הביאנלה בוונציה – חוויה רב חושית

אמנות פיזית, גרנדיוזית ומרגשת - גם בביאנלה וגם בתערוכות הנלוות ברחבי ונציה - פוסט ראשון מהביאנלה ה- 59 שנפתחה זה עתה בוונציה.

אין לתאר את ההתרגשות של המפגש עם אמנות פיזית בקנה מידה גדול. אין אף אירוע עולמי שמרכז כל כך הרבה אמנות במרחב כה קטן, שטכנית, ניתן לראות את כולה תוך הליכה רגלית. וזה לא כולל רק את שני מתחמי הביאנלהגני הג׳ארדיני ומתחם הארסנלה. מוזיאונים ומבני פאלאצו ברחבי העיר ואפילו כנסיות, מארחים תערוכות של אמנות עכשווית. האדריכלות העתיקהעל כל מרכיביהמעצימה את הניגוד אל מול האמנות העכשווית, ניגוד התורם נופך מרתק לאמנות המוצגת. זה אף פעם לא רק ה״מה״ אלא גם ה״איך״ וזה אחד הקסמים הגדולים, הן בתערוכה המרכזית של הביאנלה ה– 59 בוונציה והן בתערוכות הנוספות המתקיימות כעת בוונציה.

אנסלם קיפר בפאלאצו דוקאלה. צילום: דבי לוזיה

המונומנטליות של קיפר

התערוכה הגדולה ביותר ועוצרת הנשימה ביותר היא של אנסלם קיפר, המוצגת באולם עצום ממדים בפאלאצו דוקאלהארמון הדוג׳ההשליט של רפובליקת ונציה. עצם הכניסה של אמן עכשווי לאחד מנכסי התרבות העתיקים והמפורסמים ביותר בוונציה הוא פלא בפני עצמו. קיפר כיסה את כל הקירות מהתקרה המעוטרת ועד הרצפה בעבודות חומריות, שיש בהן גם דרמה וגם הומור, שמתגלה אט אט בתוך אוירה אפוקליפטית. זו חויה אמנותית בלתי נשכחת ואני מתרגשת מראש לחוות אותה שוב ושוב עם הקבוצות שאדריך בוונציה.

צ׳צ׳יליה אלמני. צילום: דבי לוזיה

 

חלום נשי

האוצרת האיטלקיה צ׳צ׳יליה אלמני זכתה, בחסות הקורונה, בשנה נוספת של הכנות לתערוכה המרכזית של הביאנלה. התוצאה, תחת הכותרת ״חלב החלומות״, היא תערוכה מרתקת לרוב, המתמודדת באופן יוצא מן הכלל עם החללים הלא פשוטים בהם היא מוצבת. כותרת התערוכה מרמזת על אופיה הסוריאליסטי ובה שפע הצעות לטרנספורמציה אנושית.

לראשונה בהיסטוריה של הביאנלה, הרוב המוחלט של המציגים בתערוכה המרכזית הן נשים וזה החידוש העיקרי שלה. מתוך 213 אמנים, רק 21 הם גברים. חידוש נוסף הוא שאלמני החליטה לשלב בתוך התערוכה גם אמניות שאינן כבר איתנו – 95 במספר . המסר שלה הוא לתת את הבמה לאמניות שהודרו מההיסטוריה של האמנות ולאפשר גם כאן, נקודות הסתכלות חדשות על סיפורים שטרם סופרו.

״בית הלבנים״ - סימון ליי בתערוכה המרכזית. צילום: דבי לוזיה

בפרס הראשון בתערוכה המרכזית זכתה האמנית האמריקאית סימון ליי.  העבודה המונומנטלית שלהבית הלבניםפותחת את התערוכה בארסנלה ומהווה את אחת ההצבות היותר מרשימות בתערוכה. פסל זה, בגובה 5 מטר הוצב בעבר על ידי אלמני בפארק ההייליין בניו יורק למשך שנה וחצי.

סוניה בויס מייצגת את בריטניה

נצחון המיעוטים

סימון ליי היא גם האמנית השחורה הראשונה לייצג את ארצות הברית בביאנלה ובמהלך מבריק, הפכה את החית של הביתן לבקתה אפריקאית. במקור זהו מבנה ניאו קלאסיציסטי, שנבנה בהשראת ביתו של תומס ג׳פרסון, הנשיא השלישי של ארה״ב, שהעסיק בו עבדים שחורים. מחוץ ובתוך הביתן היא הציבה פסלים גדולים, שמנכיחים את התרבות האפריקאית.

מי שזכתה בפרס הראשון בביתנים הלאומיים היא סוניה בויס על הביתן הבריטי. גם היא האמנית השחורה הראשונה לייצג את ארצה והיא הפכה את הביתן לחגיגה מוסיקלית של נשים שחורות.

הביתן הנורדי הפך השנה לביתן הסאמי הראשוןמתוך כבוד לתרבות הנוודים הסקנדינביים, שחיים מאז ומתמיד בסקנדינביה, מתפרנסים בכבוד מהטבע, בין השאר על ידי דיג, חקלאות, ציד ומעקב אחר איילי הצפון.

גם הביתן הפולני מוקדש לתרבות נוודיתתרבות הרומא, הידועה יותר כתרבות הצוענית. מעבר לכך שיש להם ביתן משלהם מחוץ למתחם הביאנלה, הם נוכחים גם בביתן היווני.

עילית אזולאי בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה צילום: דבי לוזיה

הנקודה הישראלית

לצערי, מתוך 213 אמניות ואמנים בתערוכה המרכזית אין אף אמנית ישראלית אך מאידך, ישראל היא אחת מ– 29 המדינות שזכו לביתן משלהן בג׳ארדיני. אמנם בחצר האחורית של ארצות הברית אבל בכל זאת כבוד. השנה, האמנית שנבחרה לייצג את ישראל היא עילית אזולאי, ילידת 1972, שחיה בברלין. בחירה ראויה ביותר של אמניתחוקרת שזכתה בפרסים רבים והציגה בכל העולםכולל ב– MoMA בניויורק. האוצרת, שחיה אף היא בברלין היא ד״ר שלי הרטן.

עילית אזולאי - נציגת ישראל בביאנלה. צילום: דבי לוזיה

שם התערוכה Queendom – מלכות (עם כ׳ דגושה) הוא מבריק ומבטיח אך לצערי התוצאה אינה תואמת את הציפיה. לא בגלל עבודת המחקר המעמיקה של אזולאי בארכיון נשכח של היסטוריון האמנות דיויד סטורם רייס (1913-1962) ולא בגלל הפוטומונטאז׳ים האלגנטיים והאסתטיים התלויים על הקירות אלא בעיקר בגלל שהכוונה והעומק אינם עוברים לקהל. מעל לכל חשתי החמצהשל קודים בלתי מפוענחים. המהלך החתרני המבקש להציע אלטרנטיבה מטריארכלית לסדר הקיים, ההתערבות באדריכלות הביתן והכוונה להפוך את הכניסה המזרחית (האחורית) לכניסה העיקרית לא מספיק ברורים. עבודת הסאונד של מייסון קרמאן מוסיפה הרבה אוירה, כמו גם התקרה הצבועה בכחול עז אבל זה לא מספיק. אולי טקסט נגיש על הקיר היה עוזר.
להגנתם של המארגנים יש לומר שהיה להם זמן קצר באופן מביש לתכנן את הביתן כי משרד התרבות הודיע על זכייתם חמישה חודשים בלבד לפני פתיחת הביאנלה. מדינות ״נאורות״ מתחילות כבר עכשיו את תהליך הבחירה של נציגיהן לביאנלה ב– 2024. לצערינו, היחס לביאנלה לא שונה מהיחס לאמנות בכללתמיד אחרון בסדר העדיפויות.

רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה

[addthis tool="at-below-post"]

עוד לא רשומים לקבל עידכונים
שבועיים במייל? כדאי!

לפוסט הזה יש 7 תגובות

  1. אור-נה רן

    תודה על הפוסט.
    הייתי שמחה לצילומי תקריב של העבודות ולא רק של החלל.

    1. Debby Luzia

      הי אור-נה
      יש המון דימויים ברשת. בטוחה שתמצאי! תודה על תגובתך.

  2. דליה

    שלום דבי.
    אני נפעמת כל פעם מחדש בקריאת הפוסטים שלך. מעניין. ברור. ממצה. מרחיב את הדעת. הצלחת -על קצה המזלג- להכנס אותי לאוירה של הביאנלה בה ביקרתי פעם אחת בלבד. נפלא שיש אותך.תודה רבה מאד.דליה

  3. גילה שטיין

    דבי יקרה. את תמיד מעשירה אותי בידע הרחב ובהנגשה הנפלאה. נהנייתי מההרצאה שלך ועכשיו מהפוסט המצורף.
    גילה

  4. עדנה דאלי

    תודה , מגיעה להרצאה שלך ביום חמישי בטוקהאוס.
    בברכה עדנה דאלי

  5. אביטל כץ

    תודה דבי,
    תמיד נעים ומעשיר לקרוא את הפוסטים שלך

כתיבת תגובה