צבע הוא אלמנט כל-כך מרכזי בעולמנו ויחד עם זאת מובן מאליו. תערוכה חדשה במוזיאון העיצוב בחולון מזמינה אותנו להתעכב על המשמעויות ועל ההשפעה של צבע בהיבטים רבים של חיינו. זו הזדמנות לכתוב על נושא שנוכח מאד גם בביאנלה בוונציה ורלבנטי לכל אחד מאיתנו.
תארו לכם עולם בשחור–לבן. כמה מדכדכך… לא האמנתי כשמצאתי ברשת את הקטע הזה מסרט הקאלט מ– 1978 – ״אלף ואחד שקרים על פיקאסו״ – זו הסצינה שמדגימה באופן מושלם את ההבדל בין עולם בצבע לעומת עולם בשחור לבן.
צבע אינו נייטרלי. בואו ניקח למשל, את הצבע הצהוב. מאז השבעה באוקטובר הצבע הזה מקושר כל–כך להשבת החטופים שנראה שלעולם הוא יתקבע בהקשר הזה בזיכרון הקולקטיבי הלאומי. בתערוכה צבע במוזיאון העיצוב, חולון (באוצרותם של יובל סער וליאורה רוזין), מוקרן מיצב וידאו מרגש שיצרו נורית קוניאק וטל בלטוך ״אנחנו בצבע״. על פני חמישה מסכים מוקרנים רגעים מכוננים ודימויים קלאסיים בהיסטוריה ובנוף הישראלי, הקשורים לחמישה צבעים: כחול, ירוק, צהוב, אדום וזהב. המשמעות של להיות חלק מתרבות עוברת באסוציאציות חזותיות שאינן זקוקות להסבר ולכן, כשהסרט מסתיים בבלון צהוב שעף לאויר, המשמעות (המצמררת) ברורה לכולנו.
צבע ורגש
האסוציאציות של צבע מסוים – כמו הצבע הצהוב, כמו צבעי הדגל, כמו גם הצבעים של נבחרות כדורגל וצבעי הכומתאות הצה״ליות– מייצגות זיכרונות, רעיונות, אידיאולוגיה וערכים שאנחנו מזדהים איתם אבל האסוציאיציות הן גם אישיות. צבעים, כמו שירים, מתחברים לרגש שלנו ומכך עוצמת ההשפעה שלהם על חיינו. ממש כמו הצבע הצהוב שגם ברמה האישית מעורר בנו עתה תחושות של עצב. החיבור בין צבע לרגש משרת היטב את המותגים בעיצוב מוצריהם ובקמפיינים הפרסום. כמו הצבע האדום של קוקה קולה, למשל, שמסמל תשוקה בעולם המערבי והצלחה בסין.
כרומופוביה
בביאנלה הנוכחית בוונציה, עולה הנושא של צבע בהקשר היסטורי–תרבותי רגיש. מי שמתייחס אליו בגלוי הוא ג׳פרי גיבסון, האמן המייצג את ארצות הברית. גיבסון, צאצא של שבט השירוקי, מקדיש את הביתן האמריקאי לתרבות האינדיאנית והופך אותו לחגיגה של צבע מבפנים וגם מבחוץ. הוא מתייחס למושג ״כרומופוביה״ֿ – הפחד או הסלידה מצבע. מושג זה, שתבע דיוויד באצ‘לור בספרו כרומופוביה, שנכתב בשנות הששים, מצביע על כך שהתרבות המערבית העדיפה באופן היסטורי היעדר צבע, וקשרה העדפה זו עם רציונליות, טוהר ותחכום. העדפה זו מבליטה יחס של בוז לצבעוניות חזקה, שתוייגה, היסטורית, לפולקלור, לקיטש ולטעם רע.
מושג הכרומופוביה מעלה שאלות מעוררות מחשבה על ההתנשאות המערבית, המתייגת צבעוניות חזקה כנחותה. די לחשוב על המלתחה של האישה המערבית בעלת מודעות לאופנה – הצבעוניות נעה לרוב על שתי סקאלות: בין לבן לשחור ובין לבן לחום. העדפה זו למינימליזם ואסתטיקה מונוכרומטית ניתן לראות בהיבטים שונים של אמנות, אדריכלות ועיצוב מערביים. צבעים בולטים בתחומים אלה, מופיעים במשורה, אחרת הם נתפשים כצעקניים.
לעומת זאת, הצבעוניות של הילידים האמריקאים היא חזקה ונוכחת בלי כחל וסרק, שופעת שמחת חיים. כשנשאל גיבסון איך קהילות שסבלו מרדיפה וקשיים רבים יצרו תוצרים כה צבעוניים, הוא טען שמדובר במפלט מאותם קשיים. אפשר לדבר גם על שמחה כפעולה אקטיביסטית, תופעה מוכרת, גם בהקשר לגמרי אקטואלי – ההתייחסות הרבה לצחוק של קמלה האריס, המועמדת החדשה של הדמוקרטים לנשיאות ארצות הברית, שהכניסה שמחה והתלהבות חדשה לתומכי מפלגתה.
שמחה מעלה את הרמה האנרגטית שלנו ועל כך יעידו החיוכים של כל מי שיוצא מהביתן האמריקאי.
רוח הזמן
באופן שכנראה מצביע על רוח הזמן, גם חזית הביתן המרכזי מכוסה כולו ציורים צבעוניים, של קולקטיב ברזילאי שמביא לוונציה את יערות הגשם, על הצמחיה והחיות שחיים בה. ״רוח הזמן״ אינה מופיעה ביום אחד. זהו תהליך שאפשר להגדיר אותו כהסתגלות לצבעוניות חזקה. הטרנד האפריקאי של השנים האחרונות חושף אותנו לצבעוניות אחרת. החל מינקה שוניברי, שהיה אחד האמנים האפריקאים הראשונים שנכנס למודעות בעולם, דרך קהינדה וויילי, אמואקו בואפו, ובשנים האחרונות, אמניות כמו מרטין גוטירז, מיקלן תומס, קודזאנאי ויולט וואמי ואחרות.
גם בארץ אמניות כמו נירית טקלה, מיכל ממיט וורקה ואחרות מרגילות את העין הישראלית לצבעוניות נועזת יותר וטוב שכך. הגיע הזמן להיפטר סופית מההתנשאות המערבית, ולא רק בהקשר של צבע.
