ללכת לתערוכות בימים אלה מרגיש עבורי כמשימה ולא כחוויית פנאי פשוטה. יש בכך אלמנטים של תמיכה ביוצרים, באוצרים ובמוסדות האמנות ויש בכך גם תקוה להפוגה. הבעיה היא שכשהמיינד שלנו עסוק ב״מצב״, הוא יוצר פילטר שדרכו אנחנו צופים באמנות המוצגת.
ספרו לי עוד – מהלכים באיור עכשווי
מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית הוא אחד המוזיאונים האהובים עלי. כל אשכול תערוכות מפתיע, מגוון ומעורר מחשבה. הפעם, מנהלת המוזיאון ד״ר איה לוריא עשתה מעשה נועז בכמה מובנים. לראשונה נתנה את המוזיאון כולו לאוצר אחד ולא סתם אלא לאוצר שטרם אצר תערוכות מוזיאליות. מדובר ביובל סער, איש רב פעלים, מעצב, מורה, כותב, מייסד את מגזין פורטפוליו, מייסד ואוצר ראשי של שבוע האיור ועוד מיזמים רבים. הנושא שהופקד בידיו של סער הוא איור, תחום שהוא מכיר היטב ואף מקדם במשך שנים. מוזיאון לאמנות שיקדיש את כל חלליו לאיור – גם זה מהלך ראשוני בארץ והתוצאה בהחלט מצדיקה את המהלך.
אם יש מי שעדיין תוהה מה בין איור לאמנות, ביקור בתערוכה יספק מענה לשאלה. בתקופה שבה גבולות האמנות מיטשטשים והתחומים השונים זולגים זה לתוך זה, המהלכים באיור עכשווי (כותרת המשנה של התערוכה) מדגימים שאיור כבר מזמן אינו תמונות בתוך ספר. אמנם האיור לעולם לא יעמוד בפני עצמו מעצם הגדרתו, אבל לצורך הענין, גם רעיון יכול להיות נושא לאיור. באשכול התערוכות הנוכחי אנחנו רואים כיצד איור יכול להיות מיצב, מיצג, ציור רישום או פסל.
הרבה אמנים משתתפים במערך התערוכות הזה וביניהם מאיירים מרכזיים בעבר ובהווה כמו זאב אנגלמאייר, מישל קישקה, שמואל כץ, רות צרפתי, ניב תשבי, מרב סלומון ועוד רבים.
הקסם של האיור, בניגוד ליצירת אמנות, הוא המטרה האינהרנטית להיות תקשורתי. לאיור יש תפקיד, בניגוד לאמנות (קאנט הסביר את זה יפה מאד). המופעים המגוונים של האיור, כפי שבחר להציג לנו יובל סער פותחים עולם מלא צבע, יצירתיות ודימיון ומספקים חוויה מספקת ומשובבת לב שמשכיחה את מה שקורה בחיים עצמם.
האשכול יוצג עד אמצע מרץ 24.
כאן יש דרקונים
האמנית נבט יצחק מציגה תערוכה חכמה ומהפנטת במוזיאון הטבע ברמת אביב.
האוקסימורון המוטמע בקונספט של מוזיאון לטבע, מועצם במיצג הוידאו המרכזי בתערוכה. אין שום דבר טבעי בלקיחת חיות מתות והפיכתן לפוחלצים. את הפוחלצים שמים תחת זכוכית כדי להגן עליהם. כמה דוגמאות מתוך אוסף המוזיאון מוצגות בחלל התערוכה. מולן, על שני קירות ניצבים, מוקרן וידאו המחליף סצינות מול עינינו. על רקע מה שנראה כמו מבנה בטון עתידני – אולי סוג של מוזיאון – מופיעות ונעלמות חיות בהרכבים שונים. חלקן עולות מתחת לרצפה, חלקן יורדות מלמעלה. חלקן מסתובבות חופשי וחלקן סגורות בתוך כלובים. הכלב התוקפני החושף שיניו בנביחות קולניות לא מסכן אותנו כי הוא סגור בתוך כלוב זכוכית והוא בכלל וירטואלי.
יצחק, כביכול, מחיה את החיות אבל ברור לנו שאלה אינן חיות אמיתיות. ההחייאה המדומה מול הפוחלצים המוצבים על כנים בתוך החלל מעלה שאלות על מציאות ובדיה. היא מרחיבה את גבולות המוזיאון בו אנו, הצופים, שוהים, אל תוך סצינה סוריאליסטית/עתידנית, המטשטשת את הגבול בין המוכר והלא נודע.
שם התערוכה ״כאן יש דרקונים״ מאזכר את ימי הביניים, כשהעולם עדיין לא היה מוכר לבני האדם. כאשר הגיעו חוקרים למחוז לא נודע, הם קבעו ששם עלולים להיות דרקונים. הלא נודע מעלה חרדות וגם פנטזיות, אליהם התחברה נבט יצחק ליצירת חוויה מהפנטת.
בשבת הבאה 29.12.23 יש שיח עם האמנית. צריך להירשם מראש.
עדות מקומית
תערוכת הצילום עדות מקומית מסמלת את סוף השנה האזרחית. בדרך כלל היא מוצגת יחד עם תערוכת הצילום הבינלאומית World Press Photo, שלא תגיע אלינו השנה בעקבות המצב.
זוהי המהדורה ה– 20 של ״עדות מקומית״, המציגה צילומי עיתונות שכולם צולמו בשנה החולפת ומה יש לומר – היתה שנה מזעזעת או כפי שאומרים בלטינית annus horribilis. כמה אלימות היתה בארצנו בשנה האחרונה, עשרות אלפים ברחובות, נהרות של אנשים, דגלים, להבות, מכת״זיות, מכוניות שרופות ופוליטיקאים יהירים וזחוחים. שנה שתיזכר לדיראון עולם ואני מקווה שלא תהיה גרועה כמוה ובודאי לא גרועה ממנה.
הסתובבתי בין הצילומים היפים והנוקבים עם דמעות בעיניים. ובכל זאת, אני שמחה שהלכתי. שלא נשכח גם מה שהיה כאן לפני ה– 7.10. חשוב.
שלום סבא
לסיום, תערוכה חדשה במוזיאון תל–אביב, תערוכתו של שלום סבא (1897-1975).
זה יפה לראות שבזמן שהעולם הולך קדימה למחוזות המציאות המדומה ואמנות המבוססת טכנולוגיה, ניתנת לנו הזדמנות גם להסתכל אחורה. שלום סבא עלה לארץ מגרמניה ב– 1936 והיה מאותם אמנים מצויינים שנפלו בשולי ההיסטוריה של האמנות הישראלית כי הוא לא היה חבר בקליקות הנחשבות.
זוהי אמנם תערוכתו הרביעית במוזיאון תל–אביב אבל עברו ששים שנה מאז האחרונה. מי שהחזירו את סבא למודעות ההיסטורית הם שני ההיסטוריונים שלזכותם עומדים גילויים רבים שכאלה. הלא הם ד״ר גדעון עפרת וד״ר גליה בר–אור. המחקר המקיף שלהם הוליד ספר ותערוכה של סבא שהוצגה ב– 1994 במשכן לאמנות בעין חרוד.
הוא לא היה ממש עלום. העבודה המוכרת ביותר של סבא, ״הגז״ משנת 1947, הודפסה כפוסטר והיתה תלויה בבתים ובמשרדים רבים. אבל ציור היה רק אחד מעיסוקיו.
את התערוכה הנוכחית יזמו שלושה אספנים נלהבים של סבא, יוסי ליפשיץ והאחים דוד ואיתמר פיקלני, שפנו לד״ר דורון לוריא, אשר יצר את הקשר עם המוזיאון.
האוצרת היא נעמה בר–אור (אין קשר משפחתי), שזו התערוכה הראשונה שהיא אוצרת במוזיאון. בתערוכה הנוכחית מתגלה בפנינו אמן רבגוני, שעסק גם בצילום, בציור, בתפאורה, פיסול וקולאז׳.
סבא חי בארץ עד שנת 1963, אז חזר לגרמניה והמשיך ליצור שם עד מותו ב– 1975.
דבי המון המון תודות
אני נהנת ולומדת ממך במשך שנים- זוכרת את קבלת הפנים בגלריה והמוכנות שלך לשתף ולחלוק בידע ובחוויה.
ומאז את ממשיכה בדרכך ואף בימים קשים אלו מביאה משהו מהנחמה הגלומה באומנות.
תודה, עוקבת אחריך כבר הרבה שנים. תמשיכי 🙂