מאז 2008 יריד צבע טרי מלווה אותנו ותפס את מקומו כפלטפורמה בולטת בקידום אמנים ישראליים וכאירוע השנתי המשמעותי ביותר של עולם האמנות הישראלי. בדרך, הוא עבר ניסויים ושינויים, בניסיון למצוא את השילוב המוצלח ביותר, הן מבחינה מסחרית והן מבחינת הקונספט. מזה כמה שנים הולך ומתהדק המבנה הדו–ראשי של אמנות ועיצוב. החלק של האמנות גם הוא מחולק לשניים: גלריות ואמנים עצמאיים. בשנים האחרונות גם החלק של הגלריות התפצל ומכיל גם פרוייקטים – מילה עמומה המתארת סוגים שונים של שיתופי פעולה בין אמנים לאוצרים, אשר שוכרים ביתן יחד.
קונספט ייחודי
עבור מי שאינו מכיר ירידי אמנות בחו״ל, הקונספט של ״צבע טרי״ הוא ייחודי, בעיקר בגלל שאין בארץ מספיק גלריות כדי להפוך את היריד לגדול ומשמעותי כמו בחו״ל. בעבר היו ניסיונות להביא גלריות מעבר לים, אבל אנחנו כאן בלבנט לא מספיק אטרקטיבים עבור שחקנים משמעותיים בשדה העולמי.
הרעיון לעבות את היריד באמצעות עיצוב עכשווי הקפיץ את האטרקטיביות של היריד עבור הציבור הרחב ולעיתים החלק של העיצוב מעניין אפילו יותר מהאמנות.
המייסדות והמארגנות – יפעת גוריון ושרון טילינגר יודעות להפוך באג לפיצ׳ר ומכיון שאין אתר קבוע ליריד (למרות שלרגע היה נדמה שגני התערוכה יהפכו לבית הקבוע שלו), הן מיסדו פרקטיקה על פיה היריד חונך, בכל מהדורה, אתר חדש בעיר תל–אביב–יפו. בשנת 2010 היריד חנך את מחסן מספר 1 המשופץ בנמל יפו ועתה, במהדורה ה– 14, ״צבע טרי״ חוזר לנמל וחונך שני מחסנים נוספים בקצה הדרומי שלו.
מחסנים 2-3
שני המחסנים החדשים נבנו על יסוד שני המחסנים המקוריים, אשר הוזנחו ברבות השנים למרות היותם מבנים לשימור ולא היתה ברירה אלא להרוס אותם. המבנים החדשים זהים בצורתם ובמידותיהם למחסנים המקוריים אבל, כמובן, הם מודרניים ובטיחותיים הרבה יותר. החלוקה לשני מחסנים תואמת את המבנה הדו–ראשי של היריד והרחבה בין המחסנים מספקת אתנחתא (של אוכל, שתיה ומנוחה) בין האמנות לעיצוב. לטעמי, האתר השנה מוצלח במיוחד.
אחרי היריד המחסנים ייסגרו עד סוף השנה ואז ימלאו פונקציות תרבותיות שונות, בניסיון לחבר את איזור הנמל עם השכונות הסמוכות ולשמש עוגן תרבותי עבור תושבי יפו. מחסן שלוש, בו מוצג עיצוב טרי, יוקדש בעתיד לפעילויות ויוזמות בנושאי קיימות. זהו מחסן המכולות (למרות שאין בנמל יפו אוניות שפורקות מכולות…), ובמרכזו יוצבו שולחנות וכיסאות לרווחת הציבור. מחסן 2 יהיה רב שימושי ויאכלס, בין השאר, סניף של מועדון הבארבי, שוק דייגים ומחסנים לדייגים (נקווה שריח הדגים לא יחלחל לשאר החלליים), ועוד פונקציות תרבותיות ומסחריות.
ומה ביריד?
מטבעו, יריד הוא מאד אקלקטי אבל באופן כללי, ניתן ללמוד ממנו על רוח התקופה, על מה מעסיק את האמנים (ואת המעצבים) המשתתפים בו. אתחיל ואומר שבניגוד לשנים קודמות, עיצוב טרי הוא חלש. המציגים חוזרים על עצמם וזה קצת שיעמם אותי. שמעתי תגובות דומות גם ממבקרים נוספים. האמנות, לעומת זאת, חזקה השנה. הציור שולט השנה בחממת האמנים העצמאיים וגם בגלריות. יחד עם זאת, רואים כמה טרנדים נוספים כמו טקסטיל – ריקמה בעיקר, וגם קרמיקה וזכוכית שחדרו ממתחם העיצוב גם לתוך מתחם האמנות. אני כותבת לא מעט על טשטוש הגבולות בין התחומים השונים אבל באירוע כזה, הייתי שמה את הקרמיקאי המוכשר אוריאל כספי במתחם העיצוב. הקרמיקאית מעיין בן יונה מופיעה גם באמנות (פרוייקט עם עדי גרשון) וגם בעיצוב. זה קצת משונה.
אמנות
השנה נבחרו 42 אמנים לחממת האמנים העצמאיים, מתוך כ– 800. התהליך כולו הוא אנונימי והשופטים עוברים על כל ההגשות (מהלך שזכור לי כארוך ומייגע). כמה אמנים שבלטו בעיני באיכות ובמקוריות: אנדרס גורביץ׳, המצייר נופים של מאדים בטושים ובעבודה סיזיפית הוא מטשטש את הגבולות בין המציאות לדימיון – האם זה מקום שאנחנו מכירים? האם יש חיים על פני מאדים?
יעל חובב (שזכתה בפרס גלריה בארי) עובדת בשכבות דקות של צבע שמן, הנערמות זו על זו כמו מחשבות טורדניות. לדברי האמנית, העבודות המוצגות עוסקות באינטימיות – בין אדם לעצמו ולאחרים.
אהבתי גם את עבודות הריקמה של הדס חיון וגיא שרייבר. העבודה הבולטת של גיא שרייבר היא מעיל טייסים ועליו רקמה של נוף ארצינו – ניגוד בין סמל הגבריות לעבודת הריקמה הנשית.
לנה גוברמן היא מאיירת מוכשרת, שעוסקת גם באנימציה בסרטים. ביריד היא מציגה איורים בקרמיקה – מפתיע ומקורי. עוד ציור יפה, גם אם לא מקורי במיוחד: מיכל ליברמן, פריאל עזר וטל זיו. מעניין שטל, חוזר בתשובה, מצייר ציור פיגורטיבי, כמו גם שני אמנים נוספים מהמגזר הדתי – יפעת שטיינמץ–הרסט ואלקנה לוי. נראה שאיסור עשיית כל פסל ותמונה עבר מודיפיקציה.
גלריות ופרוייקטים
באיזור הגלריות והפרוייקטים, אני רוצה לציין את גלריה גורדון, שתומך ביריד מאז הקמתו ולא מוותר על השתתפות. יפה לראות בביתן הגדול של הגלריה אמנים ותיקים (שפעם היו מכונים דור הביניים), שהגלריה הציגה בימיו של מייסוד שעייה יריב. אמון, הדור הממשיך, נותן כמובן את הטון העכשווי אבל נותן הרבה כבוד למורשת הגלריה. מעניין לראות איך אדם יקותיאלי מהדהד את רפי לביא, למרות ההבדל הגדול בחומרים ובקונספט. לצד האוירה המונוכרמטית של גורדון, מוצג פרוייקט Africa First הצבעוני של איש האמנות סרז׳ תירוש, שחבר לאמון יריב לייצוג אמנים אפריקאיים – עוד טרנד שסוחף את עולם האמנות הגלובאלי. גם גלריה זימאק מציגה נבחרת מרשימה של אמנים. ההיילייט (שנעלם בינתיים) היא ציור של קהינדה וויילי, שבמבט ראשון תהיתי מי מעתיק אותו – בכל זאת יריד של אמנות ישראלית, ואז הסתבר לי שזה הוא עצמו. אז אולי מטעמי ביטוח או בטיחות, בביקור שלי אתמול ביריד, הציור נעלם.
פרוייקט אחד אופטימי נקרא דיאלוג, ובו מציגים קבוצה של אמנים שהגיעו לארץ לאחרונה מאוקראינה וגם מרוסיה. האוצרת אלה כהן קיבצה כמה מהם במטרה לסייע להם להשתלב בשדה המקומי.
עיצוב
במתחם העיצוב אני רוצה לציין את שאול כהן, האיש שהתפרסם בזכות היכולת המדהימה שלו ליצור מיניאטורות מדוייקות של בתים ובביתן שלו השנה הוא מציג גם עיצובים אחרים כמו כדורי ״שלג״ ובתוכם סמלים של תל–אביב כמו הפח הירוק ודוכן פיס. גם מזוזות עם שפתיים, מוכנות לנישוק. אחרונה חביבה – ״נישבר לנו״ של מטיריאל גירלז – הקרמיקאיות עדי טל ושי ג׳רסי. הן יצרו פרוייקט מקורי, בהשפעת רצף האירועים שפוקד אותנו בתקופה האחרונה ומבקשות לשחר לחץ. לשם כך הן יצרו כדים גמישים שנסדקים כאשר לוחצים עליהם, אבל אז הם חוזרים לצורתם המקורית. מעין ״סטרס בולס״.
לסיכום
יריד צבע טרי שומר על מעמדו כאירוע האמנות המרכזי של השנה. הוא בשל, הוא יציב ואני בהחלט ממליצה לבקר בו. הוא מסתיים ביום ראשון 4.6. את כל הפרטים הלוגיסטיים ניתן למצוא כאן. ניתן להזמין גם סיורים כאן – מומלץ עבור מי שרוצה לקבל הסברים מעבר למה שמספקים נציגי המכירות וגם קצת פיקנטריה.
לא לשכוח כמובן את פרוייקט הגלויה הסודית, שכל הכנסותיה תרומה לבית הספר לאמנויות בתל-אביב.
אז תלכו ותספרו בתגובות איך היה.
דבי,
כמו תמיד את נותנת
סקירה תמציתית, מעשירה ומעניינת!
תודה!