עבור רבים, המחשבה שמוזיאון ימכור עבודות מתוך האוסף שלו אינה מתקבלת על הדעת. למה לא, בעצם? העמדה למכירה פומבית של יצירות מתוך אוסף המוזיאון לאמנות האיסלאם בירושלים בחודש הבא הציפה נושא שנוי במחלוקת זה.
עולם התרבות הישראלי נזעק השבוע עקב ידיעה שנחשפה על ידי גואל פינטו בתוכנית הרדיו ״גם כן תרבות״, על כך שהמוזיאון לאמנות האיסלאם בירושלים יעמיד למכירה פומבית כמה עשרות עבודות מתוך האוסף שלו. המכירה תתקיים בבית המכירות סותבי׳ס בלונדון בחודש אוקטובר. הסיבה לזעקה מושתתת על הגדרתו של מוזיאון כמוסד הממונה על שמירת נכסי תרבות והן על היסוד שאוספי המוזיאון שייכים למעשה לחברה. הנחות בסיסיות אלה הן שמעודדות אספנים רבים לתרום את אוספיהם למוזיאונים, בידיעה ששם הם יישמרו לעד, גם אם לא בהכרח יוצגו. תפקיד המוזיאון לשמר ולשמור עליהם לדורות הבאים.
המוזיאון לאמנות האיסלאם על שם ליאון אריה מאייר נוסד ב– 1974 ומבוסס על אוסף של משפחת סלומון, משפחה פילנטרופית מבריטניה. מעבר לאוסף 55 השעונים של משפחת סלומון – אחד משלושת אוספי השעונים הנדירים בעולם – נרכשו כ– 5,000 פריטי אמנות איסלאמיים שמרכיבים את האוסף. בחירת הפריטים נעשתה על ידי פרופסור ריצ׳רד אטינגהאוזן, שהיה חוקר גדול של אמנות האיסלאם.
המוזיאון מנוהל כיום על ידי קרן הרמן דה שטרן, שאחראית ל- 70% מתקציב המוזיאון. רק 17% מהתקציב מתקבל ממשרד התרבות ועיריית ירושלים. על פי דיווח המוזיאון, הקרן, שפריטי המוזיאון הם בבעלותה, היא שהחליטה על מכירת הפריטים – כמה עשרות, על פי הדיווח. אלא שמסתבר שמדובר ב– 190 עבודות – מספר לא מבוטל.
על פי הקוד האתי הבינלאומי של המוזיאונים, במקרים נדירים שמתקבל אישור ל – Deaccessioning – מכירת עבודות מתוך אוספי מוזיאון – על הכסף מהמכירות לשמש אך ורק לרכישת יצירות אחרות במקום אלו שנמכרו. אך מכיון שמדובר באוסף פרטי שנרכש בכסף ולא נתרם על ידי אספנים, אין מניעה חוקית לבצע את המכירה, שאף אושרה על ידי רשות העתיקות. השאלה היא לגבי מוסריות ההחלטה. על פי ההודעה לעיתונות, מטרת המכירה היא להבטיח את עתידו ארוך הטווח של המוזיאון וכן להרחיב תוכניות חינוכיות המקדמות דיאלוג בין תרבותי, שזהו חזון המוזיאון.
יש מתח מובנה ברצון של המוזיאון להמעיט בחשיבות הפריטים שנמסרו למכירה לבין קטלוג המכירה הפומבית שעושה הכל כדי להאדיר את ההקשר הרחב יותר של הפריטים.
בשנים האחרונות היו לא מעט מקרים בהם מוזיאונים נקלעו לקשיים והעלו את הרעיון למכור עבודות מתוך האוסף כאמצעי להמשיך ולתפקד. אחד המקרים המפורסמים היה בדטרויט, עיר שפשטה את הרגל ב– 2013 – פשיטת הרגל העירונית הגדולה ביותר בהיסטוריה האמריקאית. הנושים הרבים לחצו על העיריה למכור יצירות אמנות מתוך אוסף ה– Detroit Art Institute כדי לשלם חובות. ה– DIA הוא מוזיאון בבעלות עירונית ולכן התביעה נראתה לנושים הגיונית. אלא שבית המשפט חשב אחרת, וכעבור שנה, בסוף 2014, נמצא פתרון משפטי וציבורי לפשיטת הרגל של דטרויט, שבזכותה האוסף ניצל.
ב– 2018 נמכרו עבודות חשובות מתוך אוסף מוזיאון ה– Berkshires במערב מסצ׳וסטס. המכירה, שהתקיימה אף היא בסותבי׳ס נתקלה במחאות קולניות אך ללא הואיל. גם במקרה זה מטרת המכירה היתה אחזקה שוטפת ולא שידרוג האוסף.
אולי זה לא במקרה שאין בעברית מילה מקבילה ל– Deaccessioning. בעבר לא עשו מזה עניין גדול בארצנו.
המקרה החמור ביותר וגם חסר הרגישות ביותר אירע בשנת 2014, כשאז נחשפה השערוריה סביב פרשת המכירה של יצירת אמנות חשובה של האמן הרוסי ולנטין סרוב, על ידי עיריית רמת גן. היצירה נתרמה לעיר בשנת 1958 על ידי מריה צטלן, שהחליטה לתרום את כל אוספה לרמת גן במקום להשאירו בירושה לילדיה. אף אחד כנראה לא העריך את התרומה ורבים כלל לא ידעו על קיום אוסף זה. לא פלא, הוא היה מוסתר בבניין שאף אחד לא מבקר בו, עד שסגן ראש העיר, מוקי אברמוביץ׳, גילה אותו במקרה והזמין מומחית של כריסטיס שזיהתה את חשיבות הדיוקן של סרוב. מכאן דברים החלו להתקדם במהירות ותוך עשרה ימים בלבד מצא הדיוקן את מקומו על כריכת המכירה הפומבית של כריסטיס לאמנות רוסית חשובה כגולת הכותרת של המכירה. הערכתה הראשונית היתה כארבעה מיליון ליש״ט והיא נמכרה לבסוף ב– 8.2 מיליון ליש״ט.
לא היתה שום סיבה למכור את היצירה הזאת מלבד הרצון להכניס כסף לקופת העיריה, שכנראה בזכותו זוכה מוזיאון רמת גן לשיפוץ מאסיבי בימים אלו. ובכל זאת, כשהשיקול הוא כסף לעומת אמנות, ברור שפקידים בעיריה יעדיפו את מה שהם מעריכים יותר.
שום זעקה לא נשמעה סביב המכירה של סרוב וגם לא נגד החלטת מוזיאון ישראל בשנת 2012 למכור 38 עבודות מתוך האוסף שלו וביניהם יצירה של רנה מגריט. אם כי יש לומר שבמקרה זה, המטרה המוצהרת של המכירה היתה לשבח את האוסף. ב- 2018 63 עבודות נוספות של מוזיאון ישראל הועמדו למכירה בכריסטי׳ס והשיגו תוצאה מביכה של 217,000$ בלבד.
מעניין שדווקא עכשיו, בגלל משבר הקורונה, אירגון מנהלי המוזיאונים האמריקאים החליט להרפות את חוקי ה Deaccession שלו מתוך הכרה במצוקת המוזיאונים בתקופת הקורונה ובצורך של מוזיאונים רבים לגייס כסף להמשיך קיומם. בשנתיים הקרובות לא יינקטו סנקציות נגד מוזיאונים שימכרו יצירות מתוך אוספיהם כדי לממן את תפעולם.
חזרה למוזיאון לאמנות האיסלאם – ההחלטה למכור 190 עבודות התקבלה הרבה לפני הקורונה. המוזיאון אינו שרוי במצוקה כלכלית כרגע ודואג לעתידו. הבעייה המוסרית נוגעת בעובדה שלרוב, במקרים של מכירת יצירות עם פרובננס מרשים של אוסף מוזיאלי, רק אספנים פרטיים יכולים להרשות לעצמם לרכשם וכך, נעלמות מעיני הציבור יצירות שהיו באוספים שניתן היה לבקר ולצפות בהן. נודע למשל, שמוזיאון באבו דאבי מתעניין ברכישת הפריטים. יש אבסורד בכך שדווקא בתקופה זו, בה נחתמים הסכמים עם מדינות ערב, מהלך שמאפשר לחוקרי האיסלאם ממדינות אלה להגיע ֿלירושלים, הקדושה גם להם, אוצר כזה יימכא בעוד הוא יכול להיות אבן שואבת לתיירות ולחוקרים.
לסיום, זוהי סוגיה מאד מורכבת. מצד אחד, מוזיאון אמון על שמירת המורשת התרבותית באמצעות אוספיו. מוזיאון אמור להוות את התחנה הסופית במסעו של יצירת אמנות בעולם. אבל מצד שני, 90% מהאוספים ממילא תקועים במחסנים, רחוקים מעיני המבקרים וייתכן שמכירתם תציל את המוזיאון מסגירה במקרה החמור או תשפר את חוויית הביקור במקרה הקל. אכן דילמה. עבור אספנים זו פחות דילמה, כי הם בודאי יעדיפו לתרום למוזיאונים ללא היסטוריה של מכירות וכך, למעשה, מוזיאונים יורים לעצמם ברגל בכך שפוגעים בתרומות עתידיות.
הלוואי שהתמיכה הממסדית היתה כזאת שהדילמה הזאת לא היתה עולה כלל על הפרק.
אולי בעידן השלום אם האמרויות יוכלו להשקיע במוזיאון של האיסלם או שיקנו את האוסף למוזיאונים אצלהם! חד שמח !
רעיון מצויין מלכה! תודה וחג שמח גם לכם
כתבה מעניינת, תודה
לגבי: "עבור אספנים זו פחות דילמה, כי הם בודאי יבחרו לתרום למוזיאונים ללא היסטוריה של מכירות "
לא מסכימה עם המסקנה החד משמעית. לתרומת אוסף יש כנראה מניעים קצת יותר מורכבים מהאם יש סיכוי שעבודה עלולה להימכר.
בודאי חשיבות המוזיאון, המקום שינתן לאוסף, הקהילה בה יוצג האוסף…
הי אילנה
תודה על הערתך. יתכן בהחלט שאספנים עושים שיקולים נוספים מעבר להיסטוריית המכירות (או אי המכירות) של המוזיאון אבל אני בטוחה שכל תורם רוצה את הביטחון שהתרומה שלו לא תעלה למכירה בעתיד.
פעם בשבוע אני מתפנה רגשית ופיזית,מתישבת מול המחשב ומתרגשת,מה מזמנת לי דבי הפעם.הכתבות תמיד מרחיבות דעת,נותנות על מגש של כסף את המתרחש בעולם האמנות.כתוב מעניין,ממוקד ומרחיב לב ודעת.תודה לך מכל הלב.תבורכי על כל כתבה וכתבה.
תודה, יהודית, על התגובה המרגשת.
תודה לך דבי על השעור המלמד מחד, ומאידך על הערת האזהרה.
עוד תרומה שלך לעולם התרבותי שלנו.
כל זמן שיש מוזיאונים (פתוחים) ויש אנשים כמותך יש עתיד למדינה.
איריס יקרה. ריגשת אותי. תודה לך
דבי יקרה, תודה על פוסט מעניין ומעורר מחשבה.
תודה לילי יקרה
דבי יקרה.
תמיד מאוד מעניין לקרוא אותך.
צר לי על מכירת אוספים שמממנים תפעול שוטף של מוזיאונים.
הי לאה את צודקת. חבל שמוזיאונים אינם יכולים להתקיים בלי לנקוט בצעדים דרמטיים.
כתבה אדירה, דבי. מאוד מעניין! לא ידעתי דבר על הנושא הזה. סוגיה מרתקת.
שמחה מאד. תודה מיכאל
thank you.
very informativ and very interesting !
SHANA TOVA and health wishes, to you, to the world, and to art.
תודה אדם!