
״האמן המקומי פועל לרוב בעולם עמוס סתירות, המכיל ריבוי של זהויות, תרבויות, שפות וטריטוריות. מה הצופן האמנותי שלו, ולמען מי הוא מצייר? האמן מבקש להיות הלשון של עמו, סביבתו ומולדתו, ובו–בזמן לשמור על חירות המחשבה שלו, על התחושות, האנושיות והאינדיווידואליות שלו“.
הטקסט לעיל יכול היה להיכתב על יד כל חוקר אמנות בכל מקום בעולם. האוניברסליות של הטקסט, פרי עטו של פריד אבו שקרה, בהקשר של זהות האמן הפלסטיני, משקפת את רוח התערוכה החדשה רוח האדם, רוח המקום: אמני משפחת אבו–שקרה בעין–חרוד. חמישה אמנים בני משפחה אחת מאום אל–פחם: ווליד, סעיד, עאסם, פריד וכרים אבו–שקרה, הפכו את דרך האמנות לדרכם ואף זכו להכרה בשדה האמנות הישראלי, אך מעולם, עד כה, לא זכו לתערוכה מוזיאלית.

סיפור אלטרנטיבי של האמנות הישראלית
מי האדם הנכון לתקן את העוולה הזו, אם לא ד״ר גליה בר אור (באוצרות משותפת עם ד״ר חוסני אלח'טיב שחאדה), שבמשך שנים רבות פועלת לתת מקום של כבוד לאמנים שלא מצאו את עצמם בתוך הקאנון למרות איכותם. הקאנון הוא מגדל השן של סיפור האמנות המקומי אבל הוא מספר רק סיפור אחד מני רבים, המתרחשים בו זמנית. בכל תקופה יש בעלי כוח, שהם הקובעים מה נחשב לאמנות טובה. אבל יש הגמוניה ויש ריבוי – כשם התערוכה המסכמת את העשור הראשון באמנות שאצרה בר אור (עם ד״ר גדעון עפרת) לרגל יום העצמאות הששים של מדינת ישראל.
מצד אחד, אנחנו בתקופה הבשלה לסיפורים אלטרנטיביים. אנחנו בתקופה של ניסיון לתקן עוולות. העולם עסוק כולו באמנות נשית, אמנות שחורה ואמנות של מיעוטים אתניים (כפי שראינו לא מעט בביאנלה בוונציה). מצד שני, אנחנו חיים במדינה מקוטבת מתמיד ומצויים אחרי מערכת בחירות, שבה ההסתה והשנאה כלפי השמאל ובראשם הערבים הביאה לעלייתם של קיצוניים ימניים שרוצים לגרש מכאן את הערבים. והנה, דווקא עכשיו (למרות שהתערוכה מתוכננת כבר שנתיים), עולה תערוכה שמאירה זרקור כלפי ההיבטים האוניברסליים של האמנות הפלסטינית. על כך מספרת ד״ר גליה בר אור:
״אני כל–כך מאושרת שהתערוכה נפתחת דווקא בימים אלה, אחרי הבחירות כי זו תערוכה שיש בה מקום נדיב של הכלה למרות הקונפליקטים, הכרה אחד בכאב של השני. לא ניתן לשנות את ההיסטוריה אבל לא ניתן למחוק את זהותו של מי שחי לצידך, גם אם זה לא מוצא חן בעיניך. זו אינה תערוכה אידיאולוגיסטית, לעומתית. היא לא דוחפת אצבע לעין אלא נותנת משמעות דרך עושר תרבותי אוניברסלי״.

עין חרוד ואום אל-פחם
ד״ר גליה בר אור עמדה בראש המשכן לאמנות בעין חרוד במשך שלושים שנה ובזכותה הוא התפתח למוסד חשוב המאופיין בריבוי קולות. קו זה נמשך גם בשנים האחרונות על ידי יניב שפירא האוצר הראשי ואורית לב-שגב המנכ"לית. לכן לא מפתיע שתערוכה חשובה זו מתקיימת דווקא שם. יתרה מזו, הקשר בין המשכן לבין הגלריה לאמנות באום אל פחם קיים מאז ייסודו בשנת 1996, על ידי האחים סעיד ופריד אבו שקרה, לאחר פטירתו של בן דודם עאסם בגיל 29 ממחלת הסרטן. הגלריה פועלת כדי לתת מקום של כבוד לאמנות פלסטינית ואף לגשר ולבנות אמון בין ערבים ויהודים.
לדברי בר אור: ״שני מוקדי האמנות האלה – אום אל פחם ועין חרוד דומים מעצם הקמתם במקום שממש אינו מובן מאליו. נדרש להשקיע מאמץ בלתי פוסק כדי שזה ימשיך להתקיים. אנחנו מתפקדים כמוזיאונים אחים, ששמים דגש על המשותף כמו שני מקורות אור שעובדים יחד״. הרעיון לתערוכה נולד בשיתוף פעולה עם סעיד אבו שקרה, ממש לפני הקורונה.

חמש תערוכות יחיד
התערוכה עצמה מורכבת מחמש תערוכות יחיד לכל אחד מבני המשפחה. הראשון והאב המייסד של השושלת האמנותית היה ווליד, יליד 1946, האח הבכור של סעיד ופריד, שגילה כישרון מגיל צעיר. זה ממש לא היה מובן מאליו שבשנות הששים, צעיר מאום אל פחם ילך ללמוד אמנות במכון אבני ואחר כך – בזכות מילגה – בלונדון. באותם ימים, כשמשפחת אבו שקרה המורחבת חיתה סביב חצר גדולה באום אל פחם, ווליד היה עושה חוג אמנות לאחיו ובני דודיו הקטנים וכך הטמיע בהם את אהבת האמנות מגיל צעיר. כרים, יליד 1982, אחיינו של עאסם (בן דודו של האחים), אמנם שייך לדור אחר אך הוא הרגיש שהייעוד שלו הוא להמשיך את המסורת המשפחתית.

רגישות ואנושיות
כל אחד מהאמנים בתערוכה מאופיין בסגנון שונה ולא ארחיב כאן על כל אמן בנפרד. רק אומר שהוקסמתי מהעושר של המדיות השונות, מהאיכות הרישומית המדהימה של ווליד, סעיד ועאסם, מהרב–תחומיות של פריד ומהפורטרטים העצמיים העוצמתיים של כרים. יחד עם זאת, השלם הוא גדול מסך חלקיו והתערוכה הזו מטלטלת גם בכאב שהיא מקרינה, כאבם של אמנים שחיים בפיצול מעצם הגדרתם כערבים–ישראליים. הקונפליקט הבלתי ניתן לפתירה הזה זועק מהתערוכה, לצד פיוטיות ורגש בלתי נדלים.

רוח הזמן
תערוכה כזו מושתתת על נדיבותם של אנשים ומוסדות, אשר יש ברשותם יצירות של בני משפחת אבו שקרה ומבינים את החשיבות של הצגתן בהקשר של תערוכה שכזו. כפי שאומרת גליה בר אור, הנדיבות של מוזיאון תל–אביב, למשל, ממש לא מובנת מאליה. בין האספנים הנדיבים, שחלקם ביקשו להישאר בעילום שם, גם זוג אספנים פלסטינים, איווט ומאזן קופטי, שהשאילו עבודה נדירה של עאסם. רוח הזמן היא של נגישות, שיתופי פעולה ונדיבות וכך התערוכה עצמה.
בעוד הפוליטיקאים שמים דגש על השוני בינינו לבין שכנינו, מגיעה התערוכה הזו ושמה דגש על המשותף. במילותיה של גליה בר אור: ״כל מי שמפעיל הסתה או הדרה – הנפש שלו מצטמקת. זה מן חוק שכזה. התשובה היא להיות פתוחים כי ברגע שנהיה קשובים למה שסובב אותנו, אנחנו גדלים. אני חווה את עצמי משתנה וצומחת במהלך התערוכה – אני מציעה לאנשים לנסות את זה״.
זו תערוכה שחייבים לראות כי היא מרחיבה לב מעוררת תקווה וזה מה שחסר לרבים מאיתנו בימים אלה.
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
צהריים של שבת 5/7/24 של שלום וברכה לך דבי היקרה
אכן הגורל של מדינת ישראל ,מדינת היהודים נבנה מאילוצים ולא נרחב בעניין , ,,,,,,ב-1948
אבל יש אבל שום מדינה. בעולם לא מתמודדת בכזו צורה של אנתרופולוגיה , מורכבת , ומבולבלת בזהות הלאומית ובכלל.
ולכן אני רוצה להודות מקרב לב , למתנדבים בעם , בתחום האמנות , שעושים יש מאין , ונותנים תקווה כזו טובה לחיבור של יהודים וערבים ואמן שהחיבור המבורך הזה באומנות. ירחיב את השיח והדיאלוג שיעלים את הפילוג והשנאה , בכל המובנים . אמן
תודה לך דבי על כל שישי של ניוזלייטר מרחיב , מעשיר ומהנה
שנדע ימים של שלום וחזרה לשגרה שפויה ושמחה
ממני אביבה סברו מבאר שבע עירו של אברהם אב כל הדתות והתרבויות .
עטיפת הספר המטוס , עדיין חרוט בלבי ספור קטן ומרגש , שנת 1986 בקרתי יחד עם המשפחה את התערוכה של בוגרי קלישר בת״א , איך שנכנסתי היה חצר , וחלל ריק בכניסה לגלרייה , מיד שבה לבי העבודה הזו , שהייתה תלוייה ממש מעל לכניסה של הגלרייה , עמדתי הרבה זמן מול העבודה הזו , וקראתי אותה מכל הזויות שלה , ולא היה רשום מי האיש מאחורי העבודה הזו , אך אני מסתכל ומהרר , הסגנון הכתב הרוח של העבודה , הנחת המכחול , הצבע , צבע השחור העמוק שמשאיר אחריו המטוס , זה רק אצבעות של עאסם , בסוף נכנסתי לתערוכ , ושמרתי סוד בלבי , ולא העזתי לשאול של מי העבודה , כי פחדתי שיגיד זה לא עאסם ,לכן שמרתי את החלום הנפלא בלבי שנים , אחרי פטירתו של עאסם , אחרי כמה שנים קבלונו הזמנה ממכללת קלישר , למכירה פומבית , ואחד העבודות שייכת למנו עאסם , כמה הייתה שמחתי , התחלתי לקפוץ במקומי , קרנתי מאושר , שראיתי את העבודה המטוס של עאסם , באותו רגע לא היה חשוב לי כמה תמכר , והיא נמכרה במחיר גבוה , אך לגבי היה חלום ששמרתי אותו עמוק והתממש .
תודה על השיתוף
עאסם הלך ללמוד אומנות לבדו , ערירי , איש מהמשפחה תמכה בו , ועזרה לו , מקצוע האומנות לא היה על הפרק בחברה שלנו , לכן הוא למד ועבד בותותו זמן במסעדות , שטיפת כלים בכדי להבטיח את שכר הלימוד , ובסוף נטש את ספסלי הלימוד כי לא יכל לשלם את שכר הלימודים , והודות למנהל המכללה , שחיפש או תו בכל ת״ א והחזיר אותו לספסל הלימודים , הוא חי לבד , חלה , לבד , ומת לבד , אל לכם אחרי מותו , שתיהרגו אותו שינית , אל תערבבו שום עם תפוח אדם כדי להמיעיט במורשת שלא
נהניתי לקרוא .כל הכבוד, יוזמה מבורכת.
תערוכה עם פוטנציאל רב ערך ,להרחבת המודעות ותשומת הלב למי ששוכן לצידנו.
שלום רב דבי. מרתקת כרגיל.
שמחה עם ההמלצות שלך . את כמו מגדלור עבורי. מרחיבה את היריעה . הלוואי ונלמד לקבל ולהעריך את השונה.
אעשה השתדלות להגיע לעין חרוד.
תודה רבה,דליה
הזדמנות להגיד לך תודה. השתמשתי בעצות שלך בניו יורק לפני שבועיים.
סקרנת אותי לגבי התערוכה בעין חרוד אנסה להגיע לשם.
מקווה שיש תחבורה ציבורית נוחה מתל אביב.
סמדר
דבי כתבת יפה ומרגש ועוררת בי את הרצון לראות ולחוות את התערוכה.
תודה.
מרגלית
כל הבעת דעה מחשבה תהייה חשובה. הייתי בדיוק לפני שבוע במשכן. ועדיין המחשבות בתערוכה. זו היתה טלטלה רגשית שחיזקה בי את הצורך בהמשך ובעידוד הקשר הערבי יהודי. אתמול צפינו חברי גלריה היהודית ערבית בכברי בסרט דוקמנטרי מהטובים שראיתי , בשם-קופסה כחולה, חייבים לראות אותו. הוקרן ב yes . נמצא ברשת.ביימה נינתו של יוסף ווייץ, שיזם את הנטיעות בארץ, את הקרן הקיימת. הסרט חושף לראשונה בפניי עוולות רבות שנעשו על ידי ווייץ, שרת, בן גוריון ורבים אחרים בערביי ישראל אז. פצע מדמם שלא ידוע מה יהיה בסופו. ולזכור את התערוכה אום אל פחם/ עין חרוד מאפשר לחשוב על הדברים הטובים שניתן לעשות.
דבי שלום לך,
כמה יפה כתבת כל התערוכה במשכן, על חשיבותה, ועל האוצרות המופלאה של גליה.
במשך שנים אני אומרת שהדבר הטוב ביותר בתל יוסף, הוא הדרך למשכן…אני משתדלת לראות את כל תערוכותיו.
בהזדמנות זו, אני מזמינה אותך כשאת מבקרת במשכן, או מגיעה לצפון, להתארח בתערוכת המאה שלנו בבית טרומפלדור בתל יוסף.
"מאה שנים סיפור במשכים". נשמח לארח אותך. כל טוב , ציפי