התופעה של זוגות אמנים העובדים יחד היא מרתקת בעיני. בהיסטוריה של האמנות ראינו זוגות אמנים לא מעטים כמו פרידה קאלו ודייגו ריברה, ג׳קסון ופולוק ולי קרסנר, ג׳ורג׳יה אוקיף ואלפרד שטיגליץ אבל כל אחד מבני הזוג עבד באופן עצמאי. אולי מפני שהיצירה האמנותית היא כה אישית ומחייבת אותנטיות וקול ייחודי, נדיר הרבה יותר למצוא זוגות שאכן יוצרים יחדיו או לפחות חותמים ביחד על יצירותיהם. הזוג הידוע ביותר היה כריסטו ורעייתו ז׳אן קלוד. למרות שבמקרה זה, החלוקה ביניהם היתה די ברורה – כריסטו היה היצירתי וז׳אן קלוד היתה אחראית על ההוצאה לפועל של הפרוייקטים.
זוג מפורסם נוסף הוא גילברט וג׳ורג׳ – בני הזוג הבריטיים, שחיים ועובדים יחד כבר עשרות שנים. מרינה אברמוביץ׳ ומי שהיה בן זוגה, אולאי (שנפטר בשנה שעברה) עשו יחד מיצגים ולבסוף, הזוג שאולי היה פחות מוכר בארץ עד עתה – איליה ואמיליה קבקוב.
כבוד גדול
מי שלא שמע על בני הזוג קבקוב לא שמע על אחד הזוגות המשמעותיים והמפורסמים באמנות הקונספטואלית, זוג שהציג יחד 500 (!) תערוכות מאז החלו לעבוד יחד בארצות הברית בסוף שנות השמונים. הם הציגו במוזיאון לאמנות מודרנית (MOMA) בניו–יורק, מרכז פומפידו בפריז, מוזיאון הירשהורן בוושינגטון ומוזיאון סטדליק באמסטרדם, ובתערוכות בינלאומיות כמו דוקומנטה IX בקאסל (1992) והביאנלה של מוזיאון וויטני לאמנות אמריקאית בניו–יורק (1997). ב-1993 ייצגו את רוסיה בביאנלה בוונציה, עם המיצב הביתן האדום, וב-2017 הוצגה רטרוספקטיבה של עבודותיהם בטייט מודרן בלונדון. עתה, אנחנו זוכים לראותם במוזיאון תל–אביב בזכות מפגש של מנהלת המוזיאון טניה כהן–עוזיאל עם בני הזוג בארוחת ערב בניו יורק. כפי שהיא מספרת: ״אנחנו מעריכות ועוקבות אחרי העבודה של קבקוב במשך שנים, כאמנים רבי השפעה בזירה הבינלאומית. לפני כשנתיים הכרתי את אמיליה קבקוב באופן אישי בארוחת ערב אצל אחד מידידי המוזיאון בניו יורק, והתחלנו לשוחח על אפשרות לתערוכה במוזיאון. הצוות האוצרותי כמובן שמח על ההזדמנות וכך התחיל הדיאלוג עם האמנים״. הישג מרשים ביותר.
איליה ואמיליה קבקוב ידועים במיצבים בקנה מידה גדול ובשימוש בדמויות בדיוניות, ביקורת על המוסכמות של תולדות האמנות והסתמכות על התרבות החזותית של ברית המועצות לשעבר. את אמיליה הכיר איליה במוסקבה, למרות שהיתה צעירה ממנו ב– 12 שנה.
הם נפגשו שוב בניו יורק ב– 1987 והחלו לעבוד יחד. ב– 1992 נישאו ויחד יצרו גוף עבודה פורה של מיצבים ועבודות מושגיות, הדנות במצב האנושי ובמושגים כאוטופיה וחלום, דמיון וחרדה.
שאלתי את אמיליה כיצד יוצרים אמנות יחד כזוג. היא באה לאמנות מתחום המוסיקה הקלאסית והספרות אבל מהר מאד השתלבה באמנות הקונספטואלית.
״זה התחיל בזהירות מבחינתי, כי לא הבנתי הרבה במיצבים אבל למדתי מהר. איליה התייעץ איתי לגבי הציורים שלו. מעולם לא אמרתי לו מה לצייר אבל אני יכולה לראות אם ציור יושב טוב. למשל, הציור ״מעוף״ נראה לי קצת נטול אנרגיה ומיסתורין. צילמתי את הציור וערכתי אותו על המחשב כדי להוסיף אור במרכז הציור. אז הלכתי לאיליה ואמרתי לו שמכרתי את הציור למוזיאון על פי הצילום המעובד. הבעייה היא, אמרתי לו, שהלקוח יקבל ציור שונה מהצילום. אז הוא הסתכל על הצילום ואמר ׳את יודעת מה – זה בעצם יותר טוב בצילום ועשה שינויים בציור.׳ עכשיו הם עפים בממד אחר. זהו אחד הציורים האחרונים שצייר״.
איליה, שנולד ב– 1933, נחשב לאבי האמנות המושגית הרוסית אבל הוא גם היה צייר נפלא. למעשה, הוא התפרנס מאיור ספרי ילדים בזמן שבסתר יצר אמנות חתרנית עד שעזב את ברית המועצות.
מיצבים טוטאלים
היום כולם מדברים על אמנות אימרסיבית אבל בני הזוג קבקוב הם מהחלוצים של הז׳אנר כבר בשנות השמונים. המיצבים שלהם משקעים את הצופה בסביבה דרמטית. הם משנים את חללי הגלריה שבהם הם מוצגים, ויוצרים מציאות חדשה עבור הצופה להיכנס ולחוות. לעתים קרובות הם חוקרים נושאים אפלים כמו כוח ושליטה, דיכוי והרס. במהלך הקריירה שלהם, יצרו כמעט מאתיים מיצבים.
כפי שאמרה מנהלת מוזיאון תל–אביב טניה כהן–עוזיאל, התערוכה בוחנת את ההקשרים הפוליטיים, התרבותיים והדוריים של האמנות ואת יכולתה לתרום לשיפור העולם, במיוחד בעיתות משבר. באקלים התרבותי הנוכחי בכל העולם ובמיוחד בישראל, התערוכה בוחנת את כוחה של האמנות לחרוג מגבולות המוזיאון באמצעות הדמיון. עבודתם פורצת הדרך של בני הזוג קבקוב מאתגרת היררכיות, מוסכמות ונרטיבים מקובלים תוך הצבת עבר, הווה ועתיד, ובכך מעוררת את צופיה לחשיבה ביקורתית, כמשתתפים פעילים.
מבוך של הפתעות
התערוכה מובילה את המבקרים בין חללים בעלי אופי שונה. האוצרת, שחר מולכו, עבדה באופן אינטנסיבי עם בני הזוג קבקוב במהלך השנה האחרונה כדי לייצר חויה. כדבריה: ״המהלך מהכניסה ועד ליציאה הוא כמעט טקסי, יש תחושה מצטברת שהדברים נבנים תוך כדי תנועה בתוך התערוכה וזה פועל לייצר חיבור רגשי״. זה אכן עובד, גם בזכות מהלך אדריכלי של מעצב התערוכה איל רוזן שעבד עם האוצרת על מודל תלת מימדי, כשהאתגר, לדבריה היה ״לשנות לחלוטין את הגלריה, ולייצר מעברים בין המיצבים השונים– שהם מעברים גם מנטליים, לא רק פונקציונליים״.
החלל הראשון מציג ציורים גדולי ממדים של איליה, חלקם חתומים על ידי דמויות פיקטיביות שהומצאו על ידי בני הזוג. בהמשך המבקר נכנס למוזיאון הריק, שם הקירות האדומים ריקים והם עצמם הופכים מושא התבוננות. בהמשך התערוכה מגיעים למיצב אימרסיבי מבלבל משהו, על הקירות תלויים הדפסים קטנים אבל באמצע החדר ניצבים שני זוגות רגליים ענקיות, המחוברות לגוף בלתי נראה. אנחנו נמצאים בתחתית אולם שבו אנחנו רואים את קצוותיהם של יצירות מהעבר, שלא נעלמו לגמרי. שתי דמויות הענק העומדות באמצע החדר אינם מודעים לאמנות החדשה המוצגת מתחתם. הכל יחסי לפי הקבקובים, גם ביחס בין העבר, ההווה והעתיד. את התערוכה חותם המיצב המרשים ״לא כולם יילקחו אל העתיד״, שהוצג בתערוכה המרכזית של הביאנלה בוונציה ב- 2001. האורות האחוריים האדומים של רכבת בגודל טבעי נותנים אשליה שהנה, פספסנו את הרכבת. ציורים מופשטים מנופצים לאורך המסילה ומזכירים את הטיהור הנאצי של אמנות מודרנית, שלא היתה לטעמו של הצורר. האימה הסובייטית חוברת לזו המוכרת לנו כל–כך ואם היה ספר – בני הזוג קבקוב הם יהודים. זוהי סיומת עוצמתית מאד לתערוכה החווייתית הזאת שמצליחה לנתק אותנו מהיומיום שלנו ולחבר אותנו לפנטזיות של בני הזוג קבקוב. ״תמיד ניסינו לממש את החלומות שלנו ופנטזיות. שנינו אנשים חולמניים ושנינו חיינו יותר בעולם של פנטזיות.״ כך אמרה לי אמיליה קבקוב, כשזוג משקפי שמש גדולים מכסה את עיניה לאורך כל הסיור. ״איליה תמיד אמר שאנחנו אדם אחד. אז את מבינה שבשבילי, עכשיו, זה כאילו חצי ממני נלקח״.
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
תודה דבי על כתבה מעניינת
שימח אותי לקרוא . דוגמא לאינטראקציה יצירתית ופורה מאפשרת להגיע רחוק
הי דבי, לילה טוב
תודה שאת משתפת, תממריץ ללכת לראות את המקור
מכירה עוד זוג אמנים (למדתי עכשיו שבעבר היו זוג..), שעובדים ביחד- טים נובל ו סו וובסטר- יצירת צלליות מאשפה ומצרים צריכה שונים.
מאד מעניין.תודה דבי.מחר אבקר ומצפה לחוות ולחוש את כוונת האמנים.