אמנות עושה כותרות בימים אלה, כפי שלא עשתה מעולם. אך למרות הדימוי הנוצץ של עולם האמנות ומחירי השיא שתופסים כותרות, מאחורי הקלעים עולם האמנות מצוי בעיצומו של משבר ערכי וכלכלי, שהסתירות הן כנראה חלק בלתי נפרד מקיומה.
משבר ערכי
באנלוגיה השאולה מחזון אחרית הימים, הזאב מייצג את שוק האמנות והכבש את הגישה הטהרנית של אמנות למען אמנות. הכיצד ישכנו יחדיו? יש הרי דיסוננס מובנה בחיבור שתי מילים – אמנות וכסף. יחד עם זאת, צמד מילים אלה הוא התמצית הבלתי ניתנת להפרדה של עולם האמנות כיום.
מאז המשבר הכלכלי של 2008, לאחריו נדמה היה שייעשה תיקון למחירי שוק האמנות המוגזמים, לא רק שהשוק חזר למצבו הקודם אלא שהוא ממשיך לעלות. באופן פרדוקסלי, דווקא המשבר וחוסר האמון במערכת הפיננסית הגבירו את האטרקטיביות של האמנות כאפיק השקעה אלטרנטיבי, שגם מספק הון תרבותי וחברתי. שחקנים חדשים נכנסו לשדה האמנות – אנשי עסקים שעשו הון בתחומים אחרים, משקיעים בעלי אינטרס ובעמדות כוח המאפשרים להם לקדם אמנים מסויימים. השחקנים הבולטים בשדה הם מגה גלריסטים כמו לארי גאגוזיאן, בעליו של 11 סניפים של גלריה גאגוזיאן וג'יי ג'ופלינג בעל שלושה סניפים של גלריית ווייט קיוב, שהופכים למכרה זהב כל אמן שהם לוקחים תחת חסותם. אמנים חיים כמו דמיאן הירסט וג'ף קונס שהונם מוערך במיליונים ממשיכים לייצר אמנות מעוררת מחלוקת למרות מחיריה הגבוהים. ירידי האמנות הפכו לאירועים מרכזיים המושכים קהל עצום ומניעים, יחד עם בתי המכירות הפומביות הגדולים – בעיקר סותביס וכריסטיס – את המנוע הכלכלי של שוק האמנות.
מצב זה הפך בלתי נסבל עבור מבקרי אמנות מהסוג האקדמי – הטהרני. אלה מציגים גישה אליטיסטית שאינה מסוגלת לשאת את המצב הקיים. הראשונה שהעלתה את מיאוסה מהמצב היתה שרה תורנטון, מחברת הספר "שבעה ימים בעולם האמנות". תורנטון, סוציולוגית ומבקרת, כתבה מאמר תחת הכותרת – 10 סיבות שלא לכתוב על שוק האמנות. היא מתלוננת על כך שביקורת האמנות העכשיוית נותנת חשיפת יתר לאמנים שיצירותיהם נמכרים ביוקר – בלי קשר לאיכותן. היא טוענת שבעלי ההון משפיעים לרעה על האמנות הנוצרת כיום – בעיקר כדי לספק את תאוותם להון חברתי ותרבותי. לדידה, עולם האמנות מופעל על ידי מניפולציות של בעלי הון ספקולטיביים.
דייב היקי, פרופסור, אוצר ומבקר מצטרף לביקורת בטענה שעולם האמנות הוא מסוייד ונשלט על ידי אספנים עשירים נטולי כבוד לאמנות. גם וויל גומפרץ, עורך האמנות של הבי בי סי טוען שכסף וסליברטאות מטילים צל על עולם האמנות ומונעים את התפחותם של רעיונות חדשים ודיונים עמוקים.
משבר כלכלי
האם מחאות אלו יש בכוחן לשנות את המצב? כנראה שלא, לאור המעמד החזק של האמנות כנכס כלכלי.
אך יש עיוות נוסף שדורש מחשבה. האמנים העכשיויים ממשיכים ליצור וזה אומר שני דברים: א. ההיסטוריה טרם אמרה את דברה לגבי מיקומם האמיתי בהיסטוריה. ב. לפי חוקי ההיצע והביקוש – היצע גדול גורם לירידת ערך. כבר ישנה ירידה במחירים של דמיאן הירסט, אשר הציף את השוק בין השנים 2005-2008 כשהשיא היה מכירה פומבית המוקדשת לעבודותיו, שגרפה 200 מיליון דולר ביום שהחל המשבר הכלכלי. כעת מדברים על ירידת ערך של 30% לעבודותיו, שחלקן כלל לא נמכר במכירות.
ומה בהמשך?
איימי קאפלצו, מנהלת מחלקת האמנות הפוסט מודרנית והעכשיוית של כריסטיס אמרה פעם שהערך האמיתי של יצירת האמנות נקבע בפעם השנייה שהיא נמכרת. את זה חשים על בשרם אלה שרכשו עבודות של דמיאן הירסט ומתקשים להחזיר את השקעתם. הזמן יגיד מי שם את כספו על קרן הצבי. המרוויחים העיקריים של שוק האמנות יהיו אלה שרוכשים יצירות מתוך אהבה לאמנות ולא רק משיקולים כספיים כי הם מתענגים יום יום על היצירות שרכשו. במקרה זה ידע הוא כוח – ככל שהרוכשים מעורים יותר בהיסטוריה של האמנים וברקורד של מחיריהם, כך ישכילו לעשות בחירות נכונות. למרות הכותרות בעיתונות הכלכלית, אמנות אינה נכס ככל הנכסים. יצירת אמנות היא פיסת תרבות שיש לאהוב ולשמר בלי קשר לתג המחיר עליה.
