איור תמיד התחבר אצלי בראש לטקסט, במובן של מילים – של ספר עם תמונות, החל מעליסה בארץ הפלאות, נדי פעמוני – ספרי הילדים של ילדותי, דרך קומיקס ועד לספרי הילדות של הילדים שלי – ויהי ערב, מיץ פטל, כספיון ותירס חם. הנה דוגמה קלאסית – כריכת הספר "נדי ואוזניון (משום מה חשבתי שהתרגום לעברית היה אוזנירם), עושים פיקניק". האיור מראה לנו את מה שהמילים אומרות. זה היה אי אז בשנות השישים ומאז המושג ״איור״ השתנה לבלי הכר. גם המושג ״טקסט״ השתנה וכך, ההבנה שטקסט יכול להיות גם רעיון או מושג, ובנוסף, איור לא חייב להיות רישום/ציור דו ממדי. מנקודה זו, הכל פתוח.
שבוע האיור בייסודו של יובל סער מתקיים בתל–אביב–יפו זו הפעם השמינית והוא ממשיך להתרחב בכל שנה. 700 מאיירים ב-76 תערוכות זה לא מובן מאליו וכפי שמציין סער – ״זה אמנם אירוע שמשתתפים בו יותר מאיירות ומאיירים צעירים, אבל אנחנו כבר מקבלים הצעות מסטודנטים לאיור שעדיין לא סיימו את הלימודים, לצד המאיירות והמאיירים הבכירים ביותר בארץ שמשתתפים גם בתערוכות קבוצתיות וגם בתערוכות יחיד. ישנה גם התרחבות של המדיומים – אנחנו מקבלים הצעות מיוצרות ויוצרים לא רק מתחומי האיור אלא גם אמנות פלסטית, אדריכלות, עיצוב אופנה, עיצוב תעשייתי, עיצוב תכשיטים ועוד. כך שגם התערוכות וגם התוצרים מרחיבים את המנעד – ובהתאם לכך גם חללי התצוגה, מגלריות שיתופיות דרך חללים אלטנטיביים ועד מקומות בילוי.״
איור מול אמנות
בעבר הלא רחוק, איור נחשב נחות מאמנות בגלל היותו ״מגוייס״ לסייע בהוראות הפעלה, למידה, הבנה והטמעה של טקסט לילדים או ידיעה בעיתון. הוא נחשב אמנות ״קלילה״ בהיותו תקשורתי ושימושי ולא נזקק לביאור, כפי שנזקקת לא פעם אמנות עכשווית. בשנות השמונים, כשלמדתי במדרשה לאמנות, הקללה הכי גדולה היתה ״אילוסטרציה״, ממנה צריך להיזהר כמו מאש. על כך מגיב סער: ״אני חושב שמה שאמרו פעם במדרשה הוא סופר שמרני. חלק גדול מאוד מהאמנות היום היא נרטיבית, יש בה סיפור, היא מגיבה לטקסט וכן הלאה.״ כמובן שאז שלטה אמנות מסוג אחר, יותר טהרנית ופחות מתכתבת עם הסביבה.
היום תחום האיור עומד בכבוד בפני עצמו, כפי שנראה בבירור בתערוכות הרבות המוצגות ברחבי תל–אביב–יפו. נראה שאין עוד פסטיבל בעולם שמוקדש כולו לאיור אבל כפי שכתבתי לא פעם, הגבולות בין המדיומים האמנותיים מיטשטשים כל הזמן ולכן אם לא היינו יודעים שזה פסטיבל איור, יש תערוכות שהיינו חושבים שהן תערוכות אמנות וכאן בדיוק טמון השינוי.
אם פעם העיקר היה הטקסט בספרים מאויירים, היום במקרים רבים, הדימויים והטקסט חולקים אותה רמת חשיבות ומשלימים זה את זה.
אמנים ומאיירים
האם צריך להיות הבדל ביחס אל ציור שמוצג במוזיאון לבין איור בספר? פאול קור כתב וצייר את ספר הילדים כספיון, הדג הקטן. הוא היה צייר, מעצב גרפי, סופר ילדים וגם מאייר. קור, שנפטר ב– 2001 טשטש את הגבולות בין אמנות, עיצוב ואיור ובכך הקדים את זמנו.
אמנים אינם רוצים להיות מוגבלים בגבולות ז׳אנר מסוים וכך ראינו את מיכל רובנר, האמנית הישראלית המצליחה בעולם, שידועה בעיקר בזכות הקרנות וידאו גדולות, חוברת עם דיוד גרוסמן כמאיירת של שני ספרי ילדים קטנים ומקסימים. זויה צ׳רקסקי, למשל, איירה כבר כמה ספרי ילדים ואלה רק שתי דוגמאות.
גבולות מטושטשים
כך, כשכבר ברור שהכל מתערבב, קל יותר להבין את ההקשר של תערוכתה של יעל פרידמן, שהיא צורפת ומציגה בגלריה BY5 את השדה של גולדה באוצרותה של מירב רהט. במיצב מרובה פרטים, היא מאיירת את העיר בה גדלה – תל–אביב, על מאפייניה בהווה ובעבר – מהשדה שהיה ליד ביתה, דרך מכסי ביוב, פחי אשפה, ג׳וקים, יתושים, כלבים וחתולים, בתים ועוד. מה שייחודי בתערוכה זה שכל הפריטים בה עשויים מהשקיות הבלתי מתכלות של גלידה גולדה.
התערוכה בית הוא רק בכיכר קדומים ביפו, באוצרותה של רעות ברנע, עוסקת בדימוי של בית – החל מציורי ילדים ועד לפופ–אפ של בית – עבודתה של האמנית ורד אהרוניביץ׳. היא מכינה בימים אלה מהדורה של 500 ספרי פופ–אפ, המבוססת על תערוכתה שעון הקוקיה שהוצגה במוזיאון הרצליה לפני שנתיים. כאן היא ממש גולשת לתחום העיצוב והאיור.
ניצה בר (קרמיקאית) וענת רותם (מאיירת), אם ובת מקיבוץ שדה בוקר, מציגות תערוכה מפתיעה, גם היא בכיכר קדומים, באוצרותה של מיכל בהרב עוזרד. חלום רומני מבטא פנטזיה על חיים פשוטים במחוזות רומניה, בה מעולם לא ביקרו ואף לא בדקו אם כך נראים שם החיים. הציורים של ענת משתלבים נפלא עם עבודות הקרמיקה של ניצה והחלל העתיק בו התערוכה מוצגת תורם רבות ליופיה.
גם תערוכת הוידאו שם הגדולים 7 של דרורית קפלן מפתיעה בהקשר של איור. כפי שמספרת האוצרת חגית פלג–רותם: ״התערוכה נולדה מהסיפור של הבניין ברחוב שם הגדולים 7 ביפו. האמנית זיהתה את המתח בין הכתובת, שם הרחוב – "שם הגדולים" – והסיפור הקטן של כל אחד מדיירי הבית וזוהי מסגרת נרטיבית להצגת התערוכה.״ כל שכן נשאל אם הוא אוהב את השם שלו והתשובה של הנשאלים מוצגת על גבי מסכים קטנים התלויים בגובה העיניים של המבקר. קפלן איירה ועיבדה את הדמויות המדברות והתוצאה היא וידאו ארט. כל סרט מלווה מוסיקה מקורית פרי עטו של דרור בן נתן. חוויה מאד מעניינת ואפילו מהפנטת.
לפני סיום אזכיר את התערוכה הקבוצתית טופס 17 באוצרותה של נעמה ריבה, שמוצגת בבית הסקוטי המדהים ביפו, שסגור בדרך כלל. כל עניינה של התערוכה במחלות ועניינים רפואיים. לדימוי בראש הפוסט הזה בחרתי מתוכה ציור נפלא של רותם אנגלמאייר, בתה של זאב ושושקה אנגלמאייר. במהלך הקורונה שושקה העלתה לפייסבוק ציורים נפלאים של רותם, שמתמודדת עם מחלה נדירה שבעטיה היא ממתינה להשתלת כבד. שמחת החיים וההומור (ולא מעט השפעה של אביה) יחד עם הידיעה על מצבה הבריאותי הלא פשוט יוצרים חוויה מרגשת ומכמירת לב.
הערה: פוסט זה אינו מתיימר לסקור באופן מקיף את שבוע האיור. זו רק טעימה קטנה מתערוכות שראיתי. באתר המצויין של שבוע האיור ניתן לראות דימויים מכל התערוכות– גם אחרי סיומן.
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
