איך המלחמה השפיעה על הסטודנטיות והסטודנטים לאמנות במדרשה בבית-ברל? תערוכת הגמר שנפתחה השבוע היא אחת הטובות שאני זוכרת.
המלחמה החלה במתח גדול בין הסטודנטים הערבים והיהודים במדרשה לאמנות בבית–ברל. המיקום של המדרשה וגם ההיבט הפדגוגי של הלימודים בה, מושכת אליה הרבה סטודנטים (בעיקר סטודנטיות) מהמגזר הערבי. המתח היה כה גדול עד שנראה שלא ניתן יהיה לפתוח את שנת הלימודים והצוות, בהובלת הילה פלג, שהתחילה את עבודתה כדקאנית המדרשה רק ב– 1.10, נדרש להתמודד עם המצב ולייצר שיח מקרב. אפרת גל–נור, ראשת המלחקה לאמנות סיפרה שהסטודנטים ביקשו לעבוד, לחזור לבסיס, לפתח מיומנויות ועל פי תערוכת הגמר זה עשה מאד טוב ליצירה שלהם.
זה מדהים כל שנה מחדש לראות כמה מאות פרחי אמנות, שהגיעו ללימודים במוסדות השונים (המדרשה, בצלאל, שנקר, מוסררה) עם רצון לעשות אמנות. אמנם רק בודדים שורדים ומצליחים לפתח קריירה משמעותית אבל לעשות אמנות בארץ הזאת זו פריבלגיה שיש בה גם קושי רב. 40 בוגרות ובוגרים סיימו את המדרשה השנה. חלקם ימשיכו להוראה, רובם יעסקו במשהו אחר ובודדים ימשיכו ליצור ויהפכו לאמנים. הנושא שמאפיין בדרך כלל את תערוכות הסיום הוא עיסוק בעצמי. גם השנה יש לא מעט מזה אבל הרגשתי שהשנה הצמצם נפתח והעיסוק בחברה, במצב וגם בכדור הארץ נוכח יותר מאשר בשנים קודמות. את התערוכה השנה אצרו אורית סבר וברק רביץ. הנה כמה דוגמאות:
עבור לתנוחת חירום
כותרת מעולה לעבודה מצויינת של אוריין יעקבי, ציור באורך 20 מטר המתאר אנשים בתנוחת חירום במושבים של מטוס. אלא שהם נמצאים בסביבה של טבע פסטורלי. נראה שאנחנו בהכנה מתמדת לעבור לתנוחת חירום, בערנות, בחרדה וכל זאת כשהחיים ממשיכים כביכול כרגיל.
עולם מקביל
סלמא סמארה גדלה בטירה, שבע דקות נסיעה מבית–ברל. לעבודת הסיום שלה היא מציגה וידאו שבו היא לוקחת סטודנטיות ומורים ברכב שלה לטירה, ותוך כדי סיור במקום, היא מספרת על ילדותה. חשבתי על זה שבו בעצם הדרך לקרב בין העולמות – באמצעות קשר אישי, ישיר, אדם לאדם.
עדות מבארי
ירדן אבני מקיבוץ בארי שרדה את התופת של השבעה לאוקטובר. העבודה שלה תרפואטית במובן של ניסיון להיאחז בזכרונות טובים אבל מנכיחה גם את האובדן. באמצע החדר מיצב העשוי מקליפות אקליפטוס מעצים בבארי, אותן היא מחברת במסמרים פשוטים, בניסיון לשמר אותן ולהרכיב מהן משהו חדש. ״נחרט לי רגע אחד במוח, רגע של זיכרון, רגע שלא מרפה ממני, רגע שהחיים כמעט נגמרים רגע שאין ממנו דרך חזרה. הכל חסום סגור . אבל יש גם תקווה שקשה לראות אותה כרגע, תקווה שיום אחד הפחד יעלם, ויגיע יום של שקט״.
חלל חלה
אחת מעבודות החוץ בתערוכה היא מבנה שעשוי מחלות של סיגלית סימון זיו. חלה, סמל לימים קדושים – שבתות וחגים – צורתה ממש כמו לבנה. היא הכי טעימה כשהיא טריה אבל עם הזמן היא מתקשה ומעלה עובש. למרות שהעבודה נהגתה לפני תחילת המלחמה, המחשבה על בית והתפוררותו מעצימות את האפקט של העבודה המרשימה הזו.
הטבע והחיים
לסיום, עבודות הטקסטיל של בר צפריר, שכאילו נלקחו מהביאנלה הנוכחית בוונציה, שם נחצו גבולות רבים בין אמנות לאומנות והטקסטיל שולט. קולאז׳ים עשירים בבדים וצבע, המשלבים אלמנטים של טבע, גוף וזכרונות אישיים בעמלנות מאד טרנדית.
אלה רק כמה דוגמאות שהרשימו אותי במיוחד. יש עוד הרבה מה לראות ובהחלט שווה את הנסיעה לבית ברל. התערוכה תוצג עד 31.7. שאר הפרטים כולל שעות הפתיחה כאן.
תודה דבי,
נהניתי לקרוא ולהתעדכן.
דליה