שני אירועים אמנותיים שהתרחשו השבוע מתקשרים לפולמוס סביב מערכת ההפעלה החדשה שהממשלה החדשה של ביבי נתניהו מנסה להחדיר למדינת ישראל.
האחד הוא הרובוט של יאיוי קוסאמה, שהוצב בחלון הראווה של לואי ויטון בשדירה החמישית (ובעוד חנויות בעולם). הוא נראה כל–כך אמיתי שלקח לי זמן להבין שזו לא האמנית עצמה. היא הרי עשתה תמיד הכל כדי למשוך תשומת לב. האירוע השני הוא סרטון קצר שהוצג בטיקטוק, שמראה שיירה של מכוניות משטרה בפאריז עם כיתוב שכביכול מספר שהציור של המונה ליזה נגנב מהלובר. הסרטון הזה הפך ויראלי – נצפה 9.3 מיליון פעם ושותף מיליון פעם. אנשים מודאגים הגיבו בהמוניהם בלי לבדוק את העובדות (מי בודק עובדות בימינו?). ובכן, אפשר להירגע – המונה ליזה עדיין תלויה במקומה בלובר.
אבחנה בין אמת לשקר
ושוב מצאתי את עצמי חוככת בסוגיה שמעסיקה אותי לא מעט בחודשים האחרונים – סוגיה שעד לא מזמן היתה כל–כך בסיסית, שלא היה צורך להקדיש לה תשומת לב מיוחדת – היכולת להבחין בין אמת לשקר, בין אמת לזיוף. לצערי, נראה שהקונספט של אמת הולך ומתרחק מאיתנו בכל–כך הרבה מובנים שהקרקע מתחילה להישמט תחת רגלינו. הרובוט של קוסאמה הוא רק סימפטום משעשע של תופעה עמוקה שתשפיע על החיים של כולנו, עם התפתחות הבינה המלאכותית, שמציגה בפנינו טקסטים משכנעים שנכתבו על ידי מכונה, דימויים שנוצרו על ידי מכונה בתגובה להוראות מילוליות, ותופעה מטרידה של צילומי דיוקן של אנשים שאינם קיימים במציאות – גם הם תוצר של אלגוריתמים של בינה מלאכותית. ראו בדימוי לעיל מתוך סדרת עבודות של לין הרשמן ליסון שהוצגה בביאנלה בוונציה.
הרבה דובר על שומרי הסף של עולם האמנות – בעיקר גלריסטים – שתפקידם המסורתי הוא לסנן את המוץ מהתבן ולהביא את האמנות האיכותית ביותר. גם למדינה יש שומרי סף – שופטים ויועצים משפטיים שאינם מאפשרים לפוליטיקאים לממש פנ טזיות פרועות, אם אלו מתנגשות בזכויות האזרחים. היום מדברים על דמוקרטיזציה – מערכת שעוקפת את שומרי הסף.
אזעקת אמת
נאומה הנוקב של נשיאת בית המשפט העליון, שצריך לשמש אזעקת אמת לכל בר דעת במדינה הזאת, קיבל תגובה מיידית משר המשפטים, שבשפתו הלוחמנית הסביר למה היא טועה והוא צודק. מן הסתם, כל אזרח במדינה משתכנע ממי שמייצג את דעותיו ולא מבין איך אפשר בכלל לחשוב אחרת. אבל החיים מלמדים אותנו, בעיקר בעידן של פייק ניוז, בו אנחנו מצויים כעת, שחשוב לבחון את העובדות. כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה אבל מי הדובר? מה האינטרס שלו? מה הרקורד שלו?
ברור מה האינטרס של הפוליטיקאים שמנסים לחטוף את מערכת המשפט לצרכים הפוליטיים שלהם. במיוחד לאור העובדה שחלקם מושחתים ויש להם מה להפסיד ממערכת משפט עצמאית ובלתי תלויה. תאוות הכוח והשליטה של הפוליטיקאים בשלטון מגיעה לשיאים חדשים. תחקיר של עיתון הארץ חושף, למשל, את תוכניתו של יו״ר מפלגת נעם אבי מעוז: ליצור מרחב דתי בישראל, שבו השבת תישמר בפרהסיה, להט"בים לא יזכו להכרה ונשים לא ישרתו בצבא. "אני מקבל כלים ותקציבים", הצהיר מעוז, "יש לנו סבלנות. זוהי רק התחלת ההתחלות“. האם אנחנו ניתן לזה יד?
במדינה מתוקנת, אדם הנאשם בשוחד, מירמה והפרת אמונים לא אמור להיות ראש ממשלה. ראש ממשלה שנמצא בעיצומו של משפט הוא בעל אינטרס מרכזי – לבטל את משפטו. כדי לעשות זאת הוא מוכן לחרב את כל מערכת המשפט של מדינת ישראל, שהאינטרס שלה הוא אחד – לקבע ולהגן על זכויות הפרט. לא צריך להיות מדען כדי להבחין בין אינטרס אישי לאינטרס ציבורי. אבל רבים מאזרחי המדינה לא מוכנים לקבל זאת.
מכיוון שייאוש אינה תוכנית פעולה, כל מי שמתנגד להפיכה המשטרית שמאיימת עלינו, צריך לצאת לרחובות ולמחות. כפי שכותב ההיסטוריון פרופ׳ אביעד קליינברג: ״מה שמסוכן יותר מן הכוחות שמנגד הוא הנטייה להרים ידיים. ההלם שאנשים חשים כרגע אינו מדאיג כשלעצמו. זה נעשה מדאיג כשתחושת ההלם חולפת, ובמקומה באה איזו השלמה, הסתגלות. ההשלמה הזאת היא המצב התודעתי שיש להימנע ממנו.״
אנחנו חייבים לשמור על הזכות שלנו להביע את דעותינו, גם אם הן מנוגדות לדעות של השלטון – קוראים לזה דמוקרטיה. ההיסטוריה נתנה לנו דוגמאות קשות למה שקורה כשזכות זאת נשללת מהציבור. #צאו לרחובות.
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]

וזה פוסט מעולה דבי. תודה.