כמה מאות סטודנטים סיימו את לימודי האמנות והעיצוב - זהו מחזור הקורונה. איך השפיעה המגיפה על העבודות? מה מעסיק את הבוגרים הטריים? יצאתי לבדוק.
הנה הגיעה העונה הזאת של השנה, בה משתחררים לעולם מאות בוגרים נלהבים שסיימו זה עתה את לימודיהם באקדמיות ובמכללות האמנות והעיצוב. כמה תקוה יש ברגע הזה, שמתכנס אל נקודת המגוז – הרי היא תערוכת הסיום. מצד אחד, מדובר בסוף אך מאידך זו יכולה להיות התחלה. כמה בוגרים אכן ממשיכים לעסוק באמנות לאחר סיום הלימודים? ההיסטוריה מראה שאחוז קטן מאד. גם מי שמנסה, לרוב מתייאש אחרי כמה שנים, בהן הוא מגלה שאין פרנסה בלהיות אמן ישראלי.
אבל פוסט זה מבקש להתקד באותו רגע של תקוה, בחללים המצוחצחים, בבוגרים הנרגשים ובפרצופים הזורחים של האורחים ובני המשפחה הגאים.
אותי תמיד מעניין לראות במה עסוקים הבוגרים. במיוחד עתה, כשמחזור הקורונה סיים את לימודיו, אחרי הרבה שעות בבידוד ובבדידות ( טוב לפרחי האמנות לטעום את בדידותו של האמן בסטודיו שלו) – מה הניבו שעות אלה? קוראים יקרים, בכל שנה גם אני מלאת תקוה – שמא הפעם, ימצאו בוגרים שמוצאים עניין בעולם שם בחוץ ולא רק בנשמתם המיוסרת? האם גם השנה העיסוק יהיה ״אני ואני והפרח בגני״? ובכן, אפיג את המתח כבר עתה ואומר שהתשובה היא שוב – כן. כנראה שהתכנסות הקורונה רק חיזקה את מגמת ההתבוננות פנימה.
השנה ביקרתי בארבעה מוסדות לימוד: בצלאל, שנקר, סמינר הקיבוצים והמדרשה לאמנות בבית ברל. זה מעניין איך כל בית–ספר מקבל אופי קצת שונה, אולי בגלל מי שעומד בראשו וצוות המורים. אי אפשר לברוח מאוירה של כל מחלקה. אז אתייחס לכל מוסד בנפרד.
תחנה ראשונה – בצלאל
היתרון של בצלאל הוא גם חסרונו – יש כמות גדולה של מחלוקת ייעודיות, שאמנות היא רק אחת מהן. בתקופה אינטרדיסציפלינרית זו, הגישה הזו כבר פחות רלבנטית. אבל כיף בבניין אחד לעבור בין מחלקות שונות. זו גם השנה האחרונה של בצלאל בקמפוס הר הצופים. הבטיחו לנו שבשנה הבאה כבר ניפגש במגרש הרוסים.
אתחיל במחלקת האמנות ואומר שלדעתי היא היתה החלשה מבין כל המחלקות. אמנם תמיד אפשר למצוא דברים יפים אבל בגדול, מדובר בעבודות סתומות וברובן לא מעניינות. מעבר להגשה מרושלת במקרים רבים, אני לא מבינה למה למנהל המחלקה יוסף קריספל מרגיש שאחרי ארבע שנות לימוד, כתיבת טקסט היא משימה קשה מדי לבוגרים. אין כל הנגשה והבוגרים המעטים שפגשתי לא הצטיינו בדיבור על עבודתם וחבל. הנגשה אינה מילה גסה היום.
הנה כמה עבודות עם פוטנציאל:
לצערי, התערוכה בבצלאל ננעלה. אבל חייבת לתת שאפו למחלקת עיצוב קרמי וזכוכית שלא מפסיקה להפתיע בכל שנה מחדש, תחת שרביטה של יעל עצמוני שעושה עבודה פשוט מעולה עם הסטודנטים במחלקה, שלומדים גם קרמיקה וגם זכוכית וזה פשוט מפעים לראות מה הם מצליחים לייצר. מורגשת עבודת המחקר, גיבוש רעיון, טקסט, הצבה מוקפדת ומנומקת. כל הכבוד!
בנוסף, כמו תמיד, המחלקה לעיצוב תעשייתי מעוררת השראה עם פרוייקטים מרגשים שמטרתם לעשות את העולם למקום טוב יותר. יותר מכולם התרשמתי משלי בונה, שסיפרה לי ברהיטות ובתשוקה על Seatex – הפרוייקט שלה להצלת עשב הים. היא כה הרשימה אותי שלא היה מפתיע לשמוע שהיא התקבלה לטכניון ללימודי תואר שני.
סמינר הקיבוצים – אמנות ועיצוב
בסמינר הקיבוצים ביקרתי הן בתערוכת האמנות והן בתערוכות העיצוב. מביניהם, העיצוב הוא חזק יותר. מחלקת האמנות בראשות יאיר ברק היא קטנה השנה ויחסית חלשה אם כי ההגשה יפה ויש טקסטים. פשוט פחות מעניין משנים קודמות. דווקא כאן יש התייחסות לסביבה, במיוחד בעבודה הפתיינית של יעלה גצוב (תמונת הכותרת של פוסט זה). יעל יצרה קולאז' מתמונות של פיסות טבע, שהיא אוספת מהאוסף שלה, של חברים ומשפחה, מגזינים ועיתונים ומהאינטרנט. את התמונות היא מדפיסה, גוזרת ומדביקה יחד ויוצרת תמונת נוף פנורמית. אך למעשה, הטבע שלה הוא קטוע ומלאכותי.
מחלקת העיצוב, בהובלתה של דנה צרפתי, לעומת זאת חזקה מאד. במיוחד התפעלנו מהעבודה הפרובוקטיבית של יעל נוימן – בובת ברבי גרטה – בדמותה של האקטיביסטית הסביבתית גרטה תונברג. ברבי גרטה נוצרה כדמות שמבטאת את הקונפליקט שבין הרצון והתשוקה לקנות, ובין המודעות וההבנה שמדובר בפעולה שהורסת ומחרבת את העולם.
המנצח הגדול – שנקר
מפה לשם, תערוכות הבוגרים של המחלקה לאמנות במכללת שנקר מצליחות להרשים שנה אחרי שנה. גם השנה יצאתי בתחושה שזו התערוכה המוצלחת מכולם, הכי מגובשת, בוגרת, עמוקה ומעניינת. מגוון גדול של מדיות – ציור, צילום, פיסול, וידאו ומיצבים והכל באיכות גבוהה. באמת כל הכבוד לסטודנטים וגם לצוות ובראשו מנהל המחלקה ד״ר פרדי שחר כסלו. תחושת המגוון בשנקר מהדהדת איזו עצמאות מחשבתית וחופש לחקור לעומק חומרים וטכניקות.
הנה כמה מהבוגרים שאהבתי במיוחד:
אליאת וייצמן מציגה בפרויקט הגמר שלה ציורי טבע חי העוסקים בהשרשת צמחים, ריבוי ופוריות. האובססיה העמוקה שלה כלפי צמחים השתחלה גם לעבודתה בסטודיו, בו היא מציירת עם פחם וצבע אקריליק מדולל ומיימי. כך, פעולת הציור מדמה את פעולת השקיית הצמחים. הציורים עשויים שכבה על גבי שכבה של צבע, על מנת לחקות וליצור נופי צמחיה דינמיים ומשתנים.
דנה רוסלר הציגה סדרת יריעות ניילון הבנויות משתי וערב של שקיות צבעוניות מגוהצות. שקיות הניילון, חומר גלם טעון, ארעי ויום יומי, מקבלות מעמד חדש בעבודותיה של רוסלר, ומהוות חומר מרכזי בעבודתה בארבע השנים האחרונות. רוסלר יוצרת "בד" או מצע מסוג חדש ולא פונקציונלי. פעולת הגיהוץ מחברת בין השכבות ומאחה אותן, אך גם שורפת ופוצעות אותן.
גיא ערמון הציג סדרת דיוקנאות עצמיים, גדולי ממדים, מעוטרים באביזרים שהוכנו בעבודת-יד, שנראים כמו תלבושות שבטיות. ערמון, בחור נחבא אל הכלים מתמודד עם שאלות של סטראוטיפים גבריים ומבקש להביע בסדרה זו אי נחת מהדימוי הגברי המאצ׳ואיסטי.
אלכס לויס מפסלת בקלקר בהשראת אביה, שהיגר לאוקראינה והקים בלב קייב חברה מסחרית לפיסול בקלקר. לויס מציגה בפרויקט הגמר שלה אובייקטים, שרובם מתייחסים לממדי הגוף שלה עצמה ובדרך כלל גודלם כפול מגודל גופה. כמובן שאי אפשר להתסכל על עבודותיה מבלי לחשוב על הפסל השוויצרי אוגו רונדינונה.
המדרשה לאמנות בבית-ברל
כור מחצבתי, המדרשה בבית–ברל, פתחה רק השבוע את תערוכת הבוגרים והיא היחידה שעוד ניתן לבקר בה. יש בה לא מעט עבודות מעניינות אבל התערוכה שם גרמה לי לחשוב על אופי של מחזור. הרי לא יכול להיות שכולם נמשכים לאותו סוג אמנות אבל בתערוכה זו יש הרבה עבודות מיצב, המכילות גם ציור, גם רישום, גם פיסול וגם וידאו ויש בזה משהו לא משכנע. זה מרגיש כאילו רוחו של מנהל המחלקה גיא בן נר שורה על הסטודנטים. גם במדרשה, כמו בבצלאל, לא מאמינים בטקסטים אבל כאן הסטודנטים היו זמינים לדבר על עבודתם. במיוחד היה מרשים לשמוע את הסטודנטיות מהמגזר הערבי, בדיבור רהוט ובטוח, מדברות על עבודות שחלקן מאד לא נוחות לעיניים ולאוזניים ישראליות. בלי פחד, הן מתמודדות עם המצוקה בחברה הערבית ובפלונטר הסבוך שיש כאן. מבין האמניות מהמגזר הערבי אני רוצה לציין את לואא גבארה, העוסקת בצפיפות במחנות הפליטים, את הדיל סאלח שעוסקת באורנמנטיקה איסלאמית, את סג׳א מואסי, שמשתמשת בקליגרפיה מהקוראן כדי ליצור מסרים של אחדות ואת גאדיר אבו–ראס שעבודתה הנוקבת מישירה מבט אל שורש הקונפליקט – שני עמים שמרגישים שזו הארץ שלהם.
עבודות נוספות במדרשה שמאד כדאי לראות: יעל ליפשיץ – תערוכת צילום מרגשת ואיריס גיטיק שיצרה מיצב (שיש בו מדי פעם גם פרקופרמנס) יומרני ומעניין המורכב מהמון חפצים שהיא אספה בסביבת המדרשה.
ניתן לבקר בתערוכת הבוגרים של המדרשה בבית-ברל עד 4 לאוגוסט.
לסיום, המחזור הזה אינו שונה מקודמיו בנושאים המעסיקים את הצעירים – הם עצמם. פה ושם יש כמה בוגרים שמסתכלים על הסביבה ודווקא הבוגרות והבוגרים מהמגזר הערבי מביעים כאב על העולם מסביב.
דבי יקרה
עומסים ( ולא רק של חום) יצרו השנה מצב בלתי אפשרי לי להסתובב ואת.. עשית עבודה כזו נהדרת בהסתובבות. אהבתי את המבט הביקורתי והנבון שלך.
תודה על השיתוף המרתק