את התערוכה של מרינה אברמוביץ׳ בלונדון ראיתי ב- 7.10.23 - תאריך שלעד יהיה מקועקע בנפשנו כשבת השחורה והיום הנורא ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. למרות שממדי האסון עדיין לא היו ידועים, היה ברור גם לי, במרחק אלפי קילומטרים, שדבר נורא מתרחש ובכל זאת החלטתי לממש את התוכנית וללכת, מה שכנראה העצים עוד יותר את החוויה המטלטלת שמרינה אברמוביץ׳ מספקת. זהו אירוע אימרסיבי, שהמילה ״תערוכה״ קטנה עליו.
מרינה אברמביץ, המכונה ״הסבתא של אמנות המיצג״, מסכמת בתערוכה הנוכחית מעל חמישים שנות יצירה. היא פיתחה את אמנות המיצג, היא מייצגת עבור רבים את הז׳אנר והיא אחת מהאמנים הסלבריטאיים, שמוכרים גם מחוץ לעולם האמנות.
אמנות המיצג מפעילה מערכת יחסים חיה בין אמנות, אמן וצופה, ומאחדת אותם ברגע בזמן. מלכתחילה, אברמוביץ' דחפה את הקונספט הזה לקצה והפכה את הקהל למשתתף פעיל ביצירתה. זרימת האנרגיה בין האמנית לקהל היא תנאי חיוני להופעותיה: ״אני לא יכולה לעשות שום דבר בלי קהל, אני צריכה את האנרגיה שלו״.
הנוכחות הפיזית שלה תמיד היתה מרכזית בעבודותיה ולכן יש דיסוננס בעובדה שאת עבודות המיצג בתערוכה הנוכחית מבצעים תלמידים שלה. מצד שני, העובדה שיצירתה מתקיימת גם בלעדיה מאפשרת לאמנות שלה להיות נצחית ולהמשיך להתקיים גם אחרי שהאמנית עצמה לא תהיה נוכחת. לאחרונה חוותה תסחיף ריאתי שבעקבותיו נאלצה לעבור שלושה ניתוחים. היא מספרת שהשתמשה בכל הכלים שהיא מיישמת באמנות שלה: נשימות, מודעות והתמודדות עם כאב שסייעו בהחלמתה. (בגלל מצבה הרפואי היא לא יכולה לטוס ללונדון ולכן הפליגה לפתיחה מניו יורק באניה).
בלי פחד
אברמוביץ׳ נולדה ביוגוסלביה הקומוניסטית ב– 1946. האידיאולוגיה הקומוניסטית – ממשמעת פיזית קיצונית ועד המגבלה בחופש הביטוי – עיצבו את שנותיה הראשונות ואת היווצרותה כאמנית.
היא אמנית טוטאלית ונטולת פחד. היא מדברת הרבה על פחד ובאחד הראיונות אמרה: ״אם יש משהו שאני רוצה לעשות, אני לא עושה אותו. אני עושה משהו רק אם אני מפחדת ממנו, כי זה כל העניין. אם תמיד נעשה דברים שאנחנו אוהבים, אז תמיד ניצור את אותו דפוס, נעשה שוב את אותן טעויות, ולעולם לא נצא מטריטוריה לא מוכרת״.
כך מצאה את עצמה פצועה וחבולה בסיום מיצג בשם Rhythm O בשנת 1974 בנאפולי. במסגרת היצירה היא היתה מוקפת ב- 72 אובייקטים הקשורים בעונג וכאב, כולל אקדח וכדור. היא היתה אז בת 23. בתחילה אנשים היססו, אבל ככל שחלף הזמן, אנשים בקהל הפכו יותר ויותר אלימים, הפשיטו את האמנית עד מותניה, חתכו את עורה ואפילו הצמידו אקדח לצווארה. כשהאירוע הסתיים הקהל ברח מהגלריה. החוויה היתה כה טראומטית עבור אברמוביץ׳, עד שפס משיערה הלבין. זה נמשך שש שעות ובנס יצאה מזה בחיים. במבחן הציבור היא גילתה הרבה אכזריות ולמדה את השיעור.
לימים, ב– 2010, הציגה את ״האמנית נוכחת״ באטריום של המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) בניו– יורק. במשך שלושה חודשים, שמונה שעות ביום, אברמוביץ׳ ישבה ליד שולחן מול אנשים אקראיים שהוזמנו לשבת בשקט מול האמנית למשך פרק זמן שבחרו. הפעם הקשר נוצר באמצעות המבט בלבד. אסור היה לגעת באמנית ובכל זאת המעמד הרגיש אינטימי וחשוף. בין אברמוביץ׳ לבין היושבים נוצר קשר אנרגטי, החיוני ליצירת אמנות פרפורמטיבית. צילומי היושבים חושפים את המידה שבה החוויה השפיעה עליהם. אנשים רבים תיארו את המפגש כמכונן ועמוק.
יחסים סימביוטיים
גם ב-The Artist is Present וגם ב-Rhythm O, רגשות הקהל השתקפו באמנית. מה ששונה היו הכלים והמסגור שהיא סיפקה. המסע בין שני המופעים הללו – מאינטראקציה פיזית ותוקפנית במיצג הראשון ועד שקט וחיבור רוחני בשני – בעצם מגדיר את מסע ההתפתחות של אברמוביץ‘ ולא במקרה שניהם מוצגים בתערוכה יחד.
רגע השיא ב– MoMA היה כשמי שהתיישב מול אברמוביץ׳ היה בן זוגה לשעבר, האמן המכונה Ulay. הם נפגשו ב-30 בנובמבר 1975 – יום הולדתם המשותף – והשתלבו באופן מקצועי ואישי. שניהם התעניינו בפריצת גבולות הגוף ליצירת אמנות. במשך 12 שנה הם ניהלו מערכת יחסים סימביוטית וטוטאלית. הקשר הסימביוטי שלהם גדל עד כדי כך שהוא הפך למה שהם כינו 'העצמי הזה׳, ישות שייצגה את מערכת היחסים הממוזגת שלהם.
מיצג פרידה
ב-27 ביוני 1988, אברמוביץ' ואוליי נפגשו על החומה הסינית, לאחר שהלכו זה לקראת זה במשך תשעים יום מקצוות מנוגדים של החומה. במקור הם תכננו להתחתן בנקודת המפגש הזו, אבל עד שהרשויות הסיניות העניקו להם אישור לפרפורמנס, מערכת היחסים ביניהם הידרדרה והעבודה הפכה לפרידה טקסית, שסיימה רשמית את השותפויות האישיות והיצירתיות שלהם. לאחר שנפגשו על החומה, נפרדו דרכיהם והם לא התראו במשך 22 שנה – עד שהתיישב מולה ב– MoMA. מיצג ההליכה על החומה תועד וחלקים ממנו מוצגים בתערוכה, שבה שני מסכים זה לצד זה, המראים את הדרך שהם עשו זה לקראת זו.
אוליי מת מסרטן ב– 2020.
אנרגיה מהטבע
לאחר המסע על החומה, אברמוביץ׳ גילתה כיוון חדש, הקשור לאנרגיה של אבנים. היא בילתה חלק ניכר משנות השמונים המאוחרות והתשעים בחקירת הקשר בין חומר ואנרגיה. בסידרה The Transitory Objects For Human Use היא בחרה אבנים וקריסטלים שמזמינים אינטראקציה עם המבקרים, לראשונה ללא נוכחותה. החפצים מאפשרים לצופים גישה לאנרגיה ולכוח המרפא של הקריסטלים והמתכת היוצרים אותם, בהתבסס על החיבורים של הרפואה הסינית המסורתית בין מינרלים וחלקי גוף. האבנים מציעות אפשרות לחיבור מחדש וריפוי. מהחוויה האישית שלי – להשעין את המצח על קריסטל ולשהות כך כמה דקות היה מאד נעים. העבודה העוצמתית ביותר בסדרה זו היא פורטל העשוי מקריסטלים לבנים, שהמבקר מוזמן לעבור דרכו ולחוש את העוצמה האנרגטית.
נוכחות פיזית, וירטואלית וחלופית
החוויה הגופנית, הפיזית והאנושית עומדת במרכז עשייתה של מרינה אברמוביץ׳. כדי להעצים את האינטראקציה עם הקהל, היא צמצמה את הסחות הדעת למינימום. ב– 2010, היה זה שולחן ושני כסאות בלבד וב– 2014, בעבודה שביצעה במשך 512 שעות בגלריית הסרפנטיין בלונדון, היא הלכה צעד נוסף כשלא היו שום אביזרים והיא, האמנית, יצרה את האמנות באמצעות קהל המבקרים. הדגש שלה הוא על האנרגיה שנוצרת בינה לבין הקהל, וזאת בעיניה האמנות האופטימלית. בעבודתה הבאה ב– 2019, שהוצגה אף היא בגלריית הסרפנטיין בלונדון, הפכה את עצמה להולוגרמה, ביצירה בה הנוכחות שלה היא וירטואלית בלבד – זאת אולי הנצחיות האופטימלית, כי היא אינה תלויה בדבר (מלבד החומרה הטכנולוגית שתאפשר את הקרנתה). הניגוד בין הפיזי לוירטואלי אולי נראה סותר, אבל זה חלק מהעניין המתמשך בתרגול שלה בכל מה שחדש וניסיוני. "אני תמיד סקרנית לגבי טכנולוגיה חדשה. הכנתי קטע ריאליטי מעורב שהוקלט ב-32 מצלמות. כשאתה חובש את האוזניות, זה כאילו אני עשויה מאבק, בנויה מאנרגיה. אתה יכול פשוט לעבור דרכי. זה די מפחיד אותי להסתכל על עצמי ככה. לטכנולוגיה הזו יש עתיד. עדיף הקלטות Mixed Reality מאשר סרטונים עם מסך שטוח. זה כמו תלת מימד, והדרך שבה הוא מנציח את האנרגיה היא מרתקת“. בהקשר זה, מעניין גם לחשוב על כל המיצגים בתערוכה, שמוצגים על ידי תלמידיה של אברמוביץ׳ ועל כך היא אומרת: ״היצירה שלך צריכה לקבל חיים, וצריכה לקבל חיים חדשים. וגם אם אנשים מביאים את האנרגיה שלהם ואת הפרשנות שלהם לעבודה, זה עדיף על כך שהיצירה מתה, מאובקת – רק הקלטת וידאו גרועה או אזכור בספרים. אני מרגישה אחריות להכניס את אמנות המיצג, כצורת האמנות הטרנספורמטיבית ביותר, למיינסטרים. להציג את ההיסטוריה של הביצועים ולשתף את השיטות שלי. יצרתי גם את מכון מרינה אברמוביץ' כדי לעודד דור צעיר יותר של אמני מיצג״.
מרינה ואני
יש משהו ממגנט בפנים של מרינה אברמוביץ – שילוב של עוצמה ורכות עם נופך של עצבות ומסתורין. אלה פניה של האמנית המתועדת ביותר בכל הזמנים מעצם העובדה שהאמנות שלה, המכוננת באמצעות הגוף שלה, תועדה באינספור סרטים וצילומים.
את הפנים האלה ראיתי מקרוב כשיצאתי מתא השירותים בגלריה סרפנטיין בלונדון לפני מסיבת העיתונאים שהתקיימה לקראת הפרוייקט 512 שעות – ביוני 2014. בסצינה שהיתה כמו לקוחה מתוך סרט, עמדנו – מרינה ואני – לבד בשירותים, אחת ליד השנייה מול המראה. הלו, הצלחתי לומר לה מתוך ערפל ההתרגשות שהציף אותי. ״חלו״ השיבה במבטא סרבי כבד וחם. ויצאה. רגע אינטימי בלתי מתועד שבודאי אנצור תמיד בליבי ובכך שאני מספרת אותו אני בעצם מיישמת את החזון של מרינה אברמוביץ׳. עבורה, הקהל הוא המחולל את עבודתה והמיצג שורד רק באמצעות נרטיב כאשר הצופה הוא גם עד וגם משתתף. כשהסתכלתי על מרינה אברמוביץ׳ שוטפת ידיים חשבתי על טקסט המתאר את ההתכוננות שלה לאירועי המיצג המתמשכים, הכוללת ביצוע פעולות יומיומיות ופשוטות בהתכוונות מלאה כדי להיערך למצב הנפשי הנדרש להיות בנוכחות מלאה במיצג עצמו.
אחר–כך, היא בחרה אותי כדי להדגים את מה שהיא מתכננת לעשות במהלך ימי המיצג המתמשך שלה. לימים גיליתי שתמונה שלי הופיעה בכתבה בגרדיאן.
ולבסוף, אחרי מסיבת העיתונאים, בה נשאלה כיצד היא נרגעת בסוף יום ארוך של מיצג והיא סיפרה שהיא עושה אמבטיה במלחים מים המלח – ניגשתי אליה ואמרתי לה שהקוראים שלי בישראל ישמחו מאד לקרוא על כך. ואז היא חיבקה אותי ואמרה (על מוצרי ים המלח) – Aren’t they wonderful? וזה הרגע המונצח בצילום הכי שווה שלי (למרות הטשטוש), כשמשני הצדדים עומדים מנהלי הסרפנטיין דאז, הנס אולריך אובריסט וג׳וליה פייטון ג׳ונס.
בין חיים ומוות
נושא המוות מעסיק מאד את אברמוביץ', במיוחד בעבודותיה האחרונות, שכן בעיניה, המעבר הפיזי האולטימטיבי שכולנו נעבור הוא מהחיים למוות ובמילותיה: 'כשהמוות דופק על דלתי, אני רוצה להיכנס לחוויה האחרונה הזו בשיא המודעות וללא פחד, מרירות וכעס. זו החוויה האחרונה שיכולה להיות לנו בחיינו׳. עד אז, היא חיה את חייה בכוונה מלאה ומלמדת אותנו להיות ברגע באופן טוטאלי, כי הרגע הוא כל מה שיש לנו. וכמובן, במיוחד בימים קשים אלה, 70 יום מאז השבת השחורה, עלינו לזכור שלא ניתן לשרוף את הרוח.
התערוכה מרינה אברבמוביץ׳ מוצגת ברויאל אקדמי בלונדון עד 1.1.24.
ערב טוב ושבוע מבורך לך דבי היקרה!
רב תודות על פוסטים מלמדים ומעשירים ,
והכי הכי הפוסט על מרינה אברמוביץ , שהיה מרתק , מעשיר
ואכן אמנית אמיצה שאין שניה לה , ברוח , היצירה האמוציונלית , פיזיות , רגשיות , נפשית, ממש וונדריומן . ששלחה אותי עוד ועוד להעמיק באישיות וברוח היצירה שלה האין סופית . והנועזת ביותר.
להשלמה… קראו את הספר" המוזיאון לאהבה מודרנית", שכתבה הת'ר רוז ( הוצ' מודן).
והסרט המדהים שהוקרן במוזיאון תל אביב לפני שבועיים עם ההקדמה של טל לניר,הקשר והיחסים המדהימים בינה ובין אוליי לפני מותו,איזה כיף לך שראית את התערוכה!!!
דבי יקרה ,תודה לך מאד, על כל הכתבות המצוינות שלך ,את דרכן מצליחה להביא אלי את עולם האמנות שלנו ושל העולם . אני עוקבת כבר שנים אחרי מרינה ועבודותיה והכתבה המצוינת הזו ,בזמן הקשה הזה ,הייטיבה עמי מאד ועל כך אני מודה לך שוב ,ומקווה לימים טובים .
בברכה אמירה קנטור
ניוזלטר מעניין. תודה.