מהמסיכה היקרה בעולם ועד תכנון בועת פרספקס סולארית, הקורונה ממציאה לנו פטנטים שמנסים להתמודד עם שינוי מוחלט של סגנון החיים שלנו. כתבה זו סוקרת את ההשפעה של הקורונה על העיצוב, האדריכלות והלייפסטייל של כולנו.
עד לפני כחצי שנה רובנו חיינו בתחושת ביטחון מעושה, כאילו מה שהיה הוא מה שיהיה, ואז הגיעה הקורונה וחיינו השתנו באחת. מעכשיו נהיה לעד מודעים לאפשרות שיסגרו אותנו בבתינו, שלא נוכל להיפגש ולהתחבק עם יקירינו, לא נוכל ללכת לעבודה, לחנויות, למוזיאונים, להופעות ולקולנוע. בגלל שאנחנו עדיין בתוך המציאות ההזויה הזאת אנחנו מתקשים לתפוס את ההשלכותיה על עתידנו.
תרבות היומיום שלנו מושפעת מהקורונה, לא רק מבחינת המושגים החדשים שנכנסו לחיינו בחצי השנה האחרונה: סגר, בידוד, ריחוק חברתי, בדיקות סרולוגיות, גל ראשון, גל שני ומי יודע מה עוד מחכה לנו. כל סגנון החיים שלנו עבר מהפך. האילוצים החדשים הולידו חפצים חדשים שמשרתים פרקטיקות חדשות, האופן שבו אנחנו מתלבשים ומתנהלים במרחב השתנה גם הוא. הנה מבחר דוגמאות של הסטייל החדש של חיינו בעקבות הקורונה.
יהלומים לנצח
נתחיל עם סיפור הזוי במיוחד. בימי משבר, כשאנשים פושטים רגל ומצמצמים בהוצאות, הידיעה הכי תלושה של התקופה האחרונה יוצאת דווקא מישראל: חברת יהלומים מקומית קיבלה הזמנה לייצר את מסיכת המגן היקרה בעולם. היא תהיה עשויה זהב טהור 18 קאראט במשקל 250 גרם ומצופה ב– 3,600 יהלומים וערכה יהיה 1.5 מיליון דולר. המסיכה תהיה לגמרי פונקציונלית. עם מסנן N99. הלקוח הוא כנראה איש עסקים סיני שחי בארצות הברית. החברה התחייבה לספק את המסיכה עד סוף 2020. התנאי לרכישת המסיכה הוא שהיה תהיה היקרה בעולם. הידיעה הזו כל –כך מנותקת מהמציאות שזה מרחיב את המושג אבסורד.
החפצים החדשים בחיינו
תעצרו רגע לחשוב על החפצים הרבים שנכנסו לחיינו בחודשים האחרונים: פתאום צצו בכל מקום מדבקות 2 מטר על הרצפה, מגיני פרספקס ודברים משונים כמו מנהרת חיבוקים. מודדי חום מסוגים שונים – הן כאלה שמוחזקים ביד והן כאלה על מעמדים בכניסה למסעדות ובתי קפה. כמובן, המסיכות, שקיבלו כל כך הרבה וריאציות יצירתיות, החל מפריטי אופנה (לא יקרים כמו זו בידיעה הראשונה), דרך קידום מכירות עם לוגו של עסקים, דרך מזכרות מחתונות, עם שם בני הזוג מוטבע עליהם, מרצ׳נדייז של מוזיאונים עם תמונות של יצירות מופת, מסיכות לספורטאים, מסיכות עם מסרים פוליטיים בהפגנות ועוד ועוד.
עולם העיצוב כמרקחה
מעצב טוב מזהה צורך ומגיב אליו. אין כמו המגבלות של המגיפה הנוכחית כדי להוליד המצאות חדשות. מה דעתכם על מתקן לחיטוי עגלות סופר? כפתור להולכי רגל לפני מעבר חציה – שבועטים בו. המצאה חשובה היא תוסף שמותקן על ידית הדלת שמאפשר לפתוח אותה באמצעות המרפק. את התוסף ניתן להדפיס באמצעות מדפסת תלת ממדית. רעיונות רבים עוסקים בנושא שמירת מרחק. בורגר קינג בגרמניה מציעים כתרים בקוטר שני מטר. ואולי תרצו להסתובב ברחובות מוקפים בבועה אמיתית?
יוזמה של שתי סטודנטיות מה- V&A וה- RCA בלונדון הולידה אתר בשם עיצוב בבידוד, המרכז הצעות יצירתיות לפתרון בעיות שצצו בעקבות הקורונה. ואצלינו, מתחילה תקופת תערוכות גמר של מגמות האמנות והעיצוב. רוב הסטודנטים החלו לעבוד על הפרוייקטים שלהם הרבה לפני הקורונה. מאי בר לבב, בוגרת המחלקה לטקסטיל בשנקר החלה לעבוד על מסיכות דווקא בהקשר של זיהום האויר ובמהלך המגיפה שינתה ייעוד. היא מציגה פתרונות יצירתיים למסיכות עם אמירה אישית (ראו צילום הבאנר בראש פוסט זה). היא מספרת: ״התחלתי את הפרויקט עוד לפני הקורונה במחשבה על מציאת פתרון לבישה חדש למתניידים בערים בעקבות זיהום האוויר, רציתי תחילה לשלב את המסכות כחלק מהסצנות היומיומיות שלנו כי הרגשתי שבעוד מספר שנים כולנו נעטה מסיכה מדי יום וזה יהפוך להיות אחד מן הפריטים הקבועים שלנו בארון. ואז הגיעה הקורונה ושינתה את התמונה – בעיקר עיצובית, האמנתי שמסיכות הן מקום חדש על גופינו להעביר מסר ולספר סיפור.״
איך קורונה תשפיע על עולם האופנה
בתקופת הסגר היה לנו הרבה זמן לפשפש בארונות ולהיווכח כמה בגדים מיותרים יש לנו. ובכלל – מסתבר שאנחנו זקוקים להרבה פחות stuff ממה שיש לנו. המצב הכלכלי מחייב לצמצם בקניות ולמי יש חשק, תאכלס. זה מרגיש כמעט לא מוסרי להתהדר בבגדים חדשים כשיש כל כך הרבה מצוקה מסביב.
איך זה ישפיע על עולם האופנה? כשהסגנון המאפיין את ימי הקורונה מכונה סלוב-שיק, ניתן לשער שהטרנד הבא יהיה בגדים פשוטים ונוחים. גם עקבים נראים פתאום כפריט מוגזם. התרגלנו לטרנינג ונעלי בית, מה עקבים עכשיו? לכבוד מי אנחנו צריכות להתהדר?
מגזין הניו יורקר מדווח על ירידה היסטורית של 79% בסקטור הביגוד. יחד עם זאת, מכירות של חליפות טרנינג עלו ב– 70%, מכנסי טרנינג ב– 80% והחזיקו חזק: מכירת פיג׳מות עלו ב– 143%. כן, כן, האמריקאים בילו את רוב החודשים האחרונים בפיג׳מות – אז לפחות שיהיו חדשות.
כל בית צריך מרפסת
כיצד המגיפה תשפיע על האריכטקטורה פוסט-קורונה? כתבה מעניינת שפורסמה בניו יורקר מצביעה על כך שהאדריכלות המודרניסטית של שנות השלושים של המאה העשרים היתה מושפעת ממגיפת השחפת ומהפחד ממחלות וזיהומים. מגיפת הקורונה, הדורשת ריחוק ובידוד כדי למנוע הדבקות, יצרה שינוי פרדיגמה שמציב מגבלות לניידות הפיזית שלנו. המגיפה מגבילה את יכולתנו לחלוק מרחבים פיזיים עם אחרים, מאלצת אותנו להסתגר ולאמץ את התחום הווירטואלי.
אולי אדריכלים הם לא הראשונים שעולים בדעתכם כפותרי בעיות אלה אבל המציאות המרחבית החדשה שלנו מכניסה אותנו בדיוק לתחום האדריכלות, שעיסוקו בעיצוב החלל. מסתבר שרבים עובדים על פתרונות המאפשרים תנועה בטוחה בתוך מרחבים סגורים – החל מבתי חולים, דרך בתי ספר ועד למרחבי עבודה ומגורים. פתרונות לתנועה חד כיוונית כדי למנוע מפגשים קרובים מדי עם אנשים שהולכים מולינו, פתרונות לשמירת מרחק ושינוי דרמטי של מערכות מיזוג הם רק כמה דוגמאות.
אחד השינויים הבולטים של התקופה הוא שינוי דפוסי העבודה ויתכן שהזמני יהפוך לקבוע. כשרבים עובדים מהבית, נדרשת התאמה של המרחב. משרד ביתי הופך למרחב חיוני, עם עדיפות להפרדה בינו לבין מרחב החיים. זה, כמובן, ממש אינו מובן מאליו, במיוחד אצל הצעירים שגרים לרוב בדירות קטנות. ומה עם כל המשרדים, שהפכו פתאום מיותרים? ואולי זה יהיה סופו של ה- open space השנוי במחלוקת רבת שנים?
אם יש דבר שערכו עלה בהסגר, היה זה המרפסת – פיסת הנדל״ן הנחשקת ביותר. האם נראה יותר בניינים עם מרפסות בשנים הקרובות? בטוח שנזדקק למעליות שלא צריך לגעת בכפתורים שלהם (מי מאמין שפעם עשינו זאת בתמימות כזאת, ללא מודעות לחיידקים הרבים שנדבקים עלינו….). חיישנים אולי? הוראות קוליות?
בתי מלון יצטרו לעשות חישוב מחדש באשר להתנהלות האורחים, סניטציה ומערכות מיזוג. יש הרבה מחשבה בנושא זה. יש שכבר עושה שינויים ברמה של שינוי ייעוד, גם אם זמני. קונספט מגורים חדשני שתופס תאוצה בכל העולם מיושם עכשיו בתל אביב – רשת מלונות בראון הפכה שלושה מבתי המלון שלהם למלונות דירות בקונספט של מגורים משותפים בדומה לחללי העבודה המשותפים. תמורת 3,500 שח לחודש מקבלים חדר מעוצב בשיא הסטייל הכולל שירותים ומקלחת פרטיים, ארנונה, חשמל, מים, אינטרנט, שירותי טלוויזיה – הכל כלול. אפילו סט מצעים נקי בכל חדר, מחסן משותף לכל הדיירים לאחסון ציוד, מטבח קומונאלי לשימוש הדיירים 24/7, גג מאובזר בפינת ישיבה, מיטות שיזוף ואמבט ג׳אקוזי חיצוני ואפילו… שיעור יוגה שקיעה בחינם פעמיים בשבוע. ועדיין יש חדרים פנויים.
לייפסטייל קורונה סטייל
נסיעות בעולם הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, של כולנו. בשנים האחרונות כל אחד יכול היה למצוא טיסה המתאימה לתקציב שלו. מתי נשוב לטוס ולאן נרצה לטוס? געגועים לחוויות ממקומות רחוקים לפני הקורונה לא בהכרח יוכלו לחזור על עצמם בעתיד הנראה לעין. גם אם נוכל לטוס, האם נרצה? מעצבים עובדים גם על זה – פתרונות למימוש ריחוק חברתי גם במטוסים, כשהמשמעות היא פחות נוסעים בכל מטוס וזה מן הסתם, יגרום לעליית מחירים ויקטין את אחוז האוכלוסיה שיוכל לטוס.
לאן נטוס? ניו יורק עושה מאמצים לעזור לחיים לשוב למסלול כלשהו עם מדיניות הרחובות הפתוחים שלה, שהופכים רחובות רבים למדרחוב. אבל לא בטוח שזה עוזר. השבוע התפרסמה כתבה של היזם והמשקיע ג׳יימס אלטשולר, תושב ניו יורק, שמצהיר שהעיר מתה ולא תשוב למה שהיתה. הניו יורק טיימס פרסם כתבה במאי, המעלה תהייה לגבי עתידה, לאחר שכ– 420,000 תושבים עזבו את העיר – חלקם לצמיתות. אלטשולר מפרט את שלוש גורמי המשיכה לניו יורק: עסקים, תרבות ואוכל. כל המסעדות האהובות עליו נסגרו – לצמיתות. אין תרבות ואנשים עושים עסקים מהבית. עסקי השואו ביז בניו יורק קרסו וברודווי סגור.
אגב ברודווי, גם בתחום התיאטרון יש רעיונות לפתרון הצורך הריחוק חברתי. קבוצת האנסמבל בברלין הוציאה את רוב הכיסאות מהאולם כדי לעמוד בתקן החדש. בינתיים, עד יעבור זעם, הכסאות עוברים שיפוץ.
גם תחום המסעדנות זוכה בסטייל חדש. בניו יורק וגם בבוסטון העיריות הרחיבו את המדרכות על חשבון הכבישים כדי להגדיל את מספר השולחנות של המסעדות ולאפשר ליותר סועדים לסעוד בחוץ כל עוד מזג האויר מאפשר זאת . אולי לקראת החורף לאמצו מודל שנוסה באמסטרדם , של חממות קטנות ומבודדות מחוץ למסעדה.
יש גם הפתעות. חברת Airbnb שאיבדה תוך חודשיים 80% מהכנסותיה זוכה עתה לעדנה ולמחזור דומה לזה של השנה הקודמת. מסתבר שהביקוש להשכרות באיזורים מועטי תושבים עלה באופן משמעותי בארצות הברית ובאירופה. אנשים לא יכולים לטוס אבל הם רוצים לצאת מהבית ולהיות במרחבים. אנשים רבים גם ביקשו לעשות את הבידוד באיירבנב כדי לא לסכן משפחות. תשמעו על זה כאן.
לסיום, חיינו עוברים איתחול מחדש. אנחנו לא יודעים כיצד תיראה מערכת ההפעלה החדשה שתהיה לנו. החיים באי ודאות מוציאים מרבים את החרדות הגדולות ביותר ומאחרים את המיטב. זה מזכיר לי את הסיפור הסיני העתיק ״האם זה טוב או האם זה רע״. ימים יגידו.
האם אתם רשומים לניוזלטר השבועי שלי?
תודה רבה דבי על גיליון מעניין כרגיל. אני מחכה לו כל יום ששי.
שבוע קשה עבר עלינו.
נהרסו חיים של נערה בת 16 בלבד בגלל כנופיה של בריונים.
חבל על השוד בבית וילפריד ישראל בקיבוץ הזורע. מילא אם היו רק שודדים, אבל למה לשבור ולנפץ?
בבל זאת שבוע טוב.
פוסט נהדר!
תודה!
תודה דבי
על אומץ לבך לנקוט עמדה
בלתי נתפס מה שקורה כאן
תודה שאת אי של שפיות
ותודה על התכנים שמרחיבים
את הדעת
תודה רבה. אסור לעמוד על הגדר בימים קשים אלו.
תודה ,כרגיל את מצליחה לשרטט מבט על מעניין ורלוונטי שקושר בין אקטואליה ואומנות.
תודה תמר
כואב הלב. לא יודעת איך אנשים קמים בבוקר ומנסים לשמור על מידה מסוימת של אופטימיות. א-פרופו לקום בבוקר – אמנות, בין אם לעשות אותה ובין אם לחוות אותה בדרכים אחרות, נותנת סיבה טובה לקום בבוקר ליום חדש. לי לפחות.
תענוג לקרוא!
תמיד משכיל ומהנה
אהבנו ההתייחסות לשינויים בחיים בעקבות הקורונה.
מצפים משבוע לשבוע.
תיאור הגניבה של אוסף וילפריד במקומו. ביקרנו שם.
לא היינו מודעים לגניבה ובזכות האיזכור נרשמנו להקרנה ומיד הועברנו תרומה צנועה.
הי חוה שמחה לקרוא שאת ממשיכה לקבל ערך. תודה