לפני כמה שבועות הוצגה בפני הקהל הרחב יצירתו הרחבה של האמן הרחב איי ווייוויי. איי הציג פסל אימתני, מעין נברשת ענקיסטית, הפסל הגדול ביותר שיצר אי פעם, עשוי מ- 2,000 חתיכות של זכוכית שחורה, שננשפה ונמתחה בידיהם האמונות של נפחי זכוכית מהאי מוראנו בוונציה.
הכל גדול פה. ששה מטרים רוחבה של הנברשת, תשעה מטרים גובהה, ארבע טונות משקלה, והיא הועמדה, או למעשה נתלתה במרחצאות הגדולים ביותר של העולם העתיק – מרחצאות דיוקלטיאנוס – קרוב לטרמיני, שהיא התחנה המרכזית -בדיוק איפה שאפשר למצוא גם שווארמה, למשל
הקומדיה האנושית בגירסה הסינית
ווייוויי קרא ליצירתו ״הקומדיה האנושית״ והיא מתייחסת לספרו של בלזק שנקרא, ובכן, ״הקומדיה האנושית״, אבל גם לקומדיה האלוהית של דנטה כמובן. הפסל מורכב מאלפי פסלוני זכוכית, המתארים חלקי גוף אנושי – עצמות, לב, ריאות, צלעות, גולגולת, מוח, מעיים – ובין לבין, כמה גולגלות של חיות, סרטנים, עטלפים ומצלמות מעקב קטנות – הכל מאותה זכוכית שחורה שבכלל לא נראית כמו זכוכית. היא אטומה לגמרי ובמקום שבריריות היא קורנת כובד דמוי ברזל. לוקח זמן להקיף את היצירה. את עומדת מתחתיה או הולכת לאט סביבה וההתבוננות כרוכה בניסיון מתמיד להבחין ולבדל זה מזה את חלקי הזכוכית-גוף, שדומים נורא אחד לשני אבל גם מתגלים בשונותם.
ככל שההתבוננות מעמיקה, עוד ועוד פרטי גוף אנושי נחשפים, עוד ועוד ג׳סטות גופניות, למשל האצבע המשולשת המזוהה עם איי ווייוויי, זאת שהציג במקומות רבים, גם בתערוכה שלו במוזיאון ישראל, ובין כל אלה צצים לפתע גם חלקים לא אנושיים, חלקי מכונות וחיות. הכל ביחד נראה כמו מפולת אדירה ומאורגנת של עצמות או של עצמים. מפולת שנראית אולי כמו האדם של היום, כך אני חושבת, או אולי כמו האנושות של היום – המורכבת מחלקים חייתיים ומחלקי מכונות וגם מהרבה חלקי אדם.
אולי בדיוק במורכבות הזאת טמונה ההתייחסות ל״קומדיה האנושית״ של בלזק שהיא יצירה הבנויה מאוסף סיפורים שעוסקים בהיבטים שונים של חיי החברה בימיו (מחצית ראשונה של המאה ה-19). ביסודה של יצירת הספרות של בלזק עמדה תכנית שאפתנית לקבץ סיפורים שיקיפו את סביבות הפעולה האנושיות באמצעות סדרת תמונות: תמונות מהחיים הפרטיים, תמונות מהחיים הפוליטיים, תמונות מחיי הצבא, תמונות מהחיים הפריזאיים, תמונות מהחיים בכפר ועוד. על פי התכנית, שמומשה רק בחלקה, בלזק השתמש במספר דמויות ספרותיות החוזרות ומופיעות ביותר מסיפור אחד.
כך גם איי ווייוויי משתמש במספר איברים החוזרים ומופיעים ביותר ממקום אחד אבל יוצרים – באמצעות חיבורים מוזרים – קומפוזיציות משתנות, עושר של תמונות ואינסוף אפשרויות של האדם או של האנושות. כמו אצל בלזק, אם נמשיך במטאפורה (ולך תדע אם אכן התקיימה במוחו של אמן), גם כאן ברומא, הר העצמים הזה נחשף בכוחו ובחולשתו – מבולגן אבל אסתטי, כבד אבל תלוי, ברזלי ושביר גם יחד. מצלמות המעקב המשולבות בנברשת המוזרה הזאת בוחנות וחושפות, ממש כמו העין האנושית שמתבוננת וחושפת, כמו עינו של האמן שפשט מהאדם את עורו והציג לראווה את איבריו, כשהם תלויים בין שמיים וארץ ללא הגנה. כך קיבלנו מעין מפלצת חושפת וחשופה, בוחנת ונבחנת.
הקשר ל״קומדיה האלוהית״ של דנטה ברור אולי אפילו יותר ועליו גם האמן מגיב באופן מפורש. ׳היצירה שלי, הוא אומר, מבקשת לדבר על המוות, כדי לחגוג את החיים׳. כמו בקומדיה האלוהית, גם כאן, החיים והמוות הם שני צידיה של אותה מטבע. אפשר היה לחשוב בקלות גם על הגיהנום הדנטסקי ועל סדרת החוטאים החיים שם, מתחת לפני האדמה, כמו החוטאים שעליהם מדבר איי ווייוויי, החיים על פני האדמה, בכל מקום, בסין כמו באיטליה.
טענה קצת גנרית, לא? אבל בסדר, איי עושה מה שאיי יודע לעשות.
מוות וחיים. חיים ומוות.
לא רחוק ממרחצאות דיוקלטיאנוס, בוויה ונטו, איפה הסתובבו לא מזמן כל היפים של רומא, סופיה מרצ׳לו והשאר, נמצאת כנסיה בארוקית, שבתוכה חמישה חדרים מעוטרים בעצמותיהם של כ-4000 נזירים לשעבר. הסמיכות בין חגיגת העצמות הזאת האופיינית לבארוק, לבין חיי הזוהר שראו מדרכות ויה ונטו באמצע המאה הקודמת ודאי חלפה במוחו של האמן הסיני כשהתחיל לפסל עצמות כאן ברומא. מוות וחיים. חיים ומוות.
בראיונות רבים שהוא עורך כאן עם עיתונאים, מספר האמן על הקשר הקרוב עם איטליה, ועם רומא במיוחד. אביו של איי ווייוויי שהיה משורר ידוע וביקש להגן על חופש הביטוי והיצירה הוגלה בימי הטיהורים נגד האקדמאים לאיזור בצפון מערב סין. שם (בחבל שׂינְגְ'יָאנְג) שוכנה המשפחה במערה תת-קרקעית שנועדה בעבר להמלטות בעלי חיים של החוות הסמוכות. אפשר רק לתאר איזה פינוק היה לחיות שם. כילד זוכר האמן את אביו שנשלח לנקות יום יום את בתי השימוש של הכפר בן 200 הנפשות. כשהיה חוזר מעבודת השפלה זו, היה מספר לבנו הקטן את תולדות רומא העתיקה, ובמיוחד את עלילות הקיסרים. הסיפורים האלה עיצבו את נפשו של הילד. הם הפחידו אותו אבל לימדו אותו כמה שיעורי אמת אכזריים על ההתנהגות האנושית.
שלד חייזרי
סיפור הילדות הזה מוסיף עוד נדבך ליצירה הנוכחית שנבנתה במיוחד עבור מאגר המים (החיצוני) הגדול ביותר והמפואר ביותר של העת העתיקה, כאמור, מרחצאות הקיסר דיוקלטיאנוס. ״הקומדיה האנושית״ של איי ווייוויי, אותה נברשת שלדים מוזרה, מוצבת בטבורו של העולם הקיסרי, תלויה במכוון מעל בריכה שמטרתה לענג את הגוף החי, וגם את הנפש. לפני שמגיעים לפסל הגדול מוצגת לקהל זכוכית גדולה ובתוכה שוכן שלד קטנטן, חייזרוני חמוד ושחור שהונח, כך מספרים לנו, ליד צלחות הסועדים ברומא העתיקה, כדי להזכיר להם את הזמן או במילים אחרו: תאכלו, בכיף תאכלו, לא לעולם חוסן. בתיאבון!
דע את עצמך
אבל השלד החשוב באמת של העולם העתיק, הוא לא הצעצוע שהונח על שולחן האוכל, אלא הפסיפס היפה, אחד הידועים של העולם העתיק, המתאר שלד בתנוחת שכיבה, שעון על מרפקו ומורה באצבעו הדקה על המילים היווניות: ״דע את עצמך״. המסר הוא אותו המסר כי כל השלדים המאושרים די דומים זה לזה: זכור את המחר. ממנטו מורי. אכול ושתו כי מחר נמות, צ׳ונג טון וון צ׳ינג פקאן (ככה זה בסינית).
איזה שלד שווה יותר?
ואכן, כמו השלדים העתיקים, גם ״הקומדיה האנושית״ של איי ווייוויי עוסקת בעובדת היותנו בני חלוף, בזמניות ההוויה האנושית וכולי בלה בלה. לכאורה מסר של ענווה, אבל למעשה, דרך הדיאלוג בין השלדים של פעם לזה החדש, עולה על פני השטח מסר נוסף, הפוך מהראשון. השלד הרומי, עם כל הצניעות שהוא מטיף לה, שוכן במבנה פאר מנקר עיניים וכמותו גם השלד הסיני, עם כל הכוונה המוסרית הנהדרת לדבר על חיינו הקצרים ואין לי מושג מה עוד, הוא בסוף מגדל ראוותני ואולי רעבתני, נברשת מצועצעת, מהודרת, מתוקתקת של איברי הגוף, שלא מצליחה לגעת בלב, לפחות לא בלב החי שלי.
באופן כללי קשה לי להתעלם מהנימה המוסרנית שמלווה את האמנות התמיד צודקת כל כך של איי ווייוויי. אם במסגרת איזה משחק מוזר היה עלי לבחור בין שלדים, אין לי ספק שהייתי הולכת על הזקן מרומא, כי בעוד השלד הקיסרי אמנם מזכיר לאדם את מגבלות הזמן, אבל מצווה עליו ליהנות כל עוד אפשר, השלד הסיני חושף את המנגנון הפיזי השביר לא רק כדי להזהיר מפני העתיד, אלא כדי להזהיר מפני ההווה.
אפילוג
לפני כמה ימים עלתה כאן בבית האופרה, לא רחוק מהמרחצאות, האופרה טורנדוט שעלילתה מתרחשת בסין. זו האופרה הראשונה בבימויו ובעיצובו של איי ווייוויי. שמעתי שכבר שנים לא זכו אזרחי רומא לראות הפקה גרועה כל כך, במיוחד בגלל העיצוב. אומרים שהוא לא מבין כלום באופרה, שזה היה מופע של בורות ויהירות.
במקביל נפתחה תערוכה שלו בגלריה Continua הנחשבת, גם היא מופת של מסחריות מלווה בטענה דיסידנטית כרגיל. לא שזה רע, אבל כמו במקרה הנברשת, זה לא באמת מזיז כלום, כי אין מה לעשות, ווייוויי הוא תמיד בעד הטוב ונגד הרע. ככה יצא שרומא נתנה לו שלוש זירות פעולה מרכזיות, וכנראה שזה פשוט יותר מדי, אפילו לאמן מנוסה כל כך.
שב תנוח איי. התפזרת. לא צריך לעשות כל כך הרבה דברים גדולים במקביל וזה גם נורא קשה להצליח בכולם. במקום לרוץ ממסיבת עיתונאים לפתיחה, אני מציעה לך לנסוע לסיני נגיד או לצימר בגליל. לשבת רגע בשקט, לאכול איזה קוטג׳ טוב עם מלפפון. אתה חייב לעצור, איי. לאט איי. פחות. דע את עצמך.
*ד״ר מאיה קציר היא הסטוריונית של התרבות, מרצה ומתרגמת. את הדוקטורט שלה על פוליטיקה ותיאולוגיה נוצרית עשתה בוונציה וכעת היא נמצאת שוב באיטליה בשליחות משרד החוץ בתפקיד נספחת התרבות הישראלית.
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
