הידיעה שלפני המילים

היא תמיד נשאלת לגבי משפחה, אבל הטוטאליות שלה, תחושת השליחות ואפילו האחריות שהיא חשה לגבי האמנות שלה אינה מותירה מקום לשום דבר נוסף. היא בנתה לעצמה משפחה של חיות, שעליהן היא מרעיפה את מלוא הדאגה האימהית שיש בה, ולמעשה אחד הדברים שהיא מבכה עליהם הוא שאין לה די זמן לבד. היא מוקפת אנשים לאורך כל היום: בין אם מדובר באסיסטנטים בסטודיו או בפועלים המתחזקים את השטח העצום סביב ביתה הקטן. גם בנסיעותיה, דואגים לתוכנית עמוסה שאינה משאירה אותה רגע לבדה. אפילו שופינג היא כמעט לא מספיקה לעשות, על אף שהיא מאוד אוהבת, במיוחד נעליים, רקמות ובדים.

אנשים חושבים שהיא קצת משוגעת. אפילו אבא שלה היה מתבדח ואומר: "יצאה לנו לא נורמלית, אבל לפחות היא מתפרנסת מזה". מעין בדיחה משפחתית. אבל רובנר לא מוצאת עניין במוסכמות של שגרה, איזון ונורמליות. "החיים מלאים המון מוסכמות, איך לנהוג, מה לעשות, אבל בתוך כל ההסכמות האלה בחיים, חסר המבט הטרי על המציאות". היא טוענת שכל הזמן צריך ללכת הלאה ואף רואה פריבילגיה גדולה בכך שהיא חיה את ייעודה.

דחף יצירה אינו מספיק כדי ליצור אמנות בעלת ערך. רובנר משווה את מעשה האמן למעשה המדען, שמתבונן שעות רבות בצלחות הפטרי שלו ואוסף נתונים.
"עשיתי המון דברים שלא ידעתי למה אני עושה אותם, אבל היה לי דחף לעשותם. לדוגמה, בזמן שהייתי בבצלאל, היינו צריכים לצלם נושאים שונים, והייתי עושה שיעורי בית אבל במקביל כל שבוע הייתי נוסעת להרודיון. שם עמדתי על הקצה של ההר, בנקודה שמעבר לה היו טריטוריות אסורות, והסתכלתי על הכפרים במרחק, על בתי המגורים שם, המסתוריים, הקוביות המושלמות שעמדו על ההר. קניתי עדשה גדולה ואחת יותר גדולה וכל שבוע הייתי נוסעת ועומדת באותה נקודה ומצלמת אותם הבתים, שוב ושוב.

"את מבינה, זה היה נראה כמו סוג של שיגעון. לא יכולתי להסביר למה. רק ידעתי שאני צריכה לחזור לשם שוב ושוב. הייתי שואלת את אריה: אתה חושב שיש שם מישהו, אולי הוא מסתכל עלינו, מעניין איך הדברים נראים מהצד השני… אבל היה משהו מדויק ומתומצת בקופסת מגורים אנושית כזאת שנראית מצד אחד מושלמת ומצד שני בלתי מושגת, וכל המסתורין הזה של אתה והאחר. כמעט שנה שלמה נסעתי וצילמתי את אותו הדבר ויצאו מזה כמה צילומים וגם כמה ויכוחים״.

"שנים אחרי זה, כשכבר חייתי בניו יורק, נסעתי לים המלח וראיתי מבנה בדואי כמו בית שילד מצייר. כמו ארכיטיפ של בית, כל בית, שעמד שם לבד, מנותק מכל מקום, ואז שנתיים שלמות נסעתי לצלם אותו שוב ושוב. בלי תוכנית פעולה שלפיה אני אעשה מזה סדרה של כך וכך עבודות. כל פעם כשחזרתי לארץ הייתי חוזרת לשם. במשך שש, שמונה שעות ביום הייתי מצלמת אותו בית מאותה זווית, יוצאת בארבע בבוקר, קצת פחד, הבדואים שחשבו שאני משוגעת. לפעמים השכן היה בא איתי, לפעמים איזה חבר… ביסוד הדברים יש את הידיעה שלפני המילים, שיש משהו שאני צריכה לעשות. הייתה לי ודאות אחת – שאני צריכה להמשיך לעשות את מה שאני עושה". אלה התמונות הבתים שהוצגו בהמשך ביוסטון וקבוצה גדולה מהסדרה הזו גם נרכשה על ידי המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, זמן קצר לאחר הפגישה עם האוצרת ששאלה מדוע הדימויים שלה מטושטשים״.

שגרת עבודתה כרוכה בשאלת שאלות, במחקר, בניסיון להבין את הבעיה האמנותית שעליה לפתור. היא עובדת בריכוז והתמקדות מאוד גדולים, עם מינימום הכרחי של הסחות דעת. תהליך זה בא לידי ביטוי גם בשני מבנים שהקימה ברחבת הלובר ב-2011, בפרויקט 'מקום', שעורר תהודה תקשורתית גדולה מאחר שהייתה האמנית הראשונה שהורשתה להקים עבודה בכניסה הענקית של המוזיאון. היא אספה 130 טונות של אבנים ממוקדים שונים בארץ, מירושלים, בית לחם, חברון, שכם והגליל, ובנתה שני מבני ענק בגובה של כ-3.5 מטרים בחצר ביתה. המבנים פורקו והאבנים נשלחו לפריז, שם עבדה עם צוות של כ-20 ישראלים ופלסטינאים בהרכבתם מחדש. הרעיון של פירוק והרכבה, של הריסה ובנייה הינו מוטיב חוזר בעבודותיה. פירוק והרכבה מחדש של דבר מה מוכר מעניקים לו חיים חדשים, וכך מאפשרים לצופה לראות דברים בעין אחרת ואולי לשנות כך את נקודת מבטו.

כמו מוסיקאי, סופר או מחזאי, גם אמן חזותי צריך להוכיח את עצמו שוב ושוב, והעבודה החדשה תמיד מושווית לעבודות קודמות. "תסמונת האלבום השני" או השלישי או הרביעי מחייבת אמן יוצר להמציא את עצמו בכל פעם מחדש כדי לעמוד בציפיות הגדלות של הקהל שלו, שתמיד מחפש לומר שהיצירה העכשווית נופלת מרמתה של קודמתה.

*איך ההצלחה משפיעה על האמנות שלך?
"ההצלחה עזרה לי להגיע עד כאן, אבל היא אינה עוזרת לי בצעד הבא. יש לי רצון ליצור משהו שאאמין בו, שאצליח לדחוף אותו עד לנקודה שיהיה לו קיום משל עצמו, שאשכח איפה זה צולם, מי האנשים, שתהיה שם פיסת חיים עצמאית. כדי לעשות אמנות חשובה צריך לברוא כל פעם משהו מחדש. אמן צריך להיות חשוף, לעמוד מול האין כל פעם מחדש, ולשאול שאלות על המציאות. אלה מקומות של אי ודאות, מקומות שרוב האנשים לא יכולים לסבול בחייהם. יש עליות וירידות אבל בסופו של דבר, בתוך ההוויה חסרת הביטחון הזה, יש לי ביטחון מקצועי ואני יודעת שיהיה בסדר".