האם ניתן להגדיר את האמנות הנוצרת בירושלים כאסכולה? האם יש לה מאפיינים ייחודיים לאורך ההיסטוריה? אלו השאלות שמעלות שתי התערוכות החדשות תחת הכותרת ״אסכולת ירושלים״.
מוזיאון מגדל דוד ו״המפעל״ הם שני חללי תצוגה ייחודיים בירושלים, מובהקים ב״ירושלמיות״ שלהם. אלו שני המוקדים של התערוכה ״אסכולת ירושלים״, המורכבת מתערוכה היסטורית במגדל דוד– ״רוח אבן״ – באוצרותה של טל קובו ותערוכה עכשווית – ״שטח הפקר״ – באוצרותו של ד״ר אלעד ירון, שאף יזם את הפרוייקט המעניין הזה, במטרה לבחון תיזה שמקורותיה בעבר הרחוק – מעל מאה שנה – והמשכה בימינו אנו.
תחילת הספירה
סיפורה של האמנות הישראלית מתחיל ב– 1906, עם היווסדו של בצלאל בירושלים, שהוגדר כבית מדרש לאמנות ולמלאכות־אמנות. מייסד בצלאל, בוריס שץ, הושפע עמוקות מהרצל והחליט שתרומתו להגשמת הציונות תהיה בתחום התרבות. האמנות שנוצרה בבצלאל בתחילת דרכה היתה מסורתית ונשענה על מלאכות כמו רקמה, אריגה וריקועי נחושת. מרחק שנות אור ממה שהתרחש באירופה באותה תקופה ורק אזכיר שבשנת 1905 מאטיס עורר מהומה כשצייר את אשתו עם פס ירוק באמצע הפנים. ב– 1907 יצר פיקאסו את העלמות מאוויניון, יצירה אייקונית שבישרה את תחילת הקוביזם. אבל בבצלאל הציבו פועלות תימניות ליד נולים ליצירת שטיחים. הפער הגדול בין ירושלים לבין העולם בא לידי ביטוי במהלך של ראובן רובין, שעלה לארץ מרומניה ב– 1912 ונרשם כתלמיד בבצלאל. אחרי שנה של אכזבה מהלימודים הוא עזב וחזר לאירופה (שם התקבל לבוזאר בפאריז).
תור הזהב
תור הזהב של ירושלים כבירת האמנות הישראלית היה די קצר והגיע לשיא בשנות העשרים של המאה הקודמת ובתקופה זו מגדל דוד היה המקום שבו נערכו התערוכות החשובות של אותה תקופה. תערוכות מגדל דוד השנתיות התקיימו בין השנים 1921 ל-1932 והציגו את אמני אגודת אמנים עברית. התערוכות שיקפו גם את המסורתיות של בצלאל וגם את המרד נגדו. לפני מאה שנה בדיוק, בשנת 1924, הוצגה שם תערוכה חשובה של ראובן רובין, שחזר לארץ אחרי לימודיו.
גם המורדים והאמנים שהגיעו לירושלים, בעיקר מגרמניה בשנות השלושים לא נתפשים במבט היסטורי כפורצי דרך, לעומת עמיתיהם בתל–אביב, שכבר ב– 1926 הציגו תערוכה בשם ״אמנים מודרנים״ בצריף ״האוהל״ בתל–אביב. השם מרמז על הפער בין האוירה בתל–אביב לעומת זו הירושלמית.
רוח האבן
התערוכה החדשה במגדל דוד שואפת לעשות הומאז׳ לתערוכות ההיסטוריות והיא אכן מעניינת מבחינת החומר התיעודי המרתק שחושפת האוצרת טל קובו. יש בה גם יצירות רבות המעוררות נוסטלגיה לארץ ישראל הישנה והטובה. אבל יחסית לתערוכה מוזיאלית היא מאכזבת בהיקפה. התערוכה מוצגת במבנה הכניסה החדש של המוזיאון, בחלל מודרני שהוא קוביה לבנה ואין בו את אוירת מגדל דוד. כמו כן, בגלל שתערוכה כזו נשענת על השאלות מאספנים ואוספים, נוצר חוסר איזון בגלל מגבלת הגישה ליצירות שהיו לרשותה של האוצרת. לכן, אמנית כמו ציונה תג׳ר אינה מיוצגת בתערוכה אבל אמניות כמו אלזה לסקר שילר וגרטה וולף קרקואר, הגם שהן מעניינות, זכו למקום תצוגה נרחב, בזכות הנגישות לחומרים.
שטח הפקר
התערוכה השנייה, שכותרתה “שטח הפקר“, מוצגת ב״מפעל״ – מוסד עכשווי לתרבות ולאמנות רב תחומית מתחדשת ושיתופית – מציגה אמנות עכשווית בירושלים משנות השישים ואילך. בתקופה זו הפוקוס האמנותי עבר לחלוטין לתל–אביב, שם התבססה האמנות המופשטת של אופקים חדשים ואחריה קבוצת 10+ שייסד רפי לביא ב– 1962. העיניים של האמנים התל–אביביים היו מופנות לאירופה ולארצות הברית – בתל–אביב רצו להיות חלק מהעולם הגדול. דווקא העובדה שהפעילות האמנותית בירושלים פעלה מתחת לרדאר עמדה לזכותה ואם יורשה לי, אצטט מתוך ספרימדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך – על עולם האמנות בעידן של שינוי, שבו הקדשתי פרק לאמנות בישראל. הספר נכתב לפני עשור:
״מתברר שלמרות היותה בירתנו הקדושה, מבחינת הסצנה האמנותית ירושלים נתפסת ואף מתנהלת כפריפריה. זה לא חדש. כבר בשנות השלושים נפער פער אידיאולוגי בין האמנים שבחרו להתיישב בתל–אביב, ונתפסו כמודרניסטים, לבין האמנים (בעיקר עולים מגרמניה) שבחרו להתיישב בירושלים, ונתפסו כשמרנים שלא נטו לקבל על עצמם את בשורת המודרנה, ונותרו נאמנים לציור הפיגורטיבי המסורתי. היום, מתחת לרדאר, ירושלים מטפחת סצנה אלטרנטיבית תוססת בעלת אג׳נדה פוליטית–חברתית, השואפת למלא את הריק שנוצר בהיעדרם של גלריות עכשוויות ותקציבים ציבוריים. הפעילות האלטרנטיבית מתנהלת בתצורות שונות באופן לא מסחרי ולעתים אף בהתנדבות, בשתי גלריות המנוהלות על ידי אמנים: אגריפס 12 וברבור, ובפעילותן של קבוצות אקטיביסטיות כדוגמת “מוסללה” ו“מעמותה“.
קולקטיביות ירושלמית
הטקסט שלי לעיל, מתחבר לתיזה של ד״ר אלעד ירון, יוזם התערוכות, שעשה מחקר מעמיק כדי להוסיף נדבך על השאלה ״האם קיימת אסכולה ירושלמית״. המאפיין הראשון, לדעתו, הוא הפעילות הקולקטיבית, למרות שהיו קבוצות אחרות שפעלו במקומות שונים בארץ. מאפיינים נוספים הם אמנות מחאתית (גם פוליטית וגם חברתית), תצוגה במרחב הציבורי, הכוללת ריבוי של עבודות תלויות מקום ולסיום – אמנות פרפורמנס.
בניגוד לדיסוננס בין הקוביה הלבנה לבין האמנות המוצגת בתערוכה ההיסטורית, יש הלימה מלאה בין חלל המפעל לאמנות המוצגת בה. הבנין הירושלמי הנטוש מהמאה ה– 19, ששימש בעבר כבית–ספר, על קירותיו המתקלפים ואריחיו הבלויים – מאכלס עבודות פרומות, לא מהוקצעות, שהאותנטיות שלהן זוהרת בחוסר המושלמות שלהן.
בנימה אישית
הגעתי לתערוכות בדיעה שיש כאן ספין – מהלך שמנסה לייצר נרטיב חדש, המאדיר את האמנות הירושלמית. לאחר קריאת חומרים רבים וביניהם המאמרים של טל קובו וד״ר אלעד ירון (מומלצים מאד!), מצאתי את עצמי משנה את דעתי. אם אנחנו חושבים על האמנות הנוצרת בירושלים כאמנות המחוברת למקום, ניתן בהחלט להגדיר זאת כמאפיין את עבודתם של רבים מהיוצרים בה כמו לודויג בלום, שמואל חרובי, אנה טיכו, יעקב שטיינהרדט וארדון. בניגוד לאמני תל–אביב, שהתבוננו החוצה, נראה שהאמנים הירושלמים התבוננו פנימה – למקום, לאנשים שחיים בירושלים והרגישו מסופקים. זה לכשעצמו ראוי לציון.
ואסיים באנלוגיה של אלעד ירון:
״אני מתייחס לתל–אביב כמו אל מסעדה, אליה אתה מגיע כדי לקבל את המנות המוכנות של עולם האמנות ואת ירושלים אני רואה כמטבח וצריך להגיד שבמטבח יש סכינים ויש אש – כמו בירושלים״.
מידע למבקרים
התערוכהאסכולת ירושלים על שני חלקיה פתוחה לקהל עד 15.7.
כאן ניתן לראות את רשימת המשתתפים המלאה בשתי התערוכות וכן את מועדי הסיורים (מומלץ).
הדימוי בראש עמוד זה לקוח מתוך היצירה ״הקרב על ירושלים״ של סרגיי אנגל, המוצגת בתערוכה ״שטח הפקר״ במפעל. שתי התערוכות הן במרחק הליכה זו מזו.
דבי שלום ושבת שלום.זכינו לראות את התערוכה במגדל דויד. מאד אהבנו.!!!! אתמול ביקרנו במוזיאון האיסלם בתערוכת השטיחים, משם לבית אביחי,לתערוכת פנחס ליטבינובסקי , שקיבל פרס ישראל לפני 44 שנים.קולוריסט מופלא.
תודה על ההעשרה דבי
תודה על המאמר המלמד והמהנה
תבורכי
מאת שרה הילמן
היי דבי. מאמר מחכים ומעניין. תודה.
תודה דבי על הסקירה דף המידע בכלל ועל הסקירה המעניינת והתובנות אודות האסכולות הירושלמית וזו התל אביבית בפרט.
ג’ימי. – בית שץ
דבי,
תודה על המבט על התערוכות. בהחלט הבחנה והתייחסויות מעניינות למבדיל בין תל אביב לירושלים, שנכתב על כך לאחר רצח רבין, לא בהקשרים אומנותיים…, הציור ‘הקרב על ירושלים, שבחרת בהחלט ממחיש את תהליך הניגוד בין הערים.
בברכה,
שלי שנהב קלר
דבי זאת מלכה
אני לא יודעת אם את יודעת שהסבא שלנו עבד בבצלאל בריקועי נחושת. הסיפור היה שהציעו לו עבודה אצל אומן פרטי במשכורת יותר גבוהה והוא עזב את בצלאל
ואחרי תקופה קצרה הוא לא לא יכל להחזיק אותו יותר אז סבא עזב עם כל המשפחה אחרי שדודה שושנה נולדה. דרך אגב בירושלים הם עלו על הרכבת חזרה לדמשק, שם היה לו מפעל לדברי נחושת והיו לו כ60 עובדים. לכל אחד במשפחה יש איזה מזכרת של עבודת נחושת של הסבא. שבת שלום לכם וחג פורים שמח כמה שאשפר.
הי מלכה
תודה על פיסת ההיסטוריה של משפחת לוזיה. גם לנו יש עבודת נחושת ממפעלו של לוזיה בדמשק שהיה ברשותו של אספן תל-אביבי חשוב שאייל עבד איתו. אייל רכש את היצירה לאחר פטירתו.