כמה מאות סטודנטים סיימו את לימודי האמנות והעיצוב אחרי שנת הקורונה. איך השפיעה המגיפה על העבודות? האם דור העתיד מראה סימנים מבטיחים? יצאתי לבדוק.
יש משהו אופטימי בתערוכות בוגרים – כשרונות (מי יותר ומי פחות) צעירים ונלהבים, חדורי מוטיבציה להצליח בעולם האמנות, לפני שהציניות או הייאוש תוקפים אותם. זה גם טוב לבריאות – השבוע ביום אחד, בשלוש תערוכות בוגרים עשיתי 8,000 צעדים! אני מכנה אותם פרחי אמנות בהשאלה מפרחי טיס – עדיין לא אמנים, רחוקים מבשלות אבל הציפיות בהתאם. זה עוד שלב (התחלתי) בדרך להיות אמנים והסטטיסטיקה מראה שאחוז קטן מאד מהבוגרים אכן ממשיכים לקריירה כאמנים פעילים.
אז הפעם על יבול שלושה בתי ספר: המדרשה, מחלקת האמנות של שנקר, וכפיצוי על כך שלא הגעתי לבצלאל – נסעתי לראות את בוגרי מחלקת העיצוב של המכללה למינהל בראשון לציון.
השנה התמלאתי סקרנות מיוחדת בגלל הקורונה. עניין אותי לדעת מה ואיך היא חלחלה לעבודת פרחי האמנות. אז כבר אומר מראש – היא לא. זאת אומרת, כמעט שלא. מסתבר שסטודנטים לאמנות – קורונה או לא – עסוקים בעצמם ובעולמם הצר. זה קצת הזכיר לי את תקופת לימודיי במדרשה, אי שם בתחילת שנות השמונים, בהם כל מה שהיכרנו היו המורים שלנו ומי שרפי העריץ באותה עת – בעיקר אמנים איטלקיים עם שמות כמו קוצ׳י וקיה (וקלמנטה כמובן). אצל הבוגרים הטריים מורגשת השנה אולי קצת יותר בדידות, קצת יותר עמלנות אבל ניתוק מהעולם (ולא בגלל הסגרים). לעומתם, תלמידי העיצוב מעצם מהותם עוסקים בסביבתם ופועלים מתוך מטרה לעשות את העולם טוב יותר, נוח יותר ויפה יותר – היה מרענן לסיים איתם את היום הארוך הזה.
תחנה ראשונה – המדרשה לאמנות בבית–ברל
אתחיל ואומר שהמדרשה היא כמו בית בשבילי. למדתי בה פעמיים – לראשונה, כאמור, בתחילת שנות השמונים – עוד ברמת השרון – ובשנית, להשלמת תואר אקדמי לפני כ– 15 שנה. אבל יש כמה דברים שהמדרשה אינה מצטיינת בהם: ציירים גדולים לא יצאו ממנה והיא, קצת כמו תלמידיה, מאד סגורה בתוך עצמה, במה שנתפס לא פעם כהתנשאות. אמנם השקיעו בקטלוג, שמניסיוני אוזל מהר מאד או שאנשים פשוט לא מודעים לקיומו – וכך גם מבקרים בתערוכה הנוכחית עלולים להרגיש, בגלל שאין שום טקסט קיר שיכול לסייע למבקר שאינו מושכל אמנותית, להבין את מה שהוא רואה. עוד בעייה שכנראה לא תתקלו בה היא הדלות שבה הסטודנטים מדברים על עבודתם. זה צריך להיות כישור מפותח אצל בוגרי ביקורת עבודות במשך ארבע שנים.
ועתה לאמנות עצמה. מבין 23 התערוכות של בוגרי המדרשה בלטו כמה מהן:
העבודה הכי שאפתנית השנה שייכת לגליה שרתיאל (דימוי לעיל), שיצרה בתוך מבנה הקפטריה, מקטע של כביש בגודל טבעי, שאפשר להלך עליו. זהו מיצב פוליטי העוסק בשני ישובים בשומרון שנותקו על ידי חומת ההפרדה. לצד המיצב מוקרן סרט וידאו מאד מעניין.
אהבתי את הצילומים המעובדים של מאי טלומאק, (דימוי לעיל) שמשלבת צילום סטודיו אנלוגי קלאסי וצילום דיגיטלי ליצירת קולאז׳ים של חפצים, שכמו נותקו מסביבתם הטבעית והפכו לסצינות סנטימנטליות מגרות ביופיין המתקתק.
מיצב מהפנט ומטריד כאחד יצר אייל נוי ובו דימוי דיגיטלי משוכפל שחוזר על עצמו שוב ושוב (דימוי בראש הפוסט) והוא, למעשה, הדימוי היחיד בתערוכה. האלמנט השני הוא שורה של מגבים ועליהם סמרטוטים זהים, שקצת הזכירו לי את המטאטאים המשתכפלים בסרט של דיסני ״שוליית הקוסם״. הדימוי מציג גבר שחור מניף על חנית אישה לבנה, המתגרה בכללי התקינות הפוליטית. החזרה הקצבית שוב ושוב על הדימוי נותנת לו תוקף ריטואלי המגובה על ידי ״ריקוד״ המגבים.
תערוכת הבוגרים תוצג עד 5.8 בקמפוס המדרשה במכללת בית-ברל.
גלי אור יצרה מיצב פיסולי המורכב משלושה פסלים מונומנטליים, שבעצם עשויים מקרטון ביצוע מצופה בנייר כסף. העבודות מתכתבות כמובן עם פיסול חוצות מתכתיים אבל החומריות הפשוטה, כמעט כמו מודל בגודל טבעי, יוצרת אפקט מעניין ולא נטול הומור.
מיקה אמיר בלטה עם ציור בסגנון אליס ניל האהובה עלי כל כך
דורון סבג (לא מי שאתם חושבים – היא בכלל בת), עם רישומי דיו מרשימים.
נדב אלברג אוסף חפצים מהרחוב, מתוכם יצר מעין מערה צבעונית וגדושה, מחפצים שאסף מהרחוב באמירה על ריבוי החפצים וגם על הכאוס של החיים בעיר הגדולה.
תחנה שניה – שנקר: המחלקה לאמנות.
אפתח ואומר: דוז פואה! כל הכבוד למארגנים (וגם לסטודנטים) על ההגשה הידידותית, על הטקסטים הקצרים והבהירים הנלווים לכל תערוכה, על פרטי ההתקשרות עם הבוגרים וגם על אספקת חומרים מורחבים במסגרת תיק עיתונות. באמת מרשים מאד.
היתרון למבקר בשנקר הוא ריכוז כל התצוגות במבנה אחד (בניגוד לשוטטות הנדרשת במדרשה). יתרון שני הוא המבנה עצמו, שפעם שכן בו בית חרושת עלית והוא מבנה לשימור. הרצפה שם מהווה תפאורה מושלמת ומעשירה לכל דבר המוצב עליה.
זהו המחזור העשירי של המחלקה לאמנות בשנקר, שכידוע התמקדה בעבר באופנה. בינתיים היא הפכה לאופציה אטרקטיבית לצד הוותיקות יותר. היבול המרשים של 29 הבוגרים מוכיחה זאת ויש שם לא מעט עבודות וואוו – הרבה מעבר למצופה בתערוכות בוגרים.
המיצב המצויין של ליז מאר (צילום לעיל) המשלב אובייקטים פאליים בפיסול קרמי שהודפסו במדפסת תלת–ממדית עם רישומי פחם מצויינים. העבודה נראית נפלא על אריחי הרצפה המשובצים במבנה לשימור של שנקר.
נטליה נוסוב יצרה סביבה אימרסיבית מרהיבה באמצעות הדפסים – טכניקה שכלל לא עסקה בה לפני לימודיה. היא באה מתחום המדע ותערוכתה עוסקת בנושא תבניות – patterns- מתוך עולם הנוירו ביולוגיה.
עתליה אופריכטר מציגה ציור היפר–ריאליסטי ברמה גבוהה מאד, שאינה אופיינית למחוזותינו (מלבד אמנים שהתחנכו בברית המועצות). דימוייה שואבים השראה מתולדות האמנות וצילום ומבוססים על צילומים מבוימים וצילומים מאלבום התמונות המשפחתי.
תערוכת הבוגרים של שנקר תוצג עד 29.7 בבית הספר לאמנות רב–תחומית: בניין עלית – רחוב ז'בוטינסקי 8, רמת גן
ימים א' – ה' 11:00 -20:00, יום ו' 10:00 – 13:00.
טל בר מאיר פיסול רך של לבד ותפירה של בובות – מעין קרקס ויזואלי של עוויתות וסטיות שיש בו גם הרבה רוך ואנושיות. המבנה הפיגורטיבי נוצר מתוך רצון להאניש רגשות וחוויות עוצמתיות לכדי גופים שאפשר יהיה לכער ולעוות אותם אבל גם לטפח, לדבר ולאהוב.
נעים שפר אפילו קצת נוגע במגיפת הקורונה, גם אם באופן עקיף – בעת השוטטות שלו בסגרים, בחיפוש אחר אתרי צילום הוא מצא מעין מערה, שאת כניסתה ריפד בניירות עליהם מודפסים חלקים מרצפת החדר, בה מוצגת התערוכה.
פבל יפנוב, יצר סדקת דיוקנים עצמיים, סינדי שרמן סטייל, שבו הוא משנה זהות תוך בחינת מוסכמות ומיתוסים חברתיים ותרבותיים. אהבתי במיוחד את סדרת הציולמים הקטנים בשחור לבן, בז׳אנר של צילומי חיילים ממלחמות העולם.
יאנה איידלברג יצרה סדרת עבודות שומטות לסת ממש – דימויים שהם מעין קולאז׳ים, המורכבים מחלקים של כרזות סובייטיות – הכל רקום ידנית בטכניקה מושלמת. התוצאה היא אטרקטיבית ואפילו רומנטית, באופן חתרני, כמובן.
תחנה שלישית – בוגרי בית הספר לעיצוב וחדשנות במכללה למינהל בראשון לציון
זוהי המחלקה הראשונה לעיצוב פנים אקדמי בארץ, שנוסדה לפני 26 שנה. 58 בוגרים הציגו את פרוייקטי הסיום שלהם, באוצרותה של האדריכלית דנה גורדון. הנושא התייחס במפורש לתקופת הקורונה ושאל: מהו הנורמלי החדש? כל בוגר נתן פרשנות אישית והאוצרת זיהתה ארבע תימות: יצירת מקום במרחב הציבורי, נושאים קהילתיים, ניידות וגמישות והנורמלי העתידי.
ההבדל בין אמנות לעיצוב הוא מהותי בהקשר של תערוכות בוגרים. כל מהות העבודה שלהם היא למען הסביבה ולמען עתיד טוב יותר. בניגוד לסטודנטים לאמנות, הם לא יכולים להתעסק בעצמם כנושא וזה היה מרענן מאד. כך גם לגבי היכולת שלהם לתקשר את עבודותיהם – כישור שניכר שעבדו עליו. הם הציגו את עצמם ואת עבודותיהם בקצרה ולעניין, אחרי הקדמה של נציג מצוות המנחים (במקרה שלי – מיכל קסטיאל), שההתלהבות וההתרגשות שלה מתלמידיה היתה מדבקת.
העבודות הרבה פחות פוטוגניות, אולי חוץ ממיצג הפתיחה ״סיפורי כסאות״ שנעשה בשיתוף עם ״כתר״ על ידי שני אמנים דווקא שי עיד אלוני ושרון גלזברג. סרט וידאו המוקרן על מיצב של כסאות כתר מספר סיפורים של עובדי החברה באשר למשמעות של ״כסא״.
עוד עבודות שאהבתי מתוך חצי מעבודות הבוגרים שראיתי עסקו בעיצוב מחדש של פארק, שמאפשר בילויים בקפסולות, עיצוב מחודש של שדרות רוטשילד שמאפשר הסעדה תחת כיפת השמיים, עיצוב מחדש של החלל הפנימי של מטוס, שמחולק לאיזורים על פי משפחות, זוגות ועסקים, כשיש מחיצה אינטראקטיבית ביניהם. יש גם חלל צעקות להפגת מתחים שאפשר להתקין בכל בית במקרה הצורך…
תערוכת הבוגרים תוצג עד ה– 10.8 במכללה למינהל אלי ויזל 2, ראשון לציון. בניין ט', בית ספר לעיצוב וחדשנות. הכניסה חופשית.
שעות פתיחה: א'-ה', בין השעות 9:00-18:00 ובשישי בין השעות 9:00-13:00.
תודה על הנתינה הנדיבה. הסקירה שלך חשובה במיוחד למתעניינים באומנות ישראלית שלא נמצאים בישראל.
מרתק, תודה.