לאן שלא נסתכל נראה תערוכה העוסקת בחומרים רכים - אמנות סיבים קוראים לזה היום. מה מאחורי הטרנד הזה ומתי הוא התחיל? ניתוח תמציתי של טרנד רחב.
טקסטיל – טרנד עולמי
לא ניתן להתעלם מהעובדה שתערוכות טקסטיל צצות מכל עבר – במהלך העשור האחרון ראינו אותן בעיקר בחו״ל אבל עכשיו גם בארץ הגל הזה מקבל ביטוי משמעותי, כששיאו באשכול תערוכות מקיף במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. במשך דורות הורגלנו להיררכיה ברורה בין אמנות לבין אומנות – Craft. בעברית המילה המדוייקת היא ״מלאכה״ או ליתר דיוק מלאכת יד. סמנטיקה נושאת בתוכה גם משמעויות תרבותיות–חברתיות וההקשר של מלאכה מיד משייך כל עשייה בקטגוריה זו למרחב הביתי – לאזורים של תחביב, דקורציה או שימושיות.
דקורציה – מילה גסה!
כל מי שלמד, כמוני, במדרשה בשנות השמונים זוכר את הפחד מהתיוג ״דקורטיבי״. זו מילה שתמיד נחשבה למוקצה בעולם האמנות הישראלי. ״אמנות אינה קישוט״ – כך היו אומרים רפי לביא ויאיר גרבוז, רק לא לעשות אמנות דקורטיבית…. עם זאת, לאורך ההיסטוריה ישנן דוגמאות רבות של שימוש במלאכת יד באופן חתרני על ידי נשים. דווקא הדקורציה יכולה לשמש כאלמנט פתייני להעברת מסרים חתרניים ואכן, מאז אמצע המאה העשרים, יש דוגמאות רבות לפרקטיקה זו. רק בביאנלה האחרונה פגשתי את עבודות הלבד של הארפילריסטות – קבוצה של נשים צ׳יליאניות עלומות, שבני זוגם נעלמו תחת המשטר של פינושה. בחסות הכנסיה הקתולית (שאף סיפקה להן חומרים ), הן יצרו עבודות קולאז׳ מבדים וחוטים – תמונות מחיי היומיום, שלרוב גם הופיעה בהן שמש של תקווה. עבודות אלה נלקחו בהסתר על ידי נציגי הכנסיה, נמכרו בארצות הברית והכסף הועבר לנשים היוצרות – לפעמים זה היה מקור פרנסתן היחיד!
עלייתה של אמנות הסיבים
המונח Fiber art, המתורגם בארץ לאמנות סיבים, מנסה לעשות סוג של שדרוג למילה ״טקסטיל״ (שוב סמנטיקה), כי הרי טקסטיל מלווה אותנו מאז תחילת האנושות ומזוהה עם המרחב הפונקציונלי, המייצג בעיקר את החומר ממנו עשויים הבגדים שלנו. המטרה היא לברוח מהקשרים שימושיים של החומר הנפוץ הֿזה. זה אולי הקושי העיקרי –לייצר הילה אמנותית לעבודות טקסטיל. ואכן, זה לקח עשרות שנים ולמרות שהיתה הכרה מסוימת היא נשארה בחוגים מצומצמים. בשנות הששים והשבעים אמניות המזוהות עם הגלים הראשוניים של הפמיניזם יצרו באמצעות חומרים רכים כמו חוטיים ובדים. אמניות כמו ג׳ודי שיקגו, לואיס בורז׳ואה, אנני אלברס, שילה היקס ואחרות חיפשו דרך לאתגר את ההיררכיה המקובלת באמנות, שהיתה מקבילה להיררכיות השולטות באותה תקופה –בהקשר של מגדר, גזע ונטיה מינית (גברים לבנים).
דווקא בתחילת הדרך של האמנות הישראלית – בעשורים הראשונים של בצלאל היתה מחלקת אריגה אבל היא נסגרה מחוסר עניין ומתוך השינויים הערכיים שיצרו הפרדה ברורה בין אמנות לאומנות.
הדרך חזרה לטקסטיל התרחשה בשני העשורים האחרונים, בהם חל טשטוש גבולות בין דיסציפלינות יצירתיות, שבמשך דורות שמרו על הפרדה והיררכיה ברורים. התנאים היום מאפשרים להעריך מחדש יצירות בטכניקות שפעם נחשבו לקישוט בלבד. אני ממש זוכרת את הפתעתי בביאנלה בוונציה ב– 2017, כשנתקלתי בערימה עצומה של חבילות חוטים צבעוניים, של האמנית האמריקאית שילה היקס (ילידת 1934). בביאנלה ב– 2022 היו עבודות רבות שעסקו בטקסטיל, כמו של איגשאן אדמס וטאו לואיס וססיליה ויקוניה. כנ״ל בביאנלה האחרונה – פסיטה אבאד, לדוגמה, שבמקביל היתה לה תערוכת יחיד במומה PS1. קצרה היריעה מלציין את כל התערוכות והאמנים החשובים אבל אולי אזכיר גם את התערוכה המופלאה של האמנית הפולניה מגדלנה אבקנוביץ׳ (1930-2017), שזכיתי לראות בטייט מודרן בלונדון. אבקנוביץ׳ היתה בין אותן אמניות פמיניסטיות שעסקה בטקסטיל כבר בשנות הששים. בימים אלו מוצגת תערוכה של האמנית הקולומביאנית בת ה- 92 אולגה דה-אמרל בפונסדיון קרטייה בפאריז. מוצגות בה 80 עבודות משנות הששים ועד היום.
אמנות טקסטיל מקומית
אשכול תערוכות מרתק במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית מציג את הזוית המקומית של אותו המעבר מהטקסטיל הפונקציונלי לאמנות הסיבים ותוך כדי, עושה הרבה כבוד לחלוצות בתחום זה. החל מציונה שמשי, שיצרה הדפסים לבדים של משכית (אוצרת: יובל עציוני), הסדנה של איצ׳ה ממבוש בעין הוד, שבין השנים 1966-1985 נארגו בה שטיחים אמנותיים באיכות מעוררות השתאות לאמנים ישראליים (ולא רק). (אוצרת: צאלה קוטלר הדרי). התערוכה המרכזית, שסביבה נבנה האשכול כולו, עוסקת בהיסטוריה של האריגה בישראל, מפונקציונליזם לאמנות סיבים. זהו פרוייקט מחקרי של ד״ר נגה ברנשטיין, שחושפת בתערוכה זו יוצרות ותיקות כמו נאורה ורשבסקי, חנה רוזן, יעל גלס ואחרות, שיצרו בבדים ובחוטים למרות הידיעה שאין כל עניין מסחרי ביצירותיהם. הביקור בתערוכה זו היא ממש חוויה מאירת עיניים, החושפת יוצרות שלא היו מוכרות מחוץ למעגל קרוב.
בנוסף להיבטים ההיסטוריים, מוצגות עוד שתי מיני תערוכות עכשוויות – של פאטמה אבו רומי (אוצרת: יעל גילעת) וגור ענבר (אוצרת: גלית גאון).
תחת שרביטה של ד״ר איה לוריא, זהו המשך אג׳נדה שהיא מובילה, של מגמות מקומיות בפרספקטיבה היסטורית. כך גם אשכול התערוכות העוסקות בקרמיקה, שהוצג בשנת 2021. התערוכה הנוכחית, אגב, היא האחרונה לפני סגירת מוזיאון הרצליה לשיפוצים. היא תוצג עד 1.5.25.
היסטוריה מקומית
הפרוייקט במוזיאון הרצליה שאפתני ומקיף אבל כבר בשנת 1991 התקיימה במשכן לאמנות בעין חרוד תערוכה מקיפה, על פני כל המוזיאון, שנושאה אמנות פולנית עכשווית בטקסטיל. במאמר המרתק שכתבה האוצרת גליה בר–אור, היא מתארת את ההיסטוריה של אמנות הטקסטיל במאה העשרים, מעלייתה בתקופת הבאוהאוס, בין השנים 1919-1933, את דעיכתה, עם סגירת בית הספר ועלייתה המחודשת מאמצע המאה העשרים, באמצעות אמניות שהזכרתי לעיל. אהבתי מאד את הציטוט של וולטר גרופיוס, מייסד הבאוהאוס, שהכריז: ״אין הבדל מהותי בין האמן והאומן, האמן הוא בעצם אומן שהתעלה להשראה גבוהה יותר. אבל עבודת המיומנות האומנותית Craftmanship חיונית לכל אמן, בה טמון המקור הראשוני של הדימיון היצירתי״. הדגש על אמניות פולניות דווקא נובע מהמסורת הפולנית של עבודה עם טקסטיל, תוך התייחסות ליצירה עממית כפרית של אריגה בצמר ופשתן. אפילו מגדלנה אבקנוביץ׳ השתתפה בתערוכה זו!
האוצרת הראשונה שנתנה במה לאמניות ישראליות העוסקות בטקסטיל היתה תמי כץ–פרימן, שבשנת 2004 אצרה את התערוכה אוברקראפט, אובססיה, דקורציה ויופי נשכני. 15 אמניות ישראליות הציגו בה. וכך היא כותבת בקטלוג התערוכה: ״בפרפרזה אירונית על התרסתה של האמנית האמריקאית ברברה קרוגר 'אנחנו מקשטות לכם את החיים', פורשות אמניות אלה את עצם מעשה העיטור והקישוט, את העמלנות ואת מלאכות היד האובססיביות כפרקטיקה ראשית ביצירתן ומציגות לראווה יופי חסר בושה או התנצלות, יופי פתייני, עתיר עמל, שלא אחת טומן בחובו ביקורת נשכנית״.
ב– 2007 אצרה כץ–פרימן את מלאכה בנים תערוכה שהפעם שהיתה מוקדשת כולה לאמנים זכרים, שעניינם במלאכות יד עמלניות. זו היתה תערוכה בינלאומית, שהוצגה במוזיאון חיפה, עם רשימה מרשימה של אמנים וביניהם אל אנטסוי וניק קייב.
התערוכה התמקדה בחוויה חושית של עודפוּת, חומריות וריבוי פרטים. עד היום אנחנו עדיין מופתעים לראות גברים רוקמים כי במקור, פעילויות מלאכת יד נועדו להעסיק נשים בביתן, בעבודה שקטה ומרוכזת וכמובן שהתוצרים נועדו לשימוש (מפות שולחן, בגדים, שמיכות) או לקישוט.
התערוכה שיקפה, כבר אז, את העובדה שגברים רבים מאמצים את הצורות המסורתיות של מלאכות יד ועושים בהם שימוש מעורר מחשבה. כדברי כץ-פרימן: ״”מלאכה בנים" משקפת את התהליכים המורכבים שהתרחשו מאז המהפכה הפמיניסטית ומציגה דור חדש של אמנים, ישראלים ובינלאומיים, שהפנימו תיאוריות פמיניסטיות, מגדריות ופוסט–קולוניאליות ואימצו כאסטרטגיות מובילות ביצירתם טכניקות מסורתיות, תוך שימוש לא קונבנציונלי בחומרים, וזאת כדי לבטא ביקורת חברתית או לעורר שאלות על מגדר – מנקודת מבט גברית, לשם שינוי״.
מחשבה לסיום
בנוסף לטשטוש הגבולות האינטר–דיסציפלינארי, אני מציעה גם לחשוב על העולם בו אנחנו חיים. ככל שהעולם נהיה מתועש וממוחשב יותר, כך מתפתחת תגובת נגד של תרבות ארטיזנלית – של עבודות ייחודיות, חד–פעמיות, עשויות ביד בשיטות מסורתיות איטיות. ככל שהעולם נהיה מנוכר יותר, כך אנשים (ולא רק נשים) מחפשים מסגרות למפגשים, וכך אנחנו פוגשים חוגי רקמה, סריגה, קרמיקה – ישיבה משותפת תוך כדי יצירה. בתקופה הנוכחית, יש גם השפעה של הרשתות החברתיות, המוצפות סרטוני הדרכה של מלאכות שונות, פינטרסט מהווה משאב עשיר לרעיונות יצירתיים.
המדיומים הטקטיליים והחומריות הרכה נגישים ונעימים. יש בהם עקרונות של סדר וחזרתיות – אלמנטים שכה חסרים לנו בתקופה חסרת ודאות זאת. יש נחמה באמנות הסיבים.
דבי יקרה פוסט מרגש על אומנות הטקסטיל
בתי איריס גיא סופר מציגה עכשיו עוד שבועים בבית האמנים באלחריזי רוקמת על שקיות נייר עבודות מרגשות שווה הצצה אשמח
דבי שלום.כל פרסום שלך,כל כתבה,כל תערוכה בארץ או בחו"ל, מעוררת את סקרנותי.משתדלת לבקר,להתרשם מקרוב מהיצירות השונות, האמנים והאמניות השונים..לכל אחד מהם יש ביטוי משלו.
יש ענף אחד ביצירות האומנות שראיתי בארץ ובחו"ל,שאהוב עלי מאד. ואלו הם שטיחי הקיר. בין אם אלו השטיחים שנארגו בסדנתו של איצ'ה ממבוש,בעין הוד,או שטיחים שנארגו בצרפת, בלגיה, כמו שטיחי חד הקרן ב-קלוני,פריס, והפתעת ענק חיכתה לי דווקא בפורטוגל.מוזיאון מדהים !!!!!לשטיחי קיר של אמנים שונים.אכתוב לך יותר בפעם הבאה. עליזה ארליק,חיפה.
דבי . אמירת תודה.
תודה על כל מאמר שאת מפרסמת. מחכה בהתרגשות לכל פרסום שלך. לומדת הרבה ולא פעם מתחילה לבנות יום טיול ממשפט,הערה,נקודת התייחבות,עדכון.
יש צניעות חכמה בכתבות שלך. העניין שלך בתחום הרחב הזה בין אומנות לאמנות,יחסי אמן קהל,אמן מוזאון,שאלת המקומי והגלובלי מועברים אצלך בכל כתבה.
כן. אלומת התערוכות במוזאון הרצליה משובחת.השטיחים של סדנת ממבוש,הבדים המודפסים של ציונה שימשי ,הרישום והביצוע של רוח ים תיכונית של נאורה ורשבסקי ומעל לכולם בקטגוריה משל עצמה סשה סטויאנוב.
היו חסרים לי מאד השטיחים הרקומים של דרורה קלדרון. דבי,אני בטוחה שאם תסעי לבאר שבע לראות את השטיחים של דרורה ושל בתה איטל ז" ל תצליחי " להניע" את חלומה להציג עוד בחייה והיא מתקאבת לגיל תשעים את עבודותיה במוזאון מוביל במדינה
לא הגיוני שמתקיימת תערוכה מקיפה כל כך ושטיחי האם והבת – שתי קטגוריות ניפרדןת בנקודת המוצא והתוצר הסופי – והן לא מוצגות.
תודה על כל מה שא. מלמדת אותי
אשמח אם תצרי קשר עם דרורה קלדרון. מחכה לך דבי חוויה רב תחומית חזקה מאד.
יש לך את הכלים לעסור לה להגשים את חלומה
מקבלי ההחלטות מקשיבים לך
תבורכי
להתראות בדרכים הטובות
טובה הארץ וטובים אנשיה ויוצריה
דבי. מאמר נפלא. ממצה ומקיף
וכמה טוב שכל אלו התרחשו בשנים האחרונות ואנחנו הקראפטיות נכנסנו להיכל התהילה.
חיבוק ותודה
עמית סנדיק
דבי.. תודה על כל המידע..
אני ממליצה על תערוכת טקסטיל נהדרת
בפונדיסיון קרטייה בפריס. תערוכה של האומנית: אולגה דה אמארל
ותערוכה לנפש..תערוכה נפלאה..של שיוטה.. בגראנד פאלה. לא אגדיר אותה כתערוכת טקסטיל אך היא בנויה כולה מאינסוף של חוטי צמר אדומים
דבי שלום.תודה על מה ששלחת לי היום. היינו בתערוכה שבמוזיאון הרצליה ביום הפתיחה. ממש התפעלתי מהיצירות המופלאות.ושמחתי לראות את שטיחי הקיר הנהדרים. היפה ביותר בעיניי, שטיח הקיר "תיבת נוח"לפי ציור של יוסל ברגנר,לדעתי, יצירת מופת!!!!!וכמובן את הבדים היפהפיים של ציונה שמשי, ואת ציוריה המדהימים של פאטמה אבו רומי,שהיה לי העונג לפגוש אותה פנים אל פנים ולהחמיא לה כמובן.
לדאבוני, לא הצלחנו להגיע ל-תאו בהרצליה לראות את רקמת הגברים. קוראת בשימחה את מה שאת שולחת, ולומדת הרבה מהם. בהוקרה רבה, עליזה ארליק,חיפה.