השבוע ברחתי מהלחות של מישור החוף לאויר הנעים של ירושלים. אפילו לא עמדתי בפקקים ובחסות רכבת ישראל, הגעתי ממרכז תל-אביב למרכז ירושלים בארבעים דקות של נסיעה נינוחה ופרודוקטיבית.
מוזיאון ישראל
במשך תקופה ארוכה מוזיאון ישראל לא היה איתנו ואני לא הייתי איתו אז השבוע הקדשתי לו כמה שעות טובות ומהנות ביותר. הלכתי לאיבוד במבוך אולמותיו וגיליתי אוצרות. עוד גיליתי שגם למוזיאון ישראל יש הרבה עבודה לעשות כדי להכניס יותר גיוון והכללה לתצוגות שלו. מעט מאד אמניות מצויות באוספים ובכל זאת נופתעתי לגלות יצירה של ליאונורה קרינגטון, אותה הזכרתי רבות לאחרונה, במיוחד בהקשר של הביאנלה בוונציה.
התערוכה שהתרגשתי לקראתה היתה לרחף עם מגריט – המחווה ליצירה האייקונית של מרגיט ״טירה בפירינאים״ֿ מאוסף המוזיאון. כתבתי עליה בקצרה בפוסט שהקדשתי לסוריאליזם – נושא שמעניין אותי מאד לאחרונה, גם בעקבות התערוכה הגדולה שראיתי בטייט מודרן וכמובן, בעקבות הביאנלה, שהתערוכה המרכזית שלה מתייחסת לאפשרויות הסוריאליסטיות של מטאמורפוזה וטרנספורמציה.
האוצרת אפרת אהרון בנתה תערוכה נפלאה, שמשלבת עבודות של אמנים שונים שמתייחסים ליצירה ״טירה בפירנאים״ של מגריט. לא פחות יפה מהתערוכה עצמה הוא הסיפור שמאחורי הגעתו של היצירה למוזיאון ישראל – הוא נתרם למוזיאון בשנת 1985 על ידי האספן האמריקאי הנרי טורצ׳ינר, שהיה אספן וחבר של מגריט והזמין ממנו ציור כדי לכסות חלון גדול במשרדו. המהלך הפרקטי הזה הוליד אחד מיצירות המופת המוכרות ביותר של מגריט. ההחלטה של טורצ׳ינר לתרום אותו למוזיאון לכבוד 20 שנה להיווסדו מדגישה את חשיבותם של אספנים פרטיים שהם גם פטרונים. בשיטוטי במוזיאון ראיתי כמה אולמות שמוקדשים לאספנים שתרמו עבודות נפלאות למוזיאון כמו אילה זקס וארטורו שוורץ. הפרקטיקה הזאת חשובה היום יותר מתמיד, כאשר מוזיאונים לא יכולים לעמוד בתחרות מול מיליארדרים עם כיסים עמוקים, שרוכשים לעצמם יצירות המופת המוצעות למכירה במכירות פומביות. האספנים הפטרונים תרמו לציבור בכך שהם בחרו להוציא את יצירותיהם מהמרחב הפרטי לציבורי. לצערי, הרבה מהרוכשים החדשים אינם אספנים במובן הישן אלא יותר משקיעים, ששורת הרווח היא החשובה להם. לכן לא יעלה על דעתם לתרום עבודות למוזיאונים וחבל.
בכל אופן, ממליצה מאד מאד לראות את התערוכה הנפלאה הזאת.
תום פניני – בלדה לכפיל
את תום פניני הכרתי במדרשה וכבר אז אהבתי את עשייתו, אחריה אני עוקבת כל השנים. במוזיאון ישראל מוצגת עבודת הוידאו שלו ״בלדה לכָּפִיל״, המציגה מסע שצולם במשך שנה אחת על מסילת רכבת בניו אינגלנד שבקונטיקט. המסע מתועד מנקודת המבט של הקטר, בצילום מוקפד ובליווי פסקול עוצמתי, כאילו הצופה עצמו הוא הדוהר עתה ברכבת לאורכם של הנופים המשתנים.
המראות הנשקפים ממנה של אותו נוף בחורף, באביב, בקיץ ובסתיו מופיעים במקביל לנגד עיניו, פורעים את הסדר הטבעי של חילופי העונות ומאחדים אותן לזמן אחד. במובן הזה, נזכרתי בעבודת וידאו מהפנטת של דיויד הוקני, המתעדת את הנוף באיזור הולדתו בעונות השנה השונות.
אלא שאצל פניני, ארבע פעמים במהלך המסע הזה מאיטה הרכבת ונעצרת בחריקה בגלל נערה שיושבת על המסילה. מעשיה שם, פעולות עדינות וחסרות תכלית, הפוכים בקצבם ובאופיים לאלו של הרכבת השועטת קדימה, ומפירים את הסנכרון בין הערוצים לטובת תמונה אחת רציפה שהנערה חוצה אותה. מצאתי את עצמי מתקשה להתנתק מהמסך.
בית האמנים בירושלים
על פני כל אולמות התצוגה בבית האמנים בירושלים מוצגת התערוכה הקבוצתית חד גדיא – מעגל האימה, באוצרותה של צופיה דקל כספי, אוצרת ותיקה ומוערכת שפועלת באופן עצמאי. סיפורה של התערוכה טמון בסוגיית המחזוריות הקלאסית, שהיא בבסיס הווייתנו המורכבת והשנויה במחלוקת. התערוכה מנסה לחלץ את הקוד הממחזר את עצמו באירועים שסופם ידוע מראש, מתוך עבודות של אמנים המבטאים סוגים שונים של מעגלי אימה, כפי שמבוטא בשיר של חוה אלברשטיין, שמהווה את ההשראה לתערוכה כולה. ״ ובכל הלילות בכל הלילות/ שאלתי רק ארבע קושיות /הלילה הזה יש לי עוד שאלה/ עד מתי יימשך מעגל האימה/ רודף הוא נרדף מכה הוא מוכה/ מתי ייגמר הטירוף הזה?״ 20 אמנים משתתפים בתערוכה – יהודים וערבים, במנעד רחב של טכניקות, מסורתיות ועדכניות, ריאליסטיות ומופשטות, המביאות לידי ביטוי את ההתמכרות האנושית להשתלשלויות אירועים הרסניות. הבחירה המדויקת, ההצבה והמגוון משאיר הרבה מרחב למחשבה והטמעה. תערוכה מרגשת.
רשימת האמנים: אתי אברג'ל, אליהו אריק בוקובזה, שרון בלבן, פסי גירש, אבי גנור, צוקי גרביאן, אסף גרובר, יוסף ז'וזף יעקב דדון, יונתן הירשפלד, שלמה וזאנה, ראפת חטאב, קרן כץ וערן הדס, אסי משולם, רונן סימן טוב, עדי עוז–ארי, תמיר צדוק, מורן קליגר, גבי קריכלי, יוסף קריספל, דפנה שלום.
התערוכה מוצגת עד 13.8.
שבוע העיצוב בבית הנסן
בפעם ה– 11 נפתח אמש שבוע העיצוב ירושלים, אירוע הדגל של בית הנסן. מוצגות בו עשרות תערוכות, מיצבים, אירועים ופרויקטים ייחודים בהשתתפות למעלה מ– 150 מעצבים.ות ישראלים ובינלאומיים. תחת הנושא השנתי ״לעת עתה״, שבוע העיצוב ירושלים 2022 מבקש לבחון את זמניותו של העיצוב ועיצובה של הזמניות במציאות של הווה מתמשך, ושואל כיצד ניתן לרתום את הזמן ככלי להשתמש בו, לא להימנע ממנו, כדי להשפיע לטובה במרחב חסר ודאות. כרגיל, הכותרת הרחבה מאפשרת כמעט לכל דבר להיכלל בה ואכן יש מגוון תערוכות החל מקראפט נטול טכנולוגיה לחלוטין כמו Pixel shoe של של תדהר זגגי או עץ המשאלות ועד לעבודות המבוססות טכנולוגיה כמו הקטלוג הפוסט אנושי.
שבוע העיצוב יתקיים עד ה– 30.6 ובמהלכו יהיו אירועים רבים, שניתן להתעדכן עליהם כאן.
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
דבי, את מגריט אני מאד אוהבת. בקרתי כמובן גם במוזיאון שלו.
את תום פניני אני מכירה מילדותו. אחותו למדה באותה כתה עם בני הצעיר. עם ההורים הייתי בחברות. אנחנו גרים בשכנות. הבת שלי שמרה על תום כשהיה ילד קטן. התערוכה הזאת הוצגה לפני שנים ברחוב מאז״ה בקומה השניה של בית הקפה תולעת ספרים. הוא אומן מאד רגיש ומוכשר.
תודה להמלצה. אסע לבקר במוזיאון.