יתכן שהגליץ׳ של הקורונה, שגרם לביטול היריד בהונג-קונג ייזכר כאירוע חד פעמי ויתכן, בשילוב נסיבתי, שהוא ייזכר כאירוע הראשון בשרשרת אירועים שיוביל לשינוי בשדה האמנות.
יריד האמנות ארט באזל הונג קונג, שאמור היה להתקיים בפעם השמינית במרץ 2020, בוטל עקב התפרצות וירוס הקורונה. זהו היריד החשוב ביותר במזרח הרחוק, המהווה אחד משווקי האמנות החזקים בעולם. ב- 2018 (בדו״ח האחרון שפורסם עד כה) הסינים לבדם רכשו אמנות בהיקף של 13 מיליארד דולר מתוך סך כולל של 67 מיליארד דולר בעולם.
ירידי האמנות הפכו במרוצת שני העשורים האחרונים למוקדים המרכזיים של מסחר באמנות. בכל יריד ניתן למצוא בין 100 – 250 גלריות מכל העולם, המציעות את מרכולתן בכמה ימי מסחר מרוכזים, אליהם נוהרים עשרות אלפי אנשים לראות ואף לרכוש. ביריד ארט באזל הונג קונג ( ABHK) ביקרו בשנה שעברה 88,000 איש. השנה 240 גלריות היו מתוכננות להשתתף בו וצפויים להם הפסדים רבים – לא רק שיפוצו רק על 75% עלות הביתנים (שיכולים להגיע עד 125,000$ לחללים הגדולים ביריד), הגלריות יפסידו עיסקאות וקשרים שהיריד מזמן בשפע.
גם מכירות פומביות במערב מושפעות מוירוס הקורונה. כל שנה בחודש מרץ נערך בניו יורק שבוע אמנות אסיה ובו מתקיימות גם מכירות פומביות המוקדשות לאמנות אסיאתית ומכוונת, כמובן, לקהל האסייתי. המכירות הפומביות נדחו לעת עתה לחודש יוני, בתקווה שהמצב ישתפר עד אז.
וירוס הקורונה משפיע גם על מוזיאונים. על פי הנתונים האחרונים שפורסמו, בשנת 2018 ביקרו בלובר בפאריז עשרה מיליון איש ומתוכם 800,000 תיירים מסין. אין ספק שהסינים מהווים נתח משמעותי ממבקרי המוזיאונים הגדולים במערב וחסרונם יורגש היטב בקופות.
מחשבות על שינויים תרבותיים
זה מעורר בי מחשבות על הטריגרים הגורמים לשינוי הרגלים. עד שהירידים הפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו, צריכת אמנות היתה נעשית בעיקר בגלריות ובמוזיאונים. אני רוצה להזכיר שעד לפני חמש שנים עדיין אסור היה לצלם במוזיאונים – מישהו זוכר את זה בכלל? ברגע שהטכנולוגיה סיפקה לנו סמארטפונים עם מצלמה קדמית, החלה תרבות הסלפי. ברגע שהמציאו את הרשתות החברתיות התחלנו לשתף, קודם המציאו את הלייק וגרמו לנו להתמכר ועכשיו לוקחים לנו את הלייקים – פשוט כך. כמה אנחנו אוהבים לאמץ פרקטיקות חדשות מבלי לקחת בחשבון את ההשלכות שלהן.
כך אימצנו בחדווה את מודל היריד, שמאפשר לנו לראות 200 גלריות במקום אחד. המציאות העגומה של גלריות בינוניות וקטנות במרכזי אמנות כמו ניו יורק ולונדון מראה שהן משלמות את המחיר בגלל שהן לא יכולות להרשות לעצמן להשתתף בירידים. לנו, כצרכני אמנות, הירידים מכתיבים חוויה רועשת וצפופה, בניגוד לחוויה האינטימית השקטה שמאפשרת גלריה.
כל האקו-סיסטם של עולם האמנות השתנה בעקבות הירידים.
ביטול ארט באזל הונג קונג יגרום הפסדים לגלריות שהיו אמורות להשתף ואולי יהווה טריגר לשינוי. גם ככה יש כבר קולות שמדברים על כך שיש יותר מדי ירידים, שיש עייפות מהנדודים ממקום למקום ומהעלויות הגבוהות וחוסר הביטחון שנובע מתלות בגורמים חיצוניים. הפעם זה נגיף אבל יכול להיות מצב פוליטי, הדאגה לכדור הארץ – מגוון אפשרויות יכולות להשפיע שוב על שינוי הרגלים. לאחרונה הודיע אחד האוצרים החשובים בעולם, הנס אולריך אובריסט, שהוא מתכוון לצמצם משמעותית את מספר הטיסות שלו בעולם מסיבות אקולוגיות.
אם פחות אנשים יטוסו, יתכן שהמחירים שוב יעלו ואולי יתפתח טרנד חדש/ישן של הלוקאלי, כאנתיטיזה לגלובליזציה שהחלה בשנות התשעים ומאז רק הולכת ומסתעפת. אבל, כמו שההיסטוריה מראה לנו, לכל תיזה יש אנטי-תיזה ואיכשהו התנודות גורמות לאיזה איזון הגיוני.
היום כמובן, אפשר גם לראות וגם לרכוש אמנות אונליין. זהו פתרון חלקי בלבד כי עבור רבים אין תחליף למפגש הבלתי אמצעי עם אמנות לא דרך מסך. קשה לוותר על האלמנט הפיזי בחוויית האמנות.
יתכן שההקורונה, שגרמה לביטול היריד בהונג-קונג תיזכר כגליץ׳ חד פעמי ויתכן, בשילוב נסיבתי, שזה יהפוך לאירוע הראשון בשרשרת אירועים שיוביל לשינוי בשדה. נחכה ונראה.
וואוו, קשה להאמין שאשת אמנות שטוענת שביקרה בתערוכה, מתייחסת אליה בזלזול כזה.
אני לא דוגמא לשומדבר, כי אני
א. לא סינית
ב. לא נוהגת לרכוש אמנות, בעיקר מחוסק תקציב וגם מחוסר קירות
ג. לא מאמינה באספנות לשמה
.
לצד זה, כאוהבת אומנות ומאמינה גדולה ביופי ובאסתטיקה (שהם כמובן תמיד עניין של טעם)
א. מעדיפה ביקור אקראי בגלרייה על פני ביקור ביריד שוקק
ב. כשמדובר בצריכת אמנות און-ליין הוא אופציה חסרה
תודה..חומר למחשבה..באישי אני מניחה שכאשר. תפוג הבהלה סביב הקורונה..שיעצר מתי שהוא הירידים ישובו לשגשג .