק. יחד הן יוצרות יצירה מתמשכת שעוטפת את המבקרים, גם בהשתקפויות במראות סביב האולם. זו חוויה אימרסיבית כה עוצמתית שכמעט אינה מאפשרת לנשום. פתאום מצאתי את עצמי בהצפה כה גדולה שדמעות החלו לזלוג מעיניי. העוצמה של קיפר, היופי, השילוב בין הסיפור של המקום והסיפור של הנשים האלה, התיקון שקיפר עושה להן על ידי הנכחתן בגודל עצום – כל זה יחד יוצר חוויה שלא ניתן להעביר באף סטורי או פוסט במדיה החברתית. זו אמנות שחייבים לחוות.
מי היו האלכימאיות?
הן היו נשים שחיו באירופה, בעיקר בין סוף ימי הביניים לסוף המאה השבע–עשרה, משמרות צורות ידע עתיקות,הקשורות לאש, אדמה ומחזורי החיים הטבעיים, ידע שעובר מדור לדור. כיום, היינו מתארים אותן בצורה מדויקת יותר כמרפאות באמצעות צמחי מרפא, מומחיות בפארמקופיה או אסטרולוגיות. במחקר ובניסויים שלהן, הן אימצו את עקרונות האלכימיה, המובנים כפרקטיקה של התמרה באמצעות זיקוק, התמוססות ותהליכים כימיים אחרים, הן העבירו חומרים טרנספורמציה מתמשכת על מנת לחשוף את טבעם האמיתי ביותר. עבודתן אף נקשרה לחיפוש אחר אבן החכמים, חומר מיתולוגי שיהפוך עופרת לזהב, אך גם כשיקוי חיים, המסוגל לרפא מחלות או להאריך חיים. אחד העקרונות של עבודתן היה הרס כתנאי להתחדשות – כלל שמעניין לחשוב עליו בהתייחסות לחיינו העכשוויים. אבל רוב האלכימאיות היו מסורות למחקר ולניסויים שמטרתם לטפל, לרפא ולשפר את חייהן של קהילות – ומעל הכל, את חיי הבית כי הבית היה למעשה המרחב היחיד שהיה פתוח בפניהן. הן פרסמו את הממצאים שלהן תחת שמות בדויים גבריים כדי להימנע מהאשמות שלעתים קרובות הובילו למשפטים על כישוף.
לנשים אלו, קיפר החזיר פנים וזהות, ועשה להן צדק פואטי באמצעות שפת האמנות. כל בד הוא דיוקן. שמה של האלכימאית חרוט בזהב, מופיע בראש הבד כמעשה של הכרה – מחווה פואטית וסמלית של פיצוי. הצבע הזהב שולט וצמחי מרפא אמיתיים מחוברים לחלק מהיצירות. קטרינה ספורצה, ילידת מילאנו 1463, משמשת כמעין סמל עבור כולן. במהלך חייה יצרה כ– 450 מתכונים לשימושים בצמחי מרפא שכללו קוסמטיקה, רפואות ומשחות.
האמן כאלכימאי
בהתבוננות בציורים אלה, אנו מבינים שגם קיפר עצמו הוא אלכימאי. יצירותיו הן מעבדות אלכימיות בפני עצמן, בהן הוא עושה שימוש בעופרת, גופרית, תחמוצות, זהב, פרחים ואפר שעוברים טרנספורמציה, נתונים לאלימות המבער, עטופים בחומר צפוף בצבע עופרת, שממנו מגיחים בהדרגה גופם ופניהם של האלכימאיות. הוא מתאר אותן בסבלן אך מעניק להן כנפיים, שמובילות אותן מהחושך אל האור. הציור הופך לשפה שדרכה קולות וצורות נשכחות מקבלות שוב נוכחות באופן שיישאר איתי כל החיים.
אנסלם קיפר – האלכימאיותפלאצו ריאלה, מילאנו עד 27.9.26
