עולם האמנות בעיני אנשי האמנות – תמונת מצב

אמנם עולם האמנות היה משותק במהלך רוב שנת 2020 אבל מאחורי הקלעים התקיימה פעילות עניפה של אנשי אמנות ותרבות. בנוסף לאמנים, שנמצאים במרכז עולם האמנות, בעלי תפקידים רבים פועלים ללא ליאות לקידום האמנות המצויינת שנוצרת כאן. במרחב הזה יש אנשי מקצוע מדהימים, אוהבי אמנות, פורצי דרך, שיש להם הרבה מה לומר.

השבוע פניתי לעשר נשות אמנות דעתניות ומשפיעות (בעצם תשע נשים וגבר אחד, שיסלח לי על הפניה בלשון נקבה) , כדי לשמוע מהן תובנות על השנה שהיתהעל ההפסדים והרווחים של הקורונה, על הלקחים שיש להפיק מתקופה זו ומה מעסיק אותן לקראת העתיד. התשובות מלאות כאב אך גם אופטימיות על מה שהפסדנו ועל מה שאולי נרוויח. הנה תמונת מצב מקצועית קולקטיבית של עולם האמנות הגלובאלי והמקומי אחרי שנת הקורונה.

צילום: אורי גרשוני

״תקופת משבר מחייבת חשיבה מחדש על אופני הפעולה והמהות של המוסד המוזיאלי - משמעותו על רקע המציאות המשתנה ואתגריו. תקופת משבר שכזו מעודדת תהליכים של פיתוח פלטפורמות מקוונות חלופיות, מחדדת את נחיצותה של הפעולה החינוכית המוזיאלית ומבהירה את פוטנציאל תרומתו הערכית והנפשית לחברה.״

ד״ר איה לוריא, מנהלת ואוצרת ראשית, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

שנת 2020 – קווים לדמותה

אחת השאלות למשתתפים עסקה בנושאים האמנותיים החשובים של 2020. לא רק הקורונה העסיקה אותנו אלא גם המשבר האקלימי ומחאת השחורים בעקבות הריגתו של ג׳ורג׳ פלויד במיניאפוליס. עולם האמנות הגיב לנושאים אלו. כפי שמסביר אבי לובין: ״השנה האחרונה העצימה שאלות על תפקידם האזרחי של האמנות, של האמנים ושל מוסדות האמנות, על האפשרות של האמנות ליצור מרחבים של אמפתיה ודאגה, ועל פוליטיקה של אהבה ככלי של התנגדות. למהלכים אלה, שלצערי עדיין לא מאוד נוכחים בשדה האמנות הישראלי, הייתה נוכחות מאוד גדולה במחאה של Black Lives Matter  לאחר הרצח של גורגפלויד.״

״בחודשים הראשונים של הבידוד, הצעתי את שירותי המקצועיים (פרו-בונו) לאמנים שעובדים על הפורטפוליו שלהם לקראת הגשות עתידיות. במשך חודשיים רצופים, מבוקר עד ערב, עשיתי מנטורשיפ צמוד לכשלושים אמנים ואמניות וזו היתה חוויה נפלאה. אין לי ספק שדבר כזה לא היה עולה בדעתי לולא המגפה והפתיע אותי עד כמה נהניתי.״

תמי כץ-פרימן, אוצרת עצמאית, מיאמי

תמי כץפרימן, שיושבת במיאמי רואה מקרוב את נקודות ההשקה בין הנושאים הבוערים בעולם לבין אופן הביטוי שלהם בעולם האמנות, במיוחד בכל הקשור בהכללה, מגוון ושוויון מוסיפה: ״ חשיפת העוולות בעולם האמנות היתה גורפת ומלאכת התיקון רק החלה. הפן הפחות חיובי של מגמה זו, היהלפחות לפי מה שאני חווה כאןהחמרת חוקי השיח, או מה שאני מכנה חלוקת הרשיונות למי מותר ולמי אסור להתבטא סביב סוגיות מסוימות. זה התחיל כמה שנים קודם לכן בביאנלה של הוויטני של 2017 עם העבודה הקונטרוורסלית של האמניתהלבנה והפריווילגיתדנה שוץ והדיוקן של אמת טיל, אבל הגיע לשיאים וקיבל ביטוי קיצוני השנה, בעקבות רצח גורגפלויד ותנועת ה– BLM. הפארסה של דחיית התערוכה של פיליפ גאסטון היא דוגמא אחת מיני רבות. זה הגיע למצב שאמנים ואמניות, אם הם לא שחורים, טרנסים, או קווירים, מרגישים משותקים, חוששים לעסוק בסוגיות פוליטיות או חברתיות, שמא יעלו על מוקש התקינות הפוליטית.״ זוהי בהחלט סוגיה חשובה, המדגימה את הדרך הארוכה שהאנושות צריכה לעבור עד שניתן יהיה להתייחס לנושא הגזענות באופן פחות אמוציונלי.

מבחינתם של אנשי אמנות, גם עצירת עולם האמנות ושינוי חוויית הצופה מהווים נושא מרכזי בשנה החולפת. עקב סגירת מוסדות האמנות ראינו אמנות בעיקר במרחב הציבורי והפוליטי או דרך מסך המחשב. ״התרבות הפכה ל״נעדר נוכח״ במציאות הישראלית היום יומית,״ לדברי רעות פרסטר.

צילום: אבי אמסלם

״אנשים פגשו את עצמם בזמן הקורונה. נזכרו שיש אמנות, ואמנות ׳שלנו׳ להתהדר בה. נכנסו איתנו לדיונים אמנותיים, גילו ענין, דיקדקו לגבי טעמם ותפישתם האמנותית. ולמדו המון. כמו גם אנחנו. הקורונה הפכה את כולנו לדומים. לחולקים את אותה הבעיה להתמודד עמה. הדבר הכי אנטי מעמדי שנתקלתי בו לאורך חיי.״

נעמי גבעון, גבעון גלריה לאמנות וגבעון פורום לאמנות

אין ספק שהשנה האחרונה חשפה את החולשה של האמנות כמעט בכל מקום בעולם. גם בארץ וגם בחו״ל היא לא היתה במקום משמעותי בסדרי העדיפויות. אמנם יש מדינות בהם אמנים ואנשי תרבות קיבלו תמיכה אבל מוסדות תרבות ואמנות רבים לא ישרדו את משבר הקורונה ואלה שיצליחו לשרוד ייאלצו להצטמצם ולפטר עובדים. ״הריחוק החברתי וסגירת מוסדות התרבות הניחו לפתחנו מראה גדולה המצריכה חשיבה מחודשת על המוזיאונים, הגלריות,  תערוכות  שוברי קופות והמגה ביאנלות שצצו בעשורים האחרונים ביתר שאת״, לדברי דרורית גוראריה.

מעניין לראות שיש לא פעם צדדים חיוביים לדברים שהם כביכול, שליליים בחיינוכמו הקורונה והשלכותיה. למשל, המעבר מהעולם האמיתי לעולם המקוון, שהיה מרכזי בהשפעת הקורונה על הצפיה באמנות. מצד אחד, כפי שכותבת תמי כץפרימן, ״צרכן האמנות הפסיד את החיבור הבלתי אמצעי ליצירהאת האפשרות לעמוד מול הדבר עצמו באופן שאינו מתווך דיגיטלית. מצד שני, ״שפת ה׳און ליין׳ והאמצעים הטכנולוגים איפשרו צפייה בכמות אדירה של חומרים ויזואלים שלא היו חשופים קודם לכך״. נעמי גבעון מוסיפה על כך ש״ההתמקצעות בהעברת החוויה הפלסטית לא היתה מתקיימת אלמלא ההאטה שנגרמה. גם הדיונים באון ליין הפרו מאד את הסצנה המקומית והבינלאומית. התקשורת והחיבורים שהיו בלתי אפשריים קודם לכן- הפכו אפשריים. עולם האמנות הרים את הכפפה הזו באופן יוצא מהכלל״.

רעות פרסטר
צילום: זאב שטרן

״פתיחת המרחב הוירטואלי מאפשר אינטראקציות מעניינות עם מוסדות אמנות ותרבות בארץ ובחו"ל, וכמו כל תחום שנפתח אל העולם ואל ממדים חדשים, הוא עובר שינוי מהותי, שחלקו מטלטל וחלקו מצמיח הזדמנויות וקטגוריות חדשות. האפשרויות הדיגיטליות שנפתחו מאפשרות גישה למידע עצום ומרחיבות, בין היתר, את הנגישות לקהלים חדשים.״

רעות פרסטר, אמנית, מנהלת מוזיאון פתח-תקוה לאמנות.

 לזה יש להוסיף יתרון נוסף, שהעלתה רעות פרסטר״החסם שהיה קשור למיקום גיאוגרפי התרופף ומהבחינה הזאת עולם האמנות הרוויח את היכולת לספוג ולהפיץ תוכן ויזואלי וטקסטואלי ואף להרחיב את דרכי הצפייה באמנות״.

כולם מסכימים שאין אפשרות לשחזר את חווית האמנות הבלתי אמצעית בפלטפורמות אונליין ומדגישים שאחד הרווחים הבולטים הוא האפשרות להיפגש במרחב הוירטואלי עם אנשי אמנות מרחבי העולם, לחלוק מידע, ללמוד ולקבל השראה באופן שלא היה אפשרי לפני הקורונה.

צילום: יעל אנגלהרט

״בעקבות הקורונה יש צורך לחזק את רשתות הקשר והסולידריות בעולם האמנות. לשנות סדרי עדיפות בקרב מנהלות/לים מוסדות אמנות שלא נתנו יד לאמניות/נים, לא נלחמו למענן ולא גייסו את הנראות שלהם כיחידה אחת שיש לה מחויבות ראשונה במעלה לאמנות ולאמניות/נים.״

 

ד”ר גליה בר אור, אוצרת וחוקרת

אם מתייחסים לעולם הוירטואלי כמרחב מקביל לעולם האמיתי ולא כניסיון להחליף אותואפשר ליהנות מיוזמות מקוונות רבות, כפי שמפרטת ורדית גרוס: ״השנה תערוכות עלו לרשת, פסטיבלים עברו אונליין, הופעות צולמו מראש, ביקורי סטודיו הפכו לסרטונים. אינסטגרם לייב הפך לתוכנית ראיונות, סטוריז הפכו לאמנות, יצירות מופת קלאסיות התחילו לרקד בטיק טוק. כמה יוזמות שיצאו לדרך במהירות כמו רזידנסי בידוד אונליין או הפסטיבל הויראלי שהתרחש באפריל בארץ, ויוזמות רבות ודומות בחול הראו שאפשר לפעול מהר, באמצעים זולים יחסית ולהגיע לקהלים גדולים. יש עוד המון לאן להתקדם, אבל התחושה היא שהצעד המהותי כבר נעשה״. בנוסף, כפי שמציינת דליה מנור, ״אנחנו רואים פיתוח מואץ של אמנות נסיונית בפלטפורמות דיגיטליות ומתן מרחב קיום לנסיונות אלה למרות הקושי והחסר שבנוכחות הדיגיטלית הקודמת.״

צילום: ינאי יחיאל

״הקורונה איפשרה את קידום בית לאמנות ישראלית: פתיחת הקורסים המקוונים הכפילה את מספר התלמידים, איפשרה לתלמידים ישראליים המתגוררים בחו"ל וגם בפריפריה הרחוקה ללמוד על אמנות ישראלית. השקענו באתר הבית, במדיה הדיגיטלית ובפיתוח הטכנולוגי של צילומי ההרצאות.״

עידית עמיחי, מנהלת בית לאמנות ישראלית, המכללה האקדמית ת״א-יפו

עולם האמנות הישראלי

באשר למצבנו כאן, ההפסד המרכזי של עולם האמנות כרוך בדחיקתו למקום נידח בסדר העדיפויות הלאומי וביצירת הרבה אי ודאות בזירה שגם לפני הקורונה סבל מתת תקצוב. לדברי גליה בראור: ״עולם האמנות בארץ כאילו נעלם. לא היתה לו יכולת התנגדות והוא הוצף בחוסר אונים. הוא לא הצליח להפר את ההשתקה, בשעה שקניונים ושדות תעופה מלאו אדם וההנמכה המדרדרת  מלמעלה, החרשת למה שיש לאמנות לתת, שברה דברמה עמוק״. לא רק ש״השבריריות של מעמדו נחשפה בתקופה זאת ביתר שאת״, כפי שטוענת רעות פרסטר, אלא ש״המדינה התגלתה יותר ויותר כבלתי אחראית לעולם האמנות והעובדה שלא תמכה באמנים (להיפך, עצרה דווקא השנה את הפרסים, מענק אמן מורה, קרן לאמנים יוצרים) חשפה את מצב העליבות של האמנות הפלסטית בישראל ואת כשלונה של המערכת הממשלתית בהכרה, בשיתוף, ביחסי הדדיות עם האמנים בישראל״, כך עידית עמיחי.

כאילו לא די בכך, כפי שמציין אבי לובין, ״צריך לקחת בחשבון גם את המשבר הכלכלי הצפוי, המעמיד בסימן שאלה גדול את היכולת לקבל בעתיד תקציבים ציבוריים וגם תמיכות פרטיות. עולם האמנות ניצב בפני תקופה שיש בה סכנה גדולה שלא מעט פרויקטים ואמנים ייפגעו, מוסדות יסגרו ותהליכים של צמיחה יבלמו. דוגמה קטנה הייתה הביטול השנה של תקציבים של משרד התרבות שאמורים להגיע ישירות לאמנים: מלגות אמן בקהילה, פרסי האמנות והקרן ליוצרים עצמאיים. הקלות והשקט שבה עברו הקיצוצים האלה הם סימן רע לבאות. במקביל, גם לא ברור אם ניתן יהיה להסתמך על כסף פרטי בתקופה של משבר כלכלי״. עידית עמיחי, לשעבר מנהלת תחום מוזיאונים ואמנות במשרד התרבות, התייחסה גם לקושי של מוזיאונים לשרוד בלי עובדים, כשהאוצרים הוצאו לחל״ת, דבר שעצר את המחקר העתידי ואת התפתחות המוזיאון ככלי תיעוד, שימור ומחקר.

צילום: דוד עדיקא

״במהלך הסגר הראשון הקמתי עם דורון פולק ומייקל לזר את רשת האוצרים הבינלאומית ”בלקוני", שחותרת למחשבות חדשניות ועדכניות על אוצרות. מגבלות התקופה, השיתוק וחוסר היכולת לשנע תערוכות הולידה מעבדה אוצרותית ניסיונית לבניית פלטפורמות חדשות. זה היה גם מעבר חלקי מעבודה מוסדית לאמנות ציבורית ופניה גם למרחב הציבורי.

 

דרורית גור-אריה, אוצרת, חוקרת ומנהלת תוכנית לימוד האוצרות בפקולטה לאמנויות בסמינר הקיבוצים

אפשר להסתכל על זה גם אחרת, כפי שמציעה נעמי גבעון, ׳שקט תעשייתי׳ אינו דבר מזיק לעצם יצירת האמנות. האטה ברצף הזמן המהיר בו חיינו קודם לכן בעולם האמנות ובכלל יכולה להוות חיזוק תפישתי, העמקה, מחקר, שימור ומיקוד. אנו נראה את התוצאות במשך הזמן ובדיעבד בתחום היצירה עצמה לדעתי לא ייראה נזק, אלא תועלת״. ואולי גם, כפי שמציעה דרורית גוראריה ״הריחוק החברתי וסגירת מוסדות התרבות הניחו לפתחנו מראה גדולה המצריכה חשיבה מחודשת על המוזיאונים, הגלריות,  תערוכות  שוברי קופות והמגה ביאנלות שצצו בעשורים האחרונים ביתר שאת.״

צילום: מיכל אולמרט נישטיין

״כמו תוכניות רזידנסי אחרות בעולם גם עבורנו בארטפורט התקופה הזו היתה תקופה של התבוננות פנימה. שאלות של מה זה אומר להיות מוסד שהוא חלק מרשת בינלאומית ומתבסס על מעבר של אמנים בין מדינות בתקופה בה השמיים סגורים עלו בשיחות עם מוסדות דומים ברחבי העולם. רבים בהם בחרו לנצל את הרגע ולהתבונן פנימה, בחזרה אל הלוקאלי.״

ורדית גרוס, אוצרת ומנהלת ארטפורט

אלו לקחים עולם האמנות צריך להפיק בעקבות הקורונה?

אחד הלקחים החשובים ממשבר הקורונה בעולם האמנות הישראלי הוא הצורך להתאחד כדי להשפיע. מנהלת ארטפורט ורדית גרוס מסבירה את המהלך שיזמה: ״התחושה הכללית היתה שהתרבות אינה נספרת: שאין לנו לובי אמיתי ושבמסדרונות הממשלה לא מבינים את החשיבות של אמנות. או שמבינים ודוקא בגלל זה מעדיפים להשתיקה. חוסר ההבנה באיך פועל מוסד אמנות, דחיית ההחלטה לגבי פתיחת מוסדות האמנות והחוקים המוזרים על פיהם הם נפתחו בסופו של דבר הנכיחה את הפער בין עולם האמנות לרשויות המדינה.

במהלך הסגר הראשון, מתוך הבנה שכולנו נמצאים באותו מקום לא ברור, יזמתי מפגש של מנהלי מוסדות אמנות ברחבי הארץ. כיום למעלה מארבעים מוזיאונים קטנים, גלריות וחללי אמנות ציבוריים, מצפון ועד דרום, משתתפים בפורום מנהלי מוסדות אמנות, ולצד הסולדיריות האישית שצמחה עלתה באופן ברור התובנה שחייבים לעבוד יחד. מהר מאד מצאנו את עצמנו לא רק מחליפים רעיונות אלא גם בחזית המאבק לפתיחת מוסדות האמנות, עובדים מול משרד התרבות וחוברים לעוד קולות וגופים שמנסים לקדם ולחזק את שדה האמנות המקומי. לעבודה המשותפת ביחד יש משמעות גדולה שלדעתי תיטיב עם שדה האמנות המקומי גם הרבה אחרי הקורונה

״במוזאון הנגב עשינו תערוכה שנתנה במה לאמני באר שבע והנגב - משהו שהיה על הפרק בעיקרון אבל אף פעם לא נמצא לו הזמן המתאים. והנה עשינו תערוכה כזאת בתגובה לסגר הראשון. באופן אישי אני מניחה שכמה מהראיונות שלי והרצאות זום לא היו מתקיימים.״

ד״ר דליה מנור, היסטוריונית אמנות, מנהלת ואוצרת ראשית, מוזאון הנגב לאמנות

עוד לקח שכדאי להפנים, כפי שדליה מנור מציינת, הוא ״שה׳דבר האמיתי׳המזיאון הפיזי הוא גוף פגיע, תלוי מאד במשאבים וברצון של פוליטיקאים ובעלי הון, והאוצרות שבתוכו אינם מוגנים או בטוחים וכן, שהקהל הוא לא מובן מאליו והתחרות עליו קשה מתמידבעיקר כאשר התיירות העולמית נעלמה וכשההיצע הווירטואלי הוא אינסופי״. מחשבות אלה מתחברות לתובנות של אבי לובין על הצורך המהותי לבחון מחדש את האופן שבו אנחנו פועלים בשדה האמנות. ״המשבר הגדול מחייב אותנו לשאול שאלות אתיות ולהפעיל ביקורת עצמית, לצד הביקורת שקיימת על הממשלה או על גורמים חיצוניים. אחד הדברים שהתחדדו מאוד לטעמי הוא הנתק הגדול שקיים בין מוסדות האמנות לבין האמנים, בין מוקדי כוח שונים בשדה לבין הפעולה האמנותית עצמה וגם בין שדה האמנות והמוסדות שפועלים בו לבין הציבור הרחב.״ גם איה לוריא מציינת שתקופת משבר מחייבת חשיבה מחדש על אופני הפעולה והמהות של המוסד המוזיאלימשמעותו על רקע המציאות המשתנה ואתגריו. תקופת משבר שכזו מעודדת תהליכים של פיתוח פלטפורמות מקוונות חלופיות, מחדדת את נחיצותה של הפעולה החינוכית המוזיאלית ומבהירה את פוטנציאל תרומתו הערכית והנפשית לחברה.

הקורונה הפנתה, בלית ברירה, את המבט פנימה, למקומי. תמי כץפרימן משערת ״שגם התמהיל וגם ההיקף של התערוכות במוזיאונים ישתנה. המוזיאונים והגלריות ספגו נזקים כלכליים קשים ויקח זמן עד שיצליחו להתאושש ולאזן את תקציביהם. אני לא בטוחה שהירידים יחזרו להיות מה שהיו ומקווה שמי שירוויח מזה יהיו האמנים המקומיים, שיקבלו ממוסדות האמנות תשומת לב גדולה יותר בגלל עלות נמוכה יחסית של הפקת תערוכות.״ נעמי גבעון ספציפית יותר: ״ אני מעריכה שהפעילות המוזיאלית צריכה להוות 80% אמנות מקומית ורק 20% אמנות בינלאומית. זה אומר שהאג׳נדה צריכה להתהפך מבחינת ייעוד המשאבים של המוזיאונים.״

צילום: נועה יפה

״לראשונה בחיי, לאור מגבלות התנועה בין מדינות, נאלצתי השנה לעבוד עם אמנים מחו"ל בשלט רחוק, ליצור ולהציב עבודות מורכבות, חלקן תלויות חלל או כאלה שנוצרו במיוחד למרחב ספציפי, ללא נוכחותם של האמנים, עם הרבה מאוד שיחות וידאו ותוך ניסיון לממש את הכוונות של האמנים בלי שיוכלו להיות נוכחים ולקבל החלטות במקום.״

אבי לובין, אוצר גלריה המדרשה, עורך-מייסד-שותף של מגזין תוהו ואוצר ״בית חולים שדה X״

אילוץ עשוי להיות גם הזדמנות

בשל מגבלות התנועה בעולם, הרבה פרוייקטים בינלאומיים נדחו, כמו תערוכות  בחו״ל. יחד עם זאת, דווקא בגלל המגבלות, נולדו רעיונות אחרים. כמו למשל אצל אבי לובין, שאצר את הביתן הישראלי בביאנלה האחרונה בוונציה עם הפרויקט בית חולים שדה X של איה בן רון. ״מאז שחזרנו מוונציה, הפכנו את בית החולים לעמותה רשומה. היינו אמורים לנדוד עם הפרויקט בעולם השנה וליצור עוד סרטים במסגרתו עם אמנים במדינות שאליהן היינו מגיעים. המסע היה אמור להתחיל במוסקבה, ומשם להמשיך לעוד אתרים ברוסיה, לכמה מדינות באירופה, ארהב, וגם הייתה התחלה של מחשבות על דרום קוריאה ואוסטרליה. הכל נדחה בינתיים למועד לא ידוע, והחלטנו לנצל את הזמן כדי לפתח פלטפורמה חדשה ומקוונת של בית החולים שמאפשרת להתנסות במתקנים שלו מהבית. אחרי כמה חודשים של פיתוח ופיילוטים, ומפגשים שהיו פתוחים לציבור הרחב (בהרשמה מראש), הפלטפורמה החדשה כבר פעילה בעולם. בקרוב ייפתח בית החולים המקוון שוב למפגשים של קהל רחב.״

פתרון חלופי נדרש גם עבור יריד הספרים של ארטפורט, שמארח בשנה רגילה אלפי אנשים ולא יכל השנה לצאת לפועל, ״אנחנו בוחנים יצירת פלטפורמה דיגיטלית שתוכל עדיין לתת מענה לרצון שלנו לקדם את התחום ולצורך של האמנים להציג את הספרים שלהם לקהל הרחב.״

תוכנית הרזידנסי של ארטפורט גם היא נאלצה לחשב מסלול מחדש בגלל השמיים הסגורים. ורדית גרוס מספרת ש״אחד הצעדים הראשונים שעשינו היה להסב את התוכנית הבינלאומית שלנו לתוכנית לאמנים ישראליים שגרים רחוק מתל אביב, וזקוקים לא רק לסטודיו אלא גם למגורים. בשלב השני פתחנו את התוכנית לאמנים ישראליים המתגוררים תקופות ארוכות בחול. כמות הפניות העצומה הבהירה לנו שמדובר על צורך אמיתי, ואני מרגישה שבלא מעט תוכניות רזידנסי תהיה עכשיו השקעה גדולה יותר במקומי.״

מתוך פרוייקט שדר/הפרעת תקשורת בגלריה APT בלונדון באוצרות דרורית גור-אריה

פרוייקטים אמנותיים ברוח התקופה

דרורית גוראריה היא אוצרת ראשית בפרויקטשדר/ הפרעת תקשורת“, בו משתתפים כתריסר אמנים ישראלים ובינלאומיים והוא מתווך בין המרחב האמנותי למרחב הציבורי והרחוב. החוויה האמנותית כוללת עבודות סאונד באמצעות סריקת ברקוד בתחתית כל עבודה, תוך עמידה של הצופה מול חלון הגלריה ברחובהתערוכה עוסקת בשפה והפרעה תקשורתית ולשונית (כהדהוד למניפסט הדאדא ), ביטוי לרוח התקופה שבה סדרים מתמוטטים וגם חווית הצפייה משתנה. למעשה, זהו פרויקט גרילה המייצר תערוכה מרחוק ומגשר על השיתוק בעולם

רעות פרסטר עסוקה במיזם חדשני מעניין ויוצא דופן במוזיאון פתח תקוה לאמנותהקמת תזמורת קאמרית מקצועית למוזיאון. “תזמורת המוזיאוןבניהולה האמנותי של מיכל אורן, תגבש רפרטואר המותאם לכל תערוכה. ״זהו מהלך המכיל אינסוף אפשרויות ליצירת דיאלוג ישיר בין תערוכות המוזאון והיצירות המוזיקליות המוצגות ומושמעות. בקרוב תפתח התערוכהקבלת קהלשאוצרת אור תשובה ותהיה לנו הזדמנות לחשוף את החיבור הייחודי הזה לקהל הרחב״.

מוזיאון הרצליה פיתח פלטפורמה של סיורי תלת ממד בו נסרקו תערוכות המוזיאון. אלה, מלווים בסרטונים ובראיונות עם האמניות.ם והאוצרות.ם המוצגים שהועלו לאתר. בנוסף, מספרת איה לוריא, ״פיתחנו סדרה של הרצאות בינתחומיות שהותאמה לזום ובנוסף,  עמותת המוזיאון העמידה מתוךקרן אדלר“, סכום של 100.000 שח שבמסגרתו יבחרו 10 הצעות לרכישת עבודות לאוסף המוזיאון המתייחסות לתקופה.״ 

צילום: אופיר הראל

עם הפנים קדימה

מתשובות המשתתפים ניכרת כמיהה לעולם אמנות פחות ראוותני, יותר מקומי ובעיקר יותר מאוגד. בנוסף, כנראה שאימוץ טכנולוגיות וחיבורים שנוצרו באמצעות הרשת תרמו רבות לכולם.

ניכר רצון להמשיך את הפעילות ההיברידיתהמשלבת את העולם המקוון עם העולם האמיתישתמשיך ללוות אותנו גם אחרי הקורונה. כמו למשל בבית לאמנות ישראלית שמנהלת עידית עמיחי, שימשיך ללמד באמצעות הזום כדי לאפשר לתלמידים בפריפריה הישראלית ומעבר לים להמשיך להשתלב בלימודים.

הפרופורציות השתנו, כפי שמציינת תמי כץפרימן ומוסיפה: ״חוויית הבידוד גרמה לי לחדד את הבחירה שלי בפרויקטים שאני לוקחת על עצמי. ההפוגה והזמן הפנוי איפשרו לי לבחון מחדש ולברור את פעולותיי בעולם ולעשות רק את מה שבעיניי רלוונטי ובעל משמעות וממילא גם מהנה וממלא אותי שמחה. אני מניחה שכתוצאה מכךלא רק האוכל שאני אוכלת יהיה בריא יותר, אלא גם האוצרות שלי תהיה ירוקה ומדויקת יותר.״

אין ספק שהפרופורציות, הצניעות, הדיוק, שיתופי הפעולה והמבט פנימה אל המקומי, ייטיבו עם עולם האמנות המקומי וגם הגלובאלי. אבל מה שבעיקר ייטיב עם עולם האמנות הישראלי זה לובי חזק שישפיע עם סדר העדיפויות של הממשל ויקדם את הרעיון שאמנות היא צורך תרבותי חיוני ולא מותרות. יש הבנה ברורה שאנשי אמנות חייבים להיות אקטיביים ולהילחם יחד על מעמד האמנות כדי לתפוס מקום משמעותי יותר בשיח הציבורי.

 

הצילום הראשי בכתבה זו מתוך המחאה במשכן לאמנות עין-חרוד. קרדיט: לילך סמילנסקי, משכן לאמנות עין חרוד

רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה

[addthis tool=”at-below-post”]

עוד לא רשומים לקבל עידכונים
שבועיים במייל? כדאי!

לפוסט הזה יש 7 תגובות

  1. שרה הילמן

    תודה רבה לך דבי על המאמר המלמד.
    העולם הוירטואלי , דיגיטלי בשדה האמנות החל עוד לפני הקורונה, אבל צבר תאוצה רבה בעקבות הקורונה , עקב סגירת מוסדות אמנות כולל גלריות, אבל מאפשרת נוכחות לוקלית ובין לאומית של האמנים/יות ויצירות האמנות שהם יוצרים יוצרות, מה שחסר זה צפייה בגודל המקורי של היצירה ובצבע המקורי של היצירה, וזה ניתן יהיה רק כשייפתחו שוב חללי התצוגה למיניהם וכאשר הקהל יהיה חופשי לבוא לבקר לצפות ואו גם לרכוש אמנות לסוגיה.
    צריך לשכנע את הממשלות למיניהן שתרבות היא חיונית כדי לתת מטרה לחיים עשירי רוח ומובן שעליהן להקצות תקציבים יותר גדולים ולא מגוחכים, שלא יבזבזו על צרכיהם האישיים של השרים, חברי כנסת ופעילים אחרים , שיפנו יותר משאבים לקיום תרבות מעניינת ומשגשגת.

  2. דלית פרנץ

    תודה דבי. כתבה מרחיבת דעת בימים טרופים אלה.

  3. Ehud Dar

    המסקנות שבקטע האחרון , אכן חשובות ביותר , ענף האמנות יהפוך לענף שהתצוגה שלו תהיה היברידית , הגדלת משקלה של הרשת אמורה לחזק את הענף , אך חובה לזכור שהעלויות של הקמת פלטפורמות טובות הינן יקרות מאד , לכן חובה להתאגד כדי לקבל יתרונות לגודל וגם כדי לדרוש ולקבל תקציבים . אני מקבל את הניוזלטר משזה שבע שנים , תודה רבה לדבי ובהצלחה לכולנו .

  4. נחמה גולן

    תודה דבי על פוסט מרחיב דעת על אמנות בימי קורונה

  5. איריס שטרן

    שיח מעניין. מגוון התובנות של מבחר האוצרים סוקר עבורנו את מרחב הלמידה שהתרחשה בתחום האמנות במהלך השנה – הנע בין דגש על האמנות המקומית עד לצורך ויכולת לחשיפה בינלאומית, הזדמנות לשקט ומיקוד פנימי לעומת גילוי של פלטפורמות וגישות חדשות, הבנה ותחושת יאוש לגבי חוסר הענין של המדינה באמנות המובילה לחשיבה של עצמאות ויצירת חלופות. תודה לך דבי, ואנחנו קהל ײצרכניײהאמנות נעשה את חלקנו לחיזוק עולם האמנות מיד עם תום משבר הקורונה !

כתיבת תגובה