לאור הידיעות הטריות על סגירת מרבית המוזיאונים הגדולים בניו יורק, נראה כמעט בדיוני, שלא לומר תמים, לחשוב שרק לפני שבוע התרחש כנראה השריד האחרון לעת עתה, לפעילות של עולם האמנות כפי שאנחנו מכירים - יריד הארמורי. האוצרת הישראלית תמי כץ-פרימן שמה נפשה בכפה, עטתה מסיכה וטסה ממיאמי, ממקום מגוריה, לארבעה ימים אינטנסיביים של אמנות בניו יורק. היא אף שרדה כדי לדווח ואני שמחה לארח אותה כאן.
איך האוירה בניו יורק בימים אלה?
התחושה היתה של רגע לפני הסערה. ניו יורק, במיוחד מנהטן, לפי דעת כל המומחים היא אינקובטור אחד גדול. עיר צפופה ומזוהמת. תוסיפי לכך את העובדה שטראמפ התמהמה ולא נערכו בדיקות כי אין מספיק ערכות בדיקה ולכן אין עדיין מקרים מזוהים של הדבקות והנה לך תחילתה של היסטריה. תחושה שזה היריד האחרון, ההתכנסות הבינלאומית הגדולה האחרונה בעולם האמנות, לפני גל הביטולים שמחכה לנו. אי אפשר היה שלא לחשוב על פוטנציאל ההדבקה בכל מקום, מה גם שעמדות לחיטוי ידיים הוצבו בין הביתנים כמראי מקום של המציאות למי שלרגע שכח את אימת הקורונה. גם בגלריות וגם בירידים היתה אווירה של הליכה על בטוח וזה כמובן בלי קשר למגפה – המון ציור שנע בין מופשט-שיקי לריאליזם חברתי או סימבולי. כמעט שלא היה וידיאו. בטח שלא עבודות אקספרימנטליות או מיצבים גדולים
אז איך היה יריד הארמורי השנה?
"הארמורי הוא כמובן היריד הגדול, החשוב והרציני מכולם והאיכות בהתאם. הביתנים היו מרשימים אבל היה יחסית שקט. הם אמנם דיווחו על 41,000 מבקרים אבל אין לדעת מבחינת עסקים. ביום של הפריוויו שהוא בדרך כלל מאוד צפוף היה די דליל מבחינת התנועה. אין ספק שהקורונה היתה באוויר. אנשים כבר לא לוחצים ידיים. נראה ששפת הגוף של המין האנושי משתנה לנו מול העיניים. יש רתיעה ממשית כשאת חוצה את קו המרחב הפרטי ונשיקות כבר ממש לא פופולריות. לפחות לא בניו יורק כי במיאמי עד לפני יומיים עוד התנשקו… קשה לדבר על מגמה כזאת או אחרת בארמורי השנה, כי ביריד כמו ביריד תמיד אפשר למצוא הכל. הייתי אומרת שמה שבלט בעיקר זה הרבה ציור, מה שמצביע על בחירה בטוחה יחסית של גלריות שרוצות לפחות להחזיר את ההוצאות".
ביקרת במוזיאון ה-MoMA המחודש, איך התרשמת?
לשמחתי המוזיאונים הגדולים, לפחות עד יום ראשון השבוע, היו עדיין מקום התכנסות לגיטימי, אבל גם שם זו לא הצפיפות המוכרת לנו מסופי שבוע בימים כתיקונם. מעניין לקבל מספרי מבקרים ולהשוות. ביקרתי במומה המחודש ביום רביעי ולא היה צפוף בכלל. אני יודעת שלפני חודש היו תורים עצומים בכניסה. באופן כללי ההרחבה של המוזיאון מיטיבה עימו. החיבור בין האגף החדש לישן ממש לא מורגש. גן הפסלים יפהפה. בתערוכות האוסף ניכרת אוצרות מתקנת מבחינת הייצוג לנשים ולשחורים. עדיין יש עוד דרך לעשות. אבל הבחירות וההצבה מעידים על מדיניות של הכללה – ייצוג נאה לאמנים שחורים על פי מיטב התקינות הפוליטית והטרנד העכשווי. האוצרות החדשה היא תמטית ולא כרונולוגית – כמו בטייט מודרן בלונדון. לא ברור לי למה עדיין צריך לרכז אמניות נשים בגיטו תחת הכותרת ״טרנספיגורציות״. זה נכון אם רוצים להעביר סיפור היסטורי, אבל זה הרי לא הנרטיב האוצרותי כאן. אני למשל לא הייתי בוחרת להראות את ייצוג הגוף הנשי דווקא דרך דיוקנאות של מרלן דומא. אהבתי את הבחירות האישיות של איימי סילמן, אמנית שנתנו לה לבחור מתוך האוסף כשהתוצאה היא מיצב בצורת ח', כשמרבית החיבורים אסוציאטיביים צורניים והכיתובים לא ליד העבודות. רעיון מעניין לחשיפת עבודות לא מוכרות מתוך האוסף (עשיתי דבר דומה במוזיאון חיפה) אבל יהיה לזה תוקף בעיניי רק אם ימשיכו את זה לסדרת תערוכות ולא אם זו תהיה יריה בודדת. מבין התערוכות המוצגות עתה אהבתי מאוד את התערוכה של דונלד ג׳אד, כי הרגשתי שהיא מספקת מפלט של ניקיון, שקט ונשימה. מוצגת גם תערוכה מצוינת של הצלמת דורותיאה לאנג. והגילוי המרגש מבחינתי היא התערוכה של הישראלית הגאונה נרי אוקסמן מ-MIT – תערוכת עיצוב/אדריכלות רלוונטית שמשקפת את העולם של מחר בחיבורים שהיא עושה בין טכנולוגיה וביולוגיה
מה עוד אהבת?
התערוכה שריגשה אותי במיוחד היתה זו של גרהרד ריכטר במוזיאון מט ברוייר, שהיא גם האחרונה במבנה הנוכחי. למרות שראיתי כבר הרבה תערוכות שלו, זוהי תערוכה מופתית שמציגה את ריכטר במיטבו וברב-גוניותו כצייר. החלק החזק ביותר בתערוכה – סדרה של 12 ציורים לכאורה מופשטים שכותרתם ״יער״ ולפי הפרשנות האוצרותית מתייחסים לבוכנואלד ובירקנאו (עיירות הנקראות על שם סוג של עץ). אבל הלב של התערוכה, ממש במרכז, כמו כיס פנימי – סדרה של עבודות שנעשו ישירות בעקבות תצלומים שהוברחו מבירקנאו לפני השחרור וצולמו מתוך תאי הגזים והמחנות שמסתבר שהשפיעו עמוקות על ריכטר. הציורים מופשטים למהדרין ולא הצלחתי למצוא בהם הדהוד של הדימויים החזקים מהצילומים, מה שכמובן מעורר את השאלה כמה יכולה להיות רחוקה הפרשנות האוצרותית מכוונת האמן?
התערוכה השנייה שגרמה לי עונג רב היתה תערוכת הקרפט הנהדרת בוויטני – Making Knowing: Craft in Art 1950-2019. זוהי תערוכה לא גדולה (קומה אחת בלבד) שמתבססת בעיקר על אוספי המוזיאון ופורשת בסקירה היסטורית-כרונולוגית, משנות החמישים ועד היום, את השימוש במסורות של קרפט באמנות ושבירת הגבולות בין הדיסציפלינות. זו היתה יכולה להיות תערוכת מבוא נפלאה על ההיסטוריה של השימוש בקרפט לתערוכות "אוברקרפט" ו"מלאכה בנים" שאצרתי בתחילת שנות האלפיים.
אבל דווקא בגוגנהיים, המוזיאון האחרון שביקרתי בו, שם מוצגת התערוכה ״קאונטריסייד, העתיד״ של האדריכל רם קולהאס בשיתוף עם סאמיר בנטל (ביקורת בניו יורק טיימס שתורגמה בהארץ) התחיל להסתמן לי איזה טרנד חדש או לפחות מגמה שמעניין לשים לב אליה. בדומה לפורנזיק ארכיטקצ'ר, המכון הבריטי שהקים אייל ויצמן בלונדון ושתערוכה מקיפה שלו מוצגת בימים אלה במוזיאון לאמנות ועיצוב (MOAD) במיאמי, גם כאן מדובר בניסיון רדיקלי (יש שיגידו יומרני) להבין ולתקן את העולם מנקודת מבט אתית הוליסטית, אוטופיסטית אקולוגית, בליווי מתודות טכנולוגיות סמי מדעיות. במקרה זה הפתרון לעולם הקורס שלנו הוא בטבע שמחוץ לעיר – הקאונטריסייד – שם האופוריה הירוקה, שם נעשים האקספרימנטים החשובים בתחום הקיימוּת. שם המפתח לתיקון.
תערוכות מהסוג הזה הן בדרך כלל תערוכות מתודיות חינוכיות עתירות מידע ובעלות מסר אידיאולוגי טהרני נחרץ. למעשה, אין שם אמנות בכלל. יש בהן הדפסות ענק. שפע של צילומים ומפות, מודלים ורובוטים, אותיות ענק, כותרות כמו "אסקפיזם אורבני", "ביו-דייוורסיטי למיליארדרים", "להציל את הטבע = להציל את עצמנו", "דמוקרטיה אגרארית", או "כמה טבע צריך לשמר?" מה שמעניין זה שהמוזיאונים לוקחים על עצמם את עמדת המטיפים בשער או מחליפים את בתי המשפט במקרה של פורנזיק ארכיטקצ'ר. ועוד יותר מעניין שזה בא מהדיסציפלינה של האדריכלות ואולי זה בעצם לא מפתיע בכלל שהרי במהותה זוהי דיסציפלינה שמדברת על טובת הפרט, על מרחב מוגן ופתרונות דיור, על המעטפות הבנויות שבתוכן אנו פועלים וחיים.
יש עכשיו טרנד כזה גם באמנות – של ״חזרה לטבע״. לא במובן של ציורי נוף, אלא דרך העיסוק במשבר האקלימי וניסיון להעלות מודעות דרך האמנות. עכשיו, בצל הקורונה, העיסוק הזה מקבל זווית אחרת – מה דעתך?
לא הייתי מרדדת את זה לכדי דיבור על טרנדים. העיסוק בטבע קיים מאז ומתמיד ולא בהכרח דרך ציורי נוף. ההיסטוריה של ייצוגי הטבע מסמנת את יחסו של האדם אל הטבע, החל מתפיסות רומנטיות מיסטיות ועד ביטויים שונים של אמנות אקולוגית ואמנות אדמה. משבר האקלים העכשווי ללא ספק יצר ביטויים חדשים שמשקפים את הדחיפות של הנושא. עם התוספת של הקורונה כמעט כל תערוכה שראיתי נצבעה בצבעים דיסטופיים. כך למשל אי אפשר היה שלא להצטמרר מול אותיות הענק על הקיר של הגוגנהיים: How Do We Face a Massive Crisis.
העולם עשיר באמנות וכדור הארץ מלא בה, תודה על השיתוף המעשיר והמלומד.
תודה על הדיאלוג.הועשרתי במידע.אין ספק שההסתגרות הנגיפית על כולנו בעיקבות המגפה
מכריחה את
כולם לחשב מסלול מחדש.
נקווה שהמשבר יחלוף ויבואו זמנים טובים ..אמן
תודה דבי, בעיקר שמחה על הדיבור האקולוגי שבו אני עוסקת בשירה שלי פעמים רבות. ואיני יכולה שלא לחשוב על הקורונה כעל נקמתו המתוקה והאכזרית של הטבע להתייחסות האכזרית של האדם אליו, וזוהי עוד תופעה מתופעות הגלובל וורמינג. ברור לי שזו תחושה סובייקטיבית… ובינתים נראה שכמות הציור והכתיבה שלי יעלו ויפרחו לאור העובדה שאני ספונה בדלת אמות. המשיכי בדרכך הטובה לחשוף אותנו לאמנות בכלל ולרחוקה בפרט.
סקירה מענינת ביותר, אשמח להמשך.
מה יש להגיב מלבד ראיון מעניין!
ומקווה שכל מה שהעולם הזה עובר יעבור במהרה עם התובנות ש קורונה הזו מביאה איתה