בתקופה זו של ההתפתחות האנושית, המבט הוא בדרך כלל קדימה, לעתיד, וזה בעיקר תוצר של הטכנולוגיה המתפתחת בצעדי ענק. אנחנו בקושי מתרגלים להווה וכבר יש משהו חדש שמושך את תשומת ליבנו. היום במיוחד, כשהמטאברס מתחיל להפוך מרעיון למציאות, מה איכפת לנו ממה שהיה לפני העידן הדיגיטלי?
בתוך המציאות הזאת, מעניין ואפילו מרענן, לבקר במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית ולחזור אחורה בזמן. לא סתם לחזור בזמן, אלא לאמנים שלא קיבלו את תשומת הלב שהגיעה להם, או אולי קיבלו ונשכחו. מוזיאון הרצליה, בראשותה של ד״ר איה לוריא, ממשיך לחקור את האמנות הישראלית בעבר והווה, תוך התייחסות לאוסף המוזיאון ושמירה על גישה מולטי–דיסציפלינארית. התוצאה תמיד מפתיעה ומעניינת.
האשכול הנוכחי נטול כותרת אבל מעורר מחשבות על הקאנון האמנותי, על מרכז ופריפריה ובאופן כללי, על בניית הנרטיב של האמנות הישראלית, שמדיר לא פעם אמנות טובה מהמיינסטרים, ותהיינה הסיבות שתהיינה.
מתוך שש התערוכות המוצגות, אתייחס לשלוש מהן: אהרון אבני: בסטודיו ובסטודיה, רות דורית יעקבי: הדלת לגן הסודי “בניין יד: פיסול קרמי רב–דורי“ בהשתתפות יואב אדמוני, נטלי אילון, נעמי ביטר, הדוויג גרוסמן, טליה טוקטלי, נורה כוכבי, גדולה עוגן, ליגל סופר ואברהם קריצמן.
שתי תערוכות נוספות עוסקות בבניין המוזיאון – "רכטר: מוזיאון בעיר קטנה במזרח התיכון" וגם "אלי סינגלובסקי: מוזיאון הרצליה, החזית הדרומית“ רכטר אדריכלים, אלי סינגלובסקי ותערוכה נוספת שהיא התייחסות של המעצבת אילנה אפרתי לעבודת טקסטיל "גן העדן של הציפורים" של דיאנה שור מאוסף המוזיאון.
אהרון אבני – מחשובי האמנים הנשכחים בישראל
היום נדרשות רק מאות דולרים בודדות כדי לרכוש עבודות של אהרון אבני במכירות פומביות. אבני (1906–1951) הוא דוגמה מובהקת לדור של אמנים שירדו מגדולתם בעקבות שינויי טעם הקהל. פעילותו האמנותית הייתה מוקד תרבותי משמעותי בשדה האמנות הארץ־ישראלי של תקופתו. בשנות השלושים והארבעים אבני היה מבכירי אמני ישראל ואף עסק בהוראה. מכון אבני, הנקרא על שמו הוא גלגול של מוסד הוראת האמנות אותו ייסד בשנות השלושים. בין השאר למדו אצלו לאה ניקל, אליהו גת, דני קרוון ומנשה קדישמן.
חייו של אהרון אבני היו קצרים – הוא היה בן 45 בלבד במותו ממחלה בשנת 1951. 70 שנה מאוחר יותר, האוצר וחוקר האמנות רון ברטוש עשה מחקר מקיף ואף הוציא ספר, יחד עם המוזיאון. מילה על רון ברטוש, שלקח על עצמו להנכיח פינות נשכחות אך משמעותיות בהיסטוריה של האמנות הישראלית – שאפו.
הציורים האפלוליים של אהרון אבני, המושפעים מאסכולת פריז בין שתי מלחמות העולם, אכן נראים במבט ראשון כשרידים של סגנון שאינו מעורר געגוע, אבל האיכות הציורית של אבני מעוררת התפעלות.
רות דורית יעקבי
עבורי, ההפתעה הגדולה באשכול התערוכות הנוכחי היא רות דורית יעקבי (1952-2015), שתערוכתה הגדולה, באוצרות מעולה של הדס קידר, מוצגת בחלל התצוגה המרכזי של המוזיאון.
יעקבי, שהתגוררה ויצרה בערד, נחשבה אאוטסיידרית בשדה האמנות המקומי. לאחר מותה היא הותירה גוף עבודה מהחידתיים ביותר בתולדות האמנות הישראלית. הטוטאליות והאינטנסיביות של עשייתה בהאנגר ענק בערד, שיקפו את הכפייתיות והייחודיות של יצירתה. התערוכה במוזיאון הרצליה בוחנת את עבודתה של יעקבי משתי נקודות מבט מרכזיות: פריזמה פמיניסטית (כמי שעסקה בנושאים כגון אימהות, נשיות ודאגה) ותנאי חייה ועבודתה בפריפריה. האוצרת, הדס קידר, שגדלה בערד, חזרה לעיר והקימה בה את מרכז האמנות הגדול הראשון בנגב המזרחי. ״המרכז לאמנות עכשווית בערד״. כאוצרת הפועלת בערד, קידר מבקשת לשים דגש על היצירה המקומית, שהיא מכנה ״הלך רוח דרומי״. כך התוודעה לעבודתה של יעקבי.
החיבור של קידר לעבודה של יעקבי רגשי מאד וזה עבר אלי בצורה חזקה בתערוכה – שהיא מרגשת ומעוררת מחשבה. מתוך אלפי העבודות שהותירה, קידר שלפה ייצוגים של סגנונות ותקופות, תימות שעוסקות באמהות, במוות ובטקסטים. יעקבי מעולם לא אימצה מגמה ספציפית אבל השפעתם של אמנים כמו רפי לביא וגרשוני ניכרת בעבודתה. מצד אחד יש בהם רוחניות אבל מצד שני הן מאד ארציות ואפילו מרושלות, כאשר היחס שלה לחומרי העבודה וגם לעבודות המוגמרות היה לגמרי לא מקודש. כפי שמספרת קידר – העבודות בסטודיו היו זרוקות ומכוסות לכלוך.
רות דורית יעקבי הגיעה לאמנות בשלב מאוחר יחסית של חייה, כאשר כבר היתה אמא לארבעה ילדים. היא הציגה גם בארץ וגם בחו״ל– אפילו במוזיאון הרצליה אבל לא הצליחה לחדור את חומות הקאנון הישראלי. ישנה מן אקסיומה בלתי כתובה שאמהות ואמנות אינם הולכים יחד ולמרות שלא מעט אמניות שברו את המחסום האמהי, זה עניין די חדש. התסכול של יעקבי ניכר בעבודות הטקסט שלה ובעיקר בעבודה האחרונה בתערוכה The paintings are for sale. לא רק שהיתה אמנית ואם שלא עברה במסלול ״הירוק״ להתחברות לעולם האמנות, היא גם חיה במדבר, הרחק מאור הזרקורים. כולי תקווה שהתערוכה הנוכחית תאיר אור חזק על הייחוד שלה וגלריה תאמץ את עזבונה. בינתיים, כלתה, סיגל אלוש יעקבי, מטפלת באהבה בתיעוד ובניהול העיזבון העצום.
בניין יד: פיסול קרמי רב–דורי בישראל
התערוכה השלישית שאני רוצה לאזכר היא תערוכת קרמיקה רב–דורית, המבוססת על עבודות קרמיקה שהוצגו ונאספו באוסף מוזיאון הרצליה, בעיקר בתקופת ניהולו על ידי יואב דגון ז"ל. שם התערוכה – בניין יד– מתייחס למכלול של טכניקות קרמיות שאינן כוללות שימוש במכשירים, ובהן בניית אובייקטים ממשטחים ומחוליות חומר, צביטה ותבניות לחיצה.
במשך שנים קרמיקה נחשבה כמלאכה, אומנות, ומחוץ לטווח של האמנות ה״יפה״ Fine arts. אבל במסגרת טשטוש הגבולות בין אמנות–אומנות–עיצוב, אנחנו רואים שהאמנית שנבחרה לייצג את ארצות הברית בביאנלה הקרובה בוונציה – סימון ליי – היא קרמיקאית. למרות הקריירה הארוכה שלה, ליי החלה לנסוק רק ב– 2016 וזה כנראה לא במקרה. היא עצמה סיפרה בראיון שאמרו לה שבתור קרמיקאית היא לעולם לא תזכה להכרה בעולם האמנות. היום סימון ליי מיוצגת על ידי אחת הגלריות הכי נחשבות בעולם – האוזר ווירת׳ ויש כבר שוק מרשים לעבודותיה.
האוצרת, טלי קיים, חיברה בין ראשונות הקרמיקאיות בארץ כמו הדוויג גרוסמן וגדולה עוגן דרך טליה טוקטלי ויואב אדמוני עד לקרמיקאיות צעירות שממשיכות את המסורת ואף מפתחות אותה כמו ליגל סופר, ששיחזרה בחומר כלי חקלאי מהמשק בו גדלה.
לסיכום, בלי שורשים, אף צמח אינו יכול לגדול והעבר שלנו הוא השורש וחשוב להתייחס אליו ולא למחוק אותו, כי כל מה שאירע בעולם האמנות עד כה, הם אבני הבניה של ההווה וגם של העתיד. צריך תמיד לזכור שמי שקובע את הנרטיב הם שחקנים שנמצאים במרכז הכוח ובמקרה של עולם האמנות הישראלי זה יכול להיות גם אמנים כמו זריצקי, שטרייכמן ורפי לביא.
גם אם העתיד יהיה שונה עד מאד, לפחות שנדע מה היה שם ומה אולי פספסנו בגלל אי צדק.
*צילום הכותרת: רות דורית יעקבי בסטודיו, ערד. צילום אברהם חי
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
