מותו של האפיפיור מזמן מבט על נושא מרכזי בתולדות האמנות - היחסים בין האמנות לבין הכנסייה. אין ספק שגישתו של פרנצ׳סקוס היתה פורצת דרך בהבנת תפקידם של אמנים כבעלי חזון ויכולתם לחבר בין אנשים וגם בין הכנסיה לאנשים חילוניים.
אפיפיור שעשה היסטוריה
ב– 28.4.2024 האפיפיור פרנצ׳סקו עשה היסטוריה. לראשונה בהיסטוריה של 129 שנות ביאנלה בוונציה, הוא הגיע לביקור. הסיבה לבואו – ביתן יוצא דופן, של הוותיקן, ששכן בתוך בית כלא פעיל לנשים בעיר. האפיפיור ישב בחצר הכלא, ברך את האסירות ואף נאם בפניהם על חשיבות האמנות וחשיבותם של אמנים, שהינם בעלי חזון, המוסגלים לראות מעבר למגבלות החיים. הוא הזכיר את מושג "ערי המקלט“, שעל פי התנ״ך נבנו כדי להציע לעבריינים מקלט והגנה מפני נקמה עד שיגיע תביעתם למשפט. האפיפיור פרנצ׳סקו הזמין אמנים לדמיין ערים "שעדיין אינן קיימות על המפות" שבהן "אף בן אנוש אינו נחשב זר“. משפט זה התכתב, כמובן, עם התימה של הביאנלה ״זרים בכל מקום״. בנאומו בפני האסירות הוא הציע בעיקר תקווה, באומרו שלכל אדם מגיעה הזדמנות שנייה.
בסיורים המודרכים שנערכו בביתן של הוותיקן בביאנלה האחרונה, חצר הכלא בה נערכה הפגישה עם האפיפיור היה חלק בלתי נפרד מהסיור ובמיוחד – ה– X שצוייר על הרצפה בדיוק במקום בו ישב, ומאז הפך גם הוא למקודש.
האפיפיור פרנצ׳סקו היה כנראה אישיות יוצאת דופן, כפי שעולה משיחות שקיימתי עם כמה אנשים, כולל עיתונאית גרמניה שפגשתי בביאנלה, שסוקרת את הוותיקן ומסיירת עם האפיפיור לא מעט. הוא היה מחובר מאד לטבע וגם לבני האדם שפחות שפר מזלם בחיים. את השם פרנצ׳סקו אימץ כמחווה לפרנ׳צקסו הקדוש – שהיה ידוע באהבת האדם, האדמה ובעלי החיים. למעשה, זה הפך אותו לפרנצ׳סקו הראשון, מאחר שבחר לא להשתמש בשמות של האפיפיורים הקודמים. פרנצ׳סקו היה גם האחראי לעצם השתתפות הכנסיה בביאנלה בוונציה (מאז 2013). המחשבה שלו היתה שאמנות עכשווית יכולה למשוך צעירים לדת הקתולית ונוכחות הכנסיה באירוע האמנות החשוב בעולם יכולה לתרום לכך.
ערך האמונה
פטירתו של האפיפיור פרנצ׳סקו מעלה מחשבות על אמונה בכלל ועל הקשר בין אמונה לאמנות בפרט. הטקסיות סביב מות איש הדת החשוב בעולם, מציפה לזמן קצר פרקטיקות שמנכיחות את האמונה בכל עוצמתה. נדמה לי שהדת הקתולית היא הכי צבעונית מבחינה זו. 1.4 מיליארד קתולים יש בעולם – תחשבו על הכוח שעומד מאחורי המספר הזה – והם מונחים על ידי מערכת מסועפת של אנשי דת, שתפקידם להחדיר אמונה באמצעות טקסים, תלבושות מרהיבות והבטחות לגאולה. ומי לא צריך גאולה – במיוחד בזמנים של חוסר ודאות. אין חברה אנושית שהתקיימה ללא דת. האמונה בכוח חיצוני מאפשרת התמודדות עם מצבי אי ודאות – העיקרית שבהם היא הסופיות של החיים. במה נאחז אם לא באבינו שבשמיים? גם אנשים חילוניים מוציאים במה להאמין – כי זה צורך בסיסי. האמונה מחברת אותנו לקהילה ונותנת משמעות ואפילו אתאיזם הוא סוג של אמונה שמחברת בין אנשים. יחד עם זאת, כל–כך הרבה בני–אדם מתו בשם איזו דת. המוסלמים הרדיקליים שרוצים להשתלט על העולם מפחידים במיוחד.
היסטוריה
היחסים בין דת לאמנות תמיד היו מורכבים. ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה״ מצווה עלינו בעשרת הדיברות. אבל בדתות הנוצריות פיסול הוא חלק בלתי נפרד מהכנסיות. בימי הביניים הכנסיה היתה הפטרון העיקרי של אמנים. תחשבו על ימי הביניים – האמנות הגותית, עם הקתדרלות המרשימות שלה, ויטראז'ים צבעוניים ופסלים מפורטים, שנועדו לעורר השראה ולהמחיש סיפורים מהתנ"ך ומהברית החדשה עבור קהל מאמינים ברובו אנאלפביתי. האמנות שימשה כ"תנ"ך של העניים", והדגישה את כוחה והדרה של הכנסייה. ברנסנס, פסגת החיבור בין האמנות לכנסייה היא בהזמנת מיכלאנג׳לו לצייר את תקרתה של הקאפלה הסיסטינית.
האפיפיור כסמל כוח
אפשר להסתכל על האפיפיור גם כאל מותג, כמו כל סמל או ייצוג חזותי של הכנסייה ואכן באמנות, לאורך ההיסטוריה, נעשה לא מעט שימוש בדמותו, גם מתוך הערצה אבל גם כדי להביע ביקורת על כוחו הרב. פרנסיס בייקון (1901-1992) עסק באפיפיור באופן די אובססיבי. הוא צייר 50 פורטרטים של האפיפיור, כשההשראה הראשונית שלו היתה ציור של ולסקז מהמאה ה– 17, שצייר את האפיפיור של זמנו במלוא הוד והדר אך גם עם מבט שמרמז על שימוש מושחת בכוח שלו. הגירסאות של בייקון מתמקדות בצעקה וברבים מציורי הדיוקן, האפיפיור סגור בקופסת זכוכית, שמאזכרת את הפאפאמוביל – הרכב הפתוח בו נוסע האפיפיור.
בייקון אמנם לא היה קתולי אבל הוא היה הומוסקסואל, בתקופה בה לא היתה לגיטימציה לזהותו והכנסיה הקתולית מסמלת את ההתנגדות הגדולה ביותר להומוקסואליות. הצעקה של האפיפיור יכולה לסמל גם את הפן האנושי שלו בהיבט של סבל. עוד השערות על סדרת ציורי האפיפיור כאן.
השעה התשיעית
בהקשר הפן האנושי, אולי היצירה החזקה ביותר העוסקת באפיפיור היא זו של מאוריציו קטלאן, האמן הכי מתגרה בשנים האחרונות (הבננה והמסקינטייפ). בשנת 1999 יצר קטלאן עבודה שנויה במחלוקת בשם ״השעה התשיעית״ – פסל מאד מציאותי של האפיפיור דאז (יוחנן פאולוס השני), שוכב על שטיח אדום, שעון על מטהו, לאחר שפגע בו מטאוריט. זכיתי לראות את העבודה הזאת ב– 1999 בתערוכה האלמותית ״אפוקלופסה״ ברויאל אקדמי בלונדון. היצירה הזו מציגה אף היא את האפיפיור כבן–אדם פגיע ולמרות הביקורת המוטמעת בה, הכנסיה דווקא בחרה לחבק את המבט הזה, מתוך מחשבה שאנושיות דווקא פועלת לטובת האינטרסים של הכנסייה. זה מסביר את העובדה שבביתן של הוותיקן בביאנלה האחרונה בוונציה, דווקא קטלאן נבחר ליצור עבודה ענקית על גבי הקיר החיצוני של בית הכלא, שהפך זמנית לביתן הוותיקן. קטלאן כיסה את כל חזית בית הסוהר בציור ענק של כפות רגליים יחפות ומלוכלכות שמתכתבות עם אמירה של האפיפיור על כך שאנשי דת צריכים לצאת אל העם אפילו במחיר של ״ללכלך את הרגליים״. הנושא אף מאזכר ציורים של קראווג׳יו, בהם רגליים יחפות ומלוכלכות מסמלות עוני וגם את האנושיות של ישו.
ובינתיים, נמתין עד שייתמר עשן לבן מכנסיית הוותיקן וניקח בחשבון שהשנים הבאות עלולות להיות אחרות לגמרי מבחינת היחסים בין הוותיקן לבין עולם האמנות העכשווית.
יופי של כתבה, תודה