עולם האמנות הישראלי היה כמרקחה השבוע בגלל תערוכה שהתקיימה בחלל האלטרנטיבי – המקרר – בתל–אביב. התערוכה, החתומה על ידי בני הזוג אבי ומיקה מילגרום, הציגה כעשרים צילומים של עבודות שנאספו במירמה מאמנים תמימים שחשבו שהם מגישים עבודות לרזידנסי אמיתי. בהודעה לעיתונות לקראת התערוכה ״הרזידנס הניגרי״ כתבה האוצרת איריס פשדצקי כך:
״בעוקץ הניגרי, שיטת הונאה פופולרית המבוססת על אמון הקורבן, נשלח מכתב בתפוצה רחבה בו מובטח סכום כסף גדול שיגיע אם קורבן ההונאה ישקיע סכום קטן מאד. התערוכה ״הרזידנסי הניגרי״ מבוססת על תרמית בעלת מנגנון דומה– קולקטיב אמנות צרפתי מציע עסקה מפתה למדי – רזידנסי בעיר השניה בגודלה בניגריה, סטודיו לעבודה וסכום כסף קטן לטיסה, מגורים ולהפקת יצירת אמנות. הקולקטיב, כמו גם הרזידנסי, כמובן לא קיימים. האמנים מיקה ואבי מילגרום הפיצו את אתר האינטרנט הפיקטיבי של הקולקטיב יחד עם קול קורא לרזידנסי .
העבודות שהתקבלו מוצגות ללא איזכור האמנים וכנראה מבלי שאי פעם ידעו שעבודתם הוצגה.
התערוכה עוסקת בשדה האמנות כמרחב של יחסי כוח בו האמן בעמדת חולשה. במהלך שמעלה שאלות אתיות, אך עם ביקורת עצמית והומור – המילגרומים מנכסים עבודות אמנות לעצמם ומעלים שאלות על זכויות יוצרים, על בעלות ועל דינמיקה של שליטה ואחריות בשדה האמנות.״
התערוכה לא עוררה הדים עד שהופיע ראיון של זוג האמנים במגזין פורטפוליו, בו הם מתארים את הפרוייקט כתעלול כ״דרך לדבר על נושא גדול דרך פרקטיקה קלילה״.
בראיון הם מספרים ליובל סער על האופן בו אספו עבודות באמצעות קול קורא, כפי שמקובל לתוכניות רזידנסי. ״פרסמנו אותו בכל מיני פורומים וקבוצות ווטסאפ של אמני שוליים, מכל מיני פריפריות בעולם – מדינות עולם שלישי, עיירות נידחות וכן הלאה. ביקשנו הצעה לרזידנסי בעיר השניה בגודלה בניגריה וגם התנאים שהצענו היו ממש לא אטרקטיביים, כך שמי שפנה לשם מראש היה מן הסתם אדם שצמא לכל דבר.״
״במהלך הבחירה של העבודות עברנו על תיקי העבודות ולמדנו ממש להכיר חלק מהאמנים, וזה גרם גם לנו להרגיש לא בנוח עם המהלך, הבגידה באמונם של האנשים האלו. אבל לא מספיק כדי לא לעשות את זה בכל זאת…״ ההצדקה לעבודת הרמיה, על פי זוג האמנים, היא הניסיון ״להראות משהו על עולם האמנות, על המקום של אמן בהיררכיה וכמה כוח יש לו לגבי העבודות של עצמו. כמה הוא צריך לתת מעצמו וכמה הוא מקבל בתמורה.״
״למדנו ממש להכיר חלק מהאמנים, וזה גרם גם לנו להרגיש לא בנוח עם המהלך, הבגידה באמונם של האנשים האלו. אבל לא מספיק כדי לא לעשות את זה בכל זאת…״
סליחה אם פגענו
הראיון בפורטפוליו מריח התנשאות ובעיקר זלזול. בסוף הם אומרים ״סליחה אם פגענו״ אבל רוח הדברים מעידה שלא באמת איכפת להם אם מישהו נפגע בשם הרצון שלם להעביר איזה מסר, שאני לא באמת הבנתי מה הוא – שאמנים הם החוליה החלשה בשרשרת המזון האמנותית? נו, מה חדש בזה? אז לנצל אותם עוד יותר?
האם נכון לעורר, כביכול, שיח על ניצול באמצעות פרקטיקת הניצול? זה כמו לעורר שיח על גזענות באמצעות מעשים גזעניים. זה חתרני רק בכאילו. בפועל, זה שטחי ומזלזל.
אמנים תבעו את עלבונם
האמנית שירה גלזברג לא יכלה לעבור על זה בשתיקה ופרסמה בפייסבוק פוסט ארוך שעיקרו ״מעבר לשטחיות ולאיוולת שבלמחות נגד עוולה באמצעות נקיטת אותה עוולה עצמה, באמת מדובר באחד ממופעי הניצול הכי ציניים שראיתי כבר הרבה זמן. לא מדובר כאן בהעלאת *שאלות* על שליטה ואחריות ובטח שלא בביקורת עצמית. מדובר פה במעשה גזל קולוניאליסטי מרושע. הזוג מילגרום הם הילד הבריון שדורך על הילד הכי חלש בכיתה, צוחק על חשבונו עם החבר'ה: ״ראינו גם כמה זה שובה את ליבם של המבקרים בתערוכה – הם מתחברים נורא מהר לתעלול״ ולקינוח גם מאשים את הקורבן על ה"כוח שהוא לא לוקח לעצמו“.
נכון לכתיבת שורות אלה, הפוסט של שירה זכה ב– 565 תגובות ו– 145 שיתופים. אמנים רבים תבעו את עלבונם והשתמשו במילים קשות נגד זוג האמנים ונגד האוצרת. עלו שם שאלות לגבי החוקיות של מהלך שכזה. רבים הביעו זעזוע מעצם הרעיון וקיוו שהתערוכה תיסגר ואכן היא נסגרה בסוף השבוע שעבר. האוצרת לא היתה מוכנה לדבר איתי אבל פירסמה את תגובתה בדף הפייסבוק של המקרר. היא כותבת: ״אני לחלוטין צד בתוך הפעולה הזו. לא הצד של מיקה ואבי, אבל צד פעיל. ההחלטה על הצגת התערוכה בגלריה המקרר היא שלי. האם הייתי פותחת אתר רזידנסי וגורמת לאמניות/ים לכלות זמן על הגשה פיקטיבית? לא. האם אני חושבת שחשוב לאפשר במה למהלכים כאלה? מאד, ולכן, בין היתר, אני מקיימת את המקרר״.
אין סודות ברשת
בני הזוג מילגרום לא לקחו בחשבון שאולי יוודע לאמנים המקוריים על מעשה המירמה אבל זה התגלה לכמה מהם. למשל, האמנית קים אנגלן, שהחיקוי המרושל לעבודתה מתועדת בראש פוסט זה (צילום: גלעד מלצר). את הזעזוע שלה ביטאה בראיון בערוץ 12. "שלחתי הרבה מאוד בקשות בשנה האחרונה, אבל אני לא מוצאת שום אזכור לניגריה". עוד סיפרה: "זה דבר כל כך מכוער לעשות, במיוחד בשנה כזאת. אילו אומנים מזוייפים. הם לא יכולים ליצור את האמנות שלהם? אני כל כך עצבנית ולא יודעת מה לעשות". אמנית אחרת, נטליה זאבדקובה כתבה תגובות בעמוד הפייסבוק של המקרר.
תגובותיה של האמנית נטליה זרבדקובה, שגילתה שעבודה שלי מופיעה בתערוכה וטענה שהיא כלל לא הגישה בקשה לרזידנסי המדובר. היא מאחלת לאמנים שיעשו אמנות טובה יותר בעתיד.
מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה?
עד כאן הסיפור והתגובות אליו. לא הייתי משקיעה בפוסט הזה לולא היה מעלה שאלות מעניינות הרבה יותר מהמקרה עצמו:
האם זה אמנות?
בקהילת הפייסבוק שלי סלון האמנות של דבי לוזיה שיתפה האמנית רונה שחר את הפוסט של שירה גלזרמן וכך כתבה: ״אנשים הרבה פעמים לא קולטים מה זה בכלל אמנות ומה ההבדל בינה לבין דברים אחרים שנראים כמו אמנות. וכל הרעיון שאמנות צריכה רעיון אינטלקטואלי כלשהו כתשתית, ולעורר דיון, או להיות חתרנית ונועזת, או להכניס בוקס בבטן / לפוצץ את המוח, או להפוך לנו את העולם שלנו עליונים ותחתונים, שמא בטעות יסודו, שאז נוצרים יצירי כלאיים מפלצתיים, ופסיכופתים מתענגים על שדות הציד הנצחיים. ״
התגובה המיידית שלי היתה של הסכמה כי סרבתי לראות במופע העלוב הזה אמנות. אבל מצד שני, העובדה שמדובר בעשייה של שני אמנים ואוצרת, שמצהירים על זה כאמנות, אינה מאפשרת לדחות את הקביעה, כפי שאינה מאפשרת לנו לבטל את המשתנה של דושאן כיצירת אמנות או כל רדי מייד שנעשה מאז. האם זו אמנות טובה? זו כבר שאלה אחרת. לדעתי זו אמנות ממש גרועה ויש הרבה מזה. צריך לזכור שיש מקום גם לאמנות גרועה כי היא מאפשרת לנו לבדל בינה לבין אמנות טובה.
מה הם גבולות הניכוס?
הפרקטיקה של ניכוס עבודות של אחרים אינה חדשה. אחד הסיפורים המפורסמים היה ב-2014 סביב תערוכה פרובוקטיבית של האמן האמריקאי, הקונספטואלי, ריצ׳רד פרינס, שעסקה בניכוס דימויים שנמצאים ברשת. מדובר בסידרה ״פורטרייטים חדשים״, ובה עבודות שהם בעצם צילומי מסך המודפסים על בד, של תמונות שפרינס בחר באינסטגרם. כל תרומתו בכך שהוא הוסיף תגובה לצילומים. כמובן שהוא לא ביקש רשות וכאן עולה השאלה: האם צילומי אינסטגרם יכולים ״להיחטף״ ולהפוך ליצירות אמנות של מישהו אחר באופן חוקי? הסערה נבעה מתגובת נגד של יוצרת אחד הצילומים מייסדת קבוצת ה suicidegirls, המציעה צילומי pin-up אלטרנטיביים. היא שיכפלה את העבודה של ריצ׳רד פרינס, המבוססת על הצילום שלה, והציעה את אותה עבודה בדיוק במחיר של 90 דולר במקום 90,000 דולר, המחיר בו הוצעו העבודות של פרינס בגלריה גאגוזיאן. המהלך המבריק הזה הביא לה פרסום אדיר. היא טוענות שעצם הניכוס אינו מפריע לה, להיפך, היא שמחות שפרינס ראה בה יצירה שמסמלת את רוח הזמן, רק חבל שהעבודה היא יקרה מדי עבור רוב האנשים. לא כל היוצרים המקוריים ראו בניכוס של פרינס מחמאה.
הסקנדל המלווה את הפרוייקט הזה משרת, כנראה, את הרצון של האמנים אבי ומיקה מילגרום, לייצר פרובוקציה. לכתבה שהתפרסמה במאקו הם אמרו ״אנחנו מרגישים שנגענו בפצע פתוח ומקווים שאחרי שהוא יגליד יצא ממנו גם משהו קונסטרוקטיבי“. לצערי, לאמנים אין הרבה ברירות אלא להמשיך להגיש הצעות לפרוייקטים ולקוות שהם מנוהלים באופן הגון ומקצועי.
יש כאן מקרה מצער המשלב ניצול ציני של חולשת אמנים, עם שיקול דעת לקוי של האוצרת, שבודאי שמחה גם היא על הפרסום. אבל, כאמור, גם פרוייקט סר טעם כזה יכול לחדד שאלות שחשוב לשאול בעולם ששוב מראה לנו כמה הגבולות בין פייק לאמת מטושטשים.
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
דבי יקרה, תודה שאת משתפת מהנעשה באמנות בארץ ובעולם.
בנוגע למאמר על התערוכה "בגלריה" המקרר בת"א, בה הוצגו צילומים של אמנים שהבטיחו להם במירמה תערוכה ובונוסים נוספים בניגריה, זה מעשה פסול בעיני, לא מוסרי, לנצל אמנים תמימים שציפו לגדולות בחו"ל ויצירותיהם הוצגו ללא ציון שמם בתערוכה בת"א במקום שהם לא בחרו ולא ידעו עליו ו מראש.
דבי יקרה,
שמחתי לקרוא ולהזדהות עם הביקורת המקצועית וההומנית שלך.
המשתנה של דושאן נראית לי תוצר מאוזן שמעורר מחשבה 'מחוץ לקופסה'. אין לי מושג אם זו 'אמנות' או לא.
היא פרובוקטיבית, אבל לא מרושעת.
ואילו כאן – כמה התנשאות וערלת-לב יש כאן! פרויקט שנבנה מהונאה אקטיבית, ניכוס יהיר של יצירות אחרים ופגיעה חסרת אמפטיה ברגשותיהם, זמנם ותקוותיהם של אמנים. פרויקט שהשיג ליוצריו באז אישי, אבל לא הפיק תוצר אמנותי בר השראה.
האוצרת אומרת שלא היתה עושה פרויקט כזה, אבל חשוב בעיניה לתת לו במה. למה? כדי להיות פוליטיקלי קורקט? השימוש האוטומטי בהתנסחות כזו הופך ערכים שנוצרו מתוך כבוד אמיתי לרוח האדם וחירותו, כגון חופש הדיבור, לפרות קדושות שאיש לא יעז לערער על קדושתן ולהגיד בקול: המלך הוא עירום. וכמו שב"בגדי המלך החדשים" אין בגדים, ברזידנס הניגרי אין לדעתי אמנות.
מה הפלא שכל מי שעוסק באמנות נקרא אמן, וכל מה שיעשה 4ו ישווק ייקרא אמנות? בתקופה המודרנית נפרצו גבולות האמנות, ובתקופתנו הפוסט- (או פוסט-פוסט-) מודרנית – מטשטש גם גלעינה.
תודה, דבי, על הסקירה המקיפה שלה תופעה הזאת, שלפני כן לא הספקתי להתעמק בה.
אני מסכימה איתך שמדובר בניצול ציני, ושאין כן שום "הפניית תשומת לב לעוולות", אלא בעוולות עצמן.
המציגים, הן האמנים-מטעם-עצמם, והן האוצרת-מטעם-עצמה – בעצם הגזילה הזאת – מוציאים עצמם מכלל האנשים שעוסקים באמנות בצורה לגיטימית ומקובלת.
נצלנות וגזל? רצחת וגם ירשת, ועכשיו ביקשת על כך לגיטימיות
דבי יקרה, סקירה מעניינת ועוצמתית. הדיון המעמיק שלך לוקח אותנו הרבה מעבר לעבודות אמנות. ניצול ויחסי כוח ושליטה נוגעים בכל תחומי חיינו על כל רבדיה. להיות בן אדם ערכי ואתי זו אמנות בטהרתה. זו משימה חשובה בחיינו בכל דבר שעוסקים בו. את מרגשת, תודה רבה ושבת שלום.