מיכל רובנר – כלת פרס ישראל לאמנות פלסטית

לכבוד זכייתה של האמנית מיכל רובנר בפרס ישראל לאמנות פלסטית 2023, אני מפרסמת כאן ראיון שערכתי איתה למגזין ליידי גלובס ב- 2016.

מיכל רובנר

האמנית הישראלית מספר אחת בעולם חיה בבית סוכנות בגודל 40 מ"ר במושב כפר שמואל בעמק אילון. הבית הנזירי, הסגפני כמעט, אינו מציע חמימות ופינוקים של שעות פנאי, אולי משום שלמיכל רובנר, 58, אין פנאי. זהו המקום האהוב עליה ביותר, אפילו יותר מהלופט הניו יורקי שלה באיסט וילג', חלל מגורים מתאים יותר לאמנית סלברטיאית ברמה בינלאומית. אבל רובנר לא מתרגשת מפרסום.

״אני לא רוצה להיות הנושא. אני באמת לא חושבת שאני הדבר המעניין. אולי מהצד אני נתפשת כאדם מעניין כי אני חיה חיים שנראים קצת אחרת, לבד בשדה הגדול, בלילה השחור עם חמישה כלבים וחמור. מסתובבת בעולם, נוסעת לבד ברכבת הטראנס סיבירית, נוסעת לקזחסטן, עושה סרט על הגבול בין ישראל ללבנון. אבל אף אחת מהעבודות שלי אינה דיוקן עצמי, וההתבוננויות שלי הן לא באמת על עצמי. יש לי משימה. אני כמו נמלה כזאת, הגעתי לעולם לעשות עבודה. זו ידיעה ברורה וחזקה שמוטבעת בי ויש לי ביטחון שזה הייעוד שלי“.

היא החלה את דרכה כצלמת בשנות השמונים, הקימה עם בעלה דאז, אריה המר, את בית הספר לצילום קמרה אובסקורה. ב-1987 עזבה אותו ואת הארץ ועברה לגור לבדה בניו יורק. בשנות התשעים החלה ליצור וידאו ארט ומאז עבודות וידאו שלה הוקרנו ברחבי העולם, גם במקומות ציבוריים כמו פארק אבניו בניו יורק. היא הציגה במוזיאון לאמנות מודרנית ובמוזיאון הוויטני בניו יורק, ובמוזיאון הלובר בפריז. למעשה, ניתן לומר שהיא הגשימה את החלום של כל אמן באשר הוא: להציג במוזיאונים החשובים ביותר בעולם.

כולם יגיעו אליך

הטוטאליות המאפיינת את עבודתה היא ללא ספק חלק מסיפור הצלחתה, תהליך ארוך ולא פשוט, ללא קיצורי דרך.
"היה קושי מאוד גדול להגיע לניו יורק בלי להכיר כמעט אף אחד. היום יש הרבה ארגונים שתומכים באמנים. אני הייתי לבד לגמרי. מדי פעם היו מגיעים חברים של ההורים במסגרת טיול ומזמינים אותי לארוחת ערב ואני רק קיוויתי שישאלו בסוף אם אני רוצה לקחת את השאריות הביתה. עשיתי הרבה דברים שבדיעבד נראים לי אמיצים, אבל פשוט הרגשתי שזה מה שאני צריכה לעשות. אף גלריה לא רצתה לתת לי תערוכה. כולם אמרו 'יפה מאוד' אבל כששאלתי 'נו, אז?' אמרו לי להמשיך לעבוד. אני זוכרת שיום אחד חזרתי מאיזו פגישה בגלריה ושאלו אותי שם אם יש לי רזומה. 'אם יש לך כתבות, אנחנו יכולים להתחיל להתייחס'. אמרתי: 'אין לי כתבות, איך אני יכולה לארגן כתבות?'. הם אמרו, 'תעשי תערוכה ואז יהיו לך כתבות. יהיו לך כתבות אז נשקול לעשות לך תערוכה'".  

כל אדם יוצר זוכה לביקורות חיוביות ושליליות. אחת היכולות המרשימות שלה היא התעלמותה המוחלטת מהן. למרות שהייתה מודאגת מכך שלא רצו להציג את עבודותיה בתחילת הדרך, היא המשיכה ליצור מתוך דחף פנימי עמוק. לא היה פשוט להציג צילומים עמומים ומטושטשים של בתים, שאפיינו אז את יצירתה, בזמן שצלמים אחרים עסקו בעומק שדה וקומפוזיציה. היא מספרת על פגישתה הראשונה עם אוצרת מהמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק: ״באתי עם הקופסה שבתוכה היו הצילומים שלי. 'זה יפה מאוד', אמרה האוצרת. 'So?' שאלתי. 'למה התמונות לא בפוקוס?'. אמרתי לה: 'תשמעי, כי אני לא לי פרידלנדר (צלם אמריקאי מצליח, ד"ל)'. היא אמרה שאם יהיה לי משהו אחר, היא תשמח לראות. אמרתי לה שאין טעם כי אני לא חושבת שיהיה לי משהו מאוד אחר. אני זוכרת שכשיצאתי משם חשבתי שהיא לא הבינה את העבודות שלי. ולא רציתי להיות במקום שלא מבינים את האמנות שלי. אבל הייתה לי תמיד ודאות, אני לא יודעת מאיפה".

זה אינו מהלך של מה בכך, לדחות אוצרת במוזיאון הנחשב בעולם כאשר היא פותחת בפנייך פתח. אך מיכל רובנר אינה טיפוס מתפשר. בינתיים עבדה לפרנסתה בחדר חושך, ריטשה צילומי חתונות ועשתה ניסיונות עם המצלמה. עם קצת עזרה מההורים הצליחה גם לבקר בארץ וכל הזמן המשיכה לצלם.

"הייתי עסוקה מבוקר ועד לילה, ניסיתי לאמן את עצמי לדלג על לילה אחד או על שניים בשבוע של שינה כי היה לי חבל על הזמן. צילמתי פולארוידים מהבוקר עד לילה ואף פעם לא היה לי זמן, לא לפגוש חברים, לא לשבת בבתי קפה. פשוט הרגשתי שיש דבר אחר שאני צריכה לעשות. אני אמנית. היום אני אומרת את זה, אבל אז לא קראתי לזה ככה. כשהייתי צריכה למלא את הטופס בכניסה לארצות הברית כתבתי שאני 'עושה אמנות'. אני עושה משהו וקוראים לזה אמנות. היום אני מבינה את זה יותר".

*מתי חל המפנה?
"גרתי אז באיסט וילג' והייתי מצלמת כל מיני חברים. הייתי לוקחת אותם לגג, זורקת עליהם קמח, שכרתי זאב מפוחלץ לחודש. כל מיני דברים מוזרים התרחשו אצלי על הגג. אז החברה הביאה חבר שהייתה לו גלריה ביוסטון, בקושי לא ידעתי איפה זה יוסטון. הייתה שם תערוכת צילום גדולה והוא לקח לשם צילומים של הבתים שלי מהמדבר. שם נחשפתי לכל מיני אוצרים. פתאום ניגש אליי מישהו ושאל אותי אם אני מיכל רובנר. 'כרגע ראיתי את העבודות שלך', הוא אמר לי. 'קוראים לי אדם ויינברג, אני ממוזיאון וויטני, ואני רוצה להגיד לך משהו. פשוט תלכי הביתה ותמשיכי לעבוד. כולם יגיעו אלייך. אני מבטיח לך. כולם יגיעו'. היום הוא מנהל הוויטני".

"אחרי התערוכה ביוסטון הזמינו ממני תערוכה בניו יורק של צילומים שצילמתי מהטלוויזיה במלחמת המפרץ. ב-1993 גלריסטית יהודייה בשיקגו נתנה לי תערוכה וגם סידרה לי פגישה עם אוצרת במכון האמנות של שיקגו (אחד מעשרת המוזיאונים החשובים בארצות הברית, ד"ל), שלא הכרתי בזמנו. האוצרת אמרה שהיא נורא עסוקה ויכולה להקדיש לי רק 12 דקות. באתי עם הקופסה שלי וכמה שקופיות, התחלתי להראות לה עבודות ושקופיות ואחרי זמן קצר היא אמרה לי 'אני מאוד מתנצלת, זה הולך להיות קצר מאוד. בואי איתי'. רצנו במוזיאון והגענו לחדר אחד. היא אמרה, 'תראי, אני מציעה לעשות לך כאן תערוכה. אוקיי?' הסתכלתי על החדר, הייתה תקרה קצת נמוכה, לא כל כך אהבתי את הגודל שלו, ואמרתי לה: 'תודה, זה יפה מאוד. אני רוצה לחשוב על זה'. התקשרתי לחבר שהיה בזמנו עורך המגזין ARTnews, דווקא מאלה שתמיד אמרו לי שלעולם לא אצליח וגם אף פעם לא כתב עליי. אמרתי לו: 'תשמע, היא הציעה לי תערוכה, אבל ממש לא בא לי על החדר הזה'. אז הוא אמר לי: 'השתגעת לגמרי! אין לך מושג על מה את מדברת. אפילו אם יציעו לך את חדר השירותים תגידי כן'".  

מיכל רובנר, פנורמה 2015

שותפים להצלחה

"אמנות היא בעצם תקשורת בתדר מאוד גבוה", היא אומרת, "והחשיפה לאמנות ברמה גבוהה יש בכוחה להתחבר לתהומות הנפש של האדם ולהעלות אותו לספירות גבוהות שפותחות משהו ברגש לגבי העולם. אני חושבת שאמנות, מוזיקה למשל, מעלה אותך לרמות יותר גבוהות, למקומות רוחניים. זה נותן פרספקטיבה רחבה יותר, נקודת מבט אחרת. לפעמים האמן או הסופר יכולים לקחת את הצופה ודווקא לעזור לו להסתכל על דברים שאחרת אולי היה נמנע מהם, ולחדד לו את המציאות".

כאשר לא ניתן להישאר אדישים, כאשר חשים את אותה פליאה ורוממות רוח שעליו היא מדברת, מבינים שמדובר באמנות בעלת ערך. כל מי שביקר בתערוכה הגדולה שלה במוזיאון תל אביב ב-2006 חש התפעלות אל מול אבנים עתיקות, שהונחו בתוך ויטרינות, מהסוג שבהן מוצגים ארטיפקטים ארכיאולוגיים במוזיאון ישראל. על כל אבן היו חקוקים סימנים, מעין כתב יתדות או חרטומים, אלא שמבט נוסף חשף עובדה מפעימה: הסימנים זזו! והם כלל לא היו סימנים אלא דמויות מעורפלות, נטולות פרטים, הנעות מצד לצד או מתכופפות ומתרוממות. הניגוד בין האבן העתיקה לדמויות המוקרנות עליה יצר חיבור מרגש בין העבר הרחוק לעת הנוכחית.

מיכל רובנר יוצרת אמנות שעוסקת בקיום האנושי ברמה של פשטות כמעט מופשטת. היא מצמצמת ומתמצתת צורות עד להישארות עם ארכיטיפ – של בית או של אדם, המינימום ההכרחי הנדרש לזיהוי הצורה. ההפשטה מאפשרת לצופה מרחב פרשני רחב. דמויותיה אמנם זזות אך אין שינוי בסיטואציה, כי היא אינה מספרת סיפור אלא מתארת מצב, נפשי, פוליטי, אישי וכללי גם יחד, ומאפשרת הזדהות של כל אדם מכל מקום.

היא מאוד מחוברת למה שקורה בעולם והנושאים שבהם היא עוסקת מצויים לרוב במוקד העניין הבינלאומי.
״יש כל כך הרבה אלימות בעולם הזה, אדישות ואטימות וזה קשה להמשיך לתפקד תוך כדי שאנחנו רואים כל יום דברים מחרידים בטלוויזיה. במציאות כיום יש עודף עצום של תקשורת סימולטנית, אבל אנשים בעצם אינם מחוברים. למרבה הצער, הקדמה לא תבטיח את קיומו של המין האנושי. לא התרבות, לא ההשכלה ולא המדע, שאמנם מקדמים אותנו אך הם גם בעוכרינו. אם אין חמלה כלפי אדם אחר, או כלפי בעלי חיים, אז אין תקווה״.

"הייתי רוצה לשכפל את עצמי כמה פעמים: מיכל אחת שתהיה כל הזמן לבד. לגמרי. רואה מה קורה בעולם, אבל רק עושה את העבודה שלה. עוד מיכל שתעזור במחנה פליטים, ועוד אחת שתעזור לחיות בעולם. לא מספיק הזמן".

מקור ההשראה לעבודות שלה הוא תמיד המציאות וגם הדמויות המעורפלות המופיעות בסרטים שלה הן דמויות אמיתיות – היא עצמה או אנשים שהיא מביימת או קולטת במצלמתה.

הידיעה שלפני המילים

היא תמיד נשאלת לגבי משפחה, אבל הטוטאליות שלה, תחושת השליחות ואפילו האחריות שהיא חשה לגבי האמנות שלה אינה מותירה מקום לשום דבר נוסף. היא בנתה לעצמה משפחה של חיות, שעליהן היא מרעיפה את מלוא הדאגה האימהית שיש בה, ולמעשה אחד הדברים שהיא מבכה עליהם הוא שאין לה די זמן לבד. היא מוקפת אנשים לאורך כל היום: בין אם מדובר באסיסטנטים בסטודיו או בפועלים המתחזקים את השטח העצום סביב ביתה הקטן. גם בנסיעותיה, דואגים לתוכנית עמוסה שאינה משאירה אותה רגע לבדה. אפילו שופינג היא כמעט לא מספיקה לעשות, על אף שהיא מאוד אוהבת, במיוחד נעליים, רקמות ובדים.

אנשים חושבים שהיא קצת משוגעת. אפילו אבא שלה היה מתבדח ואומר: "יצאה לנו לא נורמלית, אבל לפחות היא מתפרנסת מזה". מעין בדיחה משפחתית. אבל רובנר לא מוצאת עניין במוסכמות של שגרה, איזון ונורמליות. "החיים מלאים המון מוסכמות, איך לנהוג, מה לעשות, אבל בתוך כל ההסכמות האלה בחיים, חסר המבט הטרי על המציאות". היא טוענת שכל הזמן צריך ללכת הלאה ואף רואה פריבילגיה גדולה בכך שהיא חיה את ייעודה.

דחף יצירה אינו מספיק כדי ליצור אמנות בעלת ערך. רובנר משווה את מעשה האמן למעשה המדען, שמתבונן שעות רבות בצלחות הפטרי שלו ואוסף נתונים.
"עשיתי המון דברים שלא ידעתי למה אני עושה אותם, אבל היה לי דחף לעשותם. לדוגמה, בזמן שהייתי בבצלאל, היינו צריכים לצלם נושאים שונים, והייתי עושה שיעורי בית אבל במקביל כל שבוע הייתי נוסעת להרודיון. שם עמדתי על הקצה של ההר, בנקודה שמעבר לה היו טריטוריות אסורות, והסתכלתי על הכפרים במרחק, על בתי המגורים שם, המסתוריים, הקוביות המושלמות שעמדו על ההר. קניתי עדשה גדולה ואחת יותר גדולה וכל שבוע הייתי נוסעת ועומדת באותה נקודה ומצלמת אותם הבתים, שוב ושוב.

"את מבינה, זה היה נראה כמו סוג של שיגעון. לא יכולתי להסביר למה. רק ידעתי שאני צריכה לחזור לשם שוב ושוב. הייתי שואלת את אריה: אתה חושב שיש שם מישהו, אולי הוא מסתכל עלינו, מעניין איך הדברים נראים מהצד השני… אבל היה משהו מדויק ומתומצת בקופסת מגורים אנושית כזאת שנראית מצד אחד מושלמת ומצד שני בלתי מושגת, וכל המסתורין הזה של אתה והאחר. כמעט שנה שלמה נסעתי וצילמתי את אותו הדבר ויצאו מזה כמה צילומים וגם כמה ויכוחים״.

"שנים אחרי זה, כשכבר חייתי בניו יורק, נסעתי לים המלח וראיתי מבנה בדואי כמו בית שילד מצייר. כמו ארכיטיפ של בית, כל בית, שעמד שם לבד, מנותק מכל מקום, ואז שנתיים שלמות נסעתי לצלם אותו שוב ושוב. בלי תוכנית פעולה שלפיה אני אעשה מזה סדרה של כך וכך עבודות. כל פעם כשחזרתי לארץ הייתי חוזרת לשם. במשך שש, שמונה שעות ביום הייתי מצלמת אותו בית מאותה זווית, יוצאת בארבע בבוקר, קצת פחד, הבדואים שחשבו שאני משוגעת. לפעמים השכן היה בא איתי, לפעמים איזה חבר… ביסוד הדברים יש את הידיעה שלפני המילים, שיש משהו שאני צריכה לעשות. הייתה לי ודאות אחת – שאני צריכה להמשיך לעשות את מה שאני עושה". אלה התמונות הבתים שהוצגו בהמשך ביוסטון וקבוצה גדולה מהסדרה הזו גם נרכשה על ידי המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, זמן קצר לאחר הפגישה עם האוצרת ששאלה מדוע הדימויים שלה מטושטשים״.

שגרת עבודתה כרוכה בשאלת שאלות, במחקר, בניסיון להבין את הבעיה האמנותית שעליה לפתור. היא עובדת בריכוז והתמקדות מאוד גדולים, עם מינימום הכרחי של הסחות דעת. תהליך זה בא לידי ביטוי גם בשני מבנים שהקימה ברחבת הלובר ב-2011, בפרויקט 'מקום', שעורר תהודה תקשורתית גדולה מאחר שהייתה האמנית הראשונה שהורשתה להקים עבודה בכניסה הענקית של המוזיאון. היא אספה 130 טונות של אבנים ממוקדים שונים בארץ, מירושלים, בית לחם, חברון, שכם והגליל, ובנתה שני מבני ענק בגובה של כ-3.5 מטרים בחצר ביתה. המבנים פורקו והאבנים נשלחו לפריז, שם עבדה עם צוות של כ-20 ישראלים ופלסטינאים בהרכבתם מחדש. הרעיון של פירוק והרכבה, של הריסה ובנייה הינו מוטיב חוזר בעבודותיה. פירוק והרכבה מחדש של דבר מה מוכר מעניקים לו חיים חדשים, וכך מאפשרים לצופה לראות דברים בעין אחרת ואולי לשנות כך את נקודת מבטו.

כמו מוסיקאי, סופר או מחזאי, גם אמן חזותי צריך להוכיח את עצמו שוב ושוב, והעבודה החדשה תמיד מושווית לעבודות קודמות. "תסמונת האלבום השני" או השלישי או הרביעי מחייבת אמן יוצר להמציא את עצמו בכל פעם מחדש כדי לעמוד בציפיות הגדלות של הקהל שלו, שתמיד מחפש לומר שהיצירה העכשווית נופלת מרמתה של קודמתה.

*איך ההצלחה משפיעה על האמנות שלך?
"ההצלחה עזרה לי להגיע עד כאן, אבל היא אינה עוזרת לי בצעד הבא. יש לי רצון ליצור משהו שאאמין בו, שאצליח לדחוף אותו עד לנקודה שיהיה לו קיום משל עצמו, שאשכח איפה זה צולם, מי האנשים, שתהיה שם פיסת חיים עצמאית. כדי לעשות אמנות חשובה צריך לברוא כל פעם משהו מחדש. אמן צריך להיות חשוף, לעמוד מול האין כל פעם מחדש, ולשאול שאלות על המציאות. אלה מקומות של אי ודאות, מקומות שרוב האנשים לא יכולים לסבול בחייהם. יש עליות וירידות אבל בסופו של דבר, בתוך ההוויה חסרת הביטחון הזה, יש לי ביטחון מקצועי ואני יודעת שיהיה בסדר".

תפאורה של מיכל רובנר לאופרה. צילום: ארדון ברחמה

מה זה נאפולי?

גם היציאה ממתחמי אמנות סגורים למרחב הציבורי היא חלק בלתי נפרד מעבודתה בשנים האחרונות. הקרנות וידאו על גבי בניינים בניו יורק או בטוקיו והונג קונג חשפו אותה לקהלים חדשים, שאינם מעורים בעולם האמנות. כך גם עבודת תפאורה שעשתה בשנה האחרונה ליצירה 'הטרובדור' של ורדי עבור בית האופרה של נאפולי (שאף הוצגה בינואר באופרה הישראלית). בעקבות עבודה זו הוזמנה לעשות פרויקט בתחנת רכבת חדשה בנאפולי. בשנים האחרונות אף איירה שני ספרי ילדים של דויד גרוסמן. "יש מפגשים עם עוד כוח יוצר שהם חזקים ומרגשים ומרחיבים את ההתבוננות שלי. כמו הארכיטקט אלווארו סיזה בתחנת הרכבת בנאפולי. את עומדת שם וחושבת: מה זה נאפולי, מה זה תחנת רכבת. את מתחילה לאסוף חומרים, את מסתובבת במקום, באה במגע עם המציאות ועם המשמעות שלה ושל החומרים שלה. ככה זה קורה. התוצאה היא פרסקו בשילוב וידאו באורך 37 מטר. או כמו הספרים של דויד גרוסמן. אף פעם לא ישבתי ועשיתי רישומים, חוץ מאשר סקיצות לעבודות, רישומי הכנה. גם לא חשבתי שאצייר. למדתי הרי צילום.

"גם בעבודה שעשיתי ביד ושם וגם באושוויץ, לא רציתי לספר את הסיפור של השואה. גם לא בסרט על הגבול בין ישראל ללבנון. לא עסקתי בנסיבות המקרה. אני מחפשת משהו מתחת לשכבה הגלויה של הסיפור. בגלל זה, אגב, סירבתי תחילה כשפנו אליי לעשות את העבודה באופרה. אמרתי להם שיש שם יותר מדי פרטים וסיפור ותפאורה ומנצח תזמורת, אז המנהל האמנותי אמר לי להתמקד במוסיקה ולא בסיפור. אני אוהבת סיפורים אבל בעבודה שלי אין נרטיב התפתחותי".

מיכל רובנר צלחת פטרי מוזיאון תל-אביב 2006

מיכל רובנר – הצלחה ישראלית

ב- 2016 קיבלה תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת בן גוריון, וזאת אחרי שכבר זכתה בתואר כזה מהאוניברסיטה העברית, שם נתנה גם את הנאום בשם הזוכים. אז הוריה עדיין היו בחיים. "ראיתי את אבא שלי עם דמעות בעיניים מול הבת שלו, התלמידה הרעה. הרגשתי שאני עושה להם נחת. אבל מאז שהם אינם, הפסקתי להתרגש כי כבר אין לי למי לעשות נחת. אולי לאחותי. אותי זה משמח לרגע. אחרי העבודה שעשיתי ביד ושם, זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שעמדתי מול עבודה ואמרתי שאם אני עכשיו צונחת ומתה אני מרגישה שהצלחת שלי מלאה, שזכיתי לעשות משהו חשוב בחיי. זה רגע מדהים בחיים שזכיתי בו בזכות האמנות".

*מהי הצלחה עבורך?
"ההצלחה שלי זה הרגע שעבודה חוזרת אליי ומצליחה לרגש אותי ושגם אחרים נרגשים. כשאני רואה אנשים שמתרגשים מול עבודה שלי. הצלחה בשבילי זה שאני לא צריכה לדאוג יותר לשלוח רזומה, להגיש בקשות לפרויקטים, התחושה שיש עתה מי שמטפל בענייני ואני יכולה להקדיש את כל זמני ליצירה עצמה. כל אמן רוצה שיראו את האמנות שלו. קשה להיות אמן לא מוצג. זה נעים להצליח אבל אני לא ממוקדת בהצלחה והמטרה שלי מעולם לא הייתה להצליח. זה חשוב לי אבל אני באמת רוצה לפענח משהו, לגעת במשהו, וגם לקבל התייחסות".

*העובדה שאת אמנית ישראלית מקשה עלייך?
"בטח, מקשה מאוד. בצורה חד משמעית, העולם מאוד אנטגוניסטי כלפי ישראל עכשיו. בכל מקום. הרבה שואלים אותי למה אני לא עוזבת, איך אני יכולה לחיות כאן? אני מרגישה מאוד ישראלית. אני מאוד אוהבת את המקום, את השפה. זה המשפחה שישנה וגם המשפחה שאיננה, כולם כאן. אני יכולה להתקיים גם במקומות אחרים בעולם, אבל זה ביתי. קשה לקלוט את המציאות הישראלית על כל הכוחות הפועלים בה. לפעמים אני מרגישה בלבול גדול".

*האם את מגדירה את האמנות שלך כישראלית?
"אני חושבת שבתור בן אדם אני הרבה דברים. אני מאוד ישראלית ונקודת המבט שלי על העולם בוודאי מושפעת מזה שגדלתי פה ומהתחושה השברירית של המציאות כאן, על כל טלטלותיה. מוטיב השבר קיים תמיד בחיינו ובכל רגע יכולים הקלפים להיטרף. לפענח את המציאות הזאת זה אתגר פיזי, מנטלי וגם רגשי. לפעמים גם מוסרי. כנראה שאם הייתי נולדת בארץ אחרת, אולי לא הייתי נהיית אמנית ובטוח שלא הייתי יוצרת עבודות כאלה. אבל אולי מה שעוזר לעבודה שלי להצליח זה שמצד אחד אני מחוברת מאוד למקום ולשפה, וזה מתבטא גם בשמות העבודות, ולא הלכתי לארצות זרות ועשיתי עבודות בסגנון דמיאן הירסט וג'ף קונס כי זה מה שעכשיו באופנה. מצד שני, העבודה שלי היא אוניברסלית במובן שזה יכול להיות כל אדם, כל מקום וכל זמן."

מה נשאר בסוף?

היא רואה את עצמה כחרוז בשרשרת ארוכה של יצירה, של אמנים שהשאירו חותם. "אחרי העבודה בלובר באמת הבנתי מה נשאר מתרבויות וציוויליזציות שלמות שנכחדו, לפחות ברמה התרבותית. מה שנשאר בסוף זה הדברים שהם יצרו. המגע של האדם עם החיים. אני באמת לא חושבת שאדם יכול לשרוד, לא פיזית ולא רוחנית, בלי לעבד את המציאות. אני לא הייתי יכולה. היצירה משמרת, ממפה את החיים. האדם זקוק לפענח את המציאות וגם לבטא משהו בקשר אליה ולהשאיר סימן.

"אם אני מסתכלת אחורה אני רואה איך הבית ההוא הוביל לבית ההוא ולמה בסוף באתי לגור דווקא בבית הזה מכל הבתים, שגם נראה קצת כמו בית שילדים מציירים, ולמה בסוף עשיתי מאבנים את העבודות 'מקום', ולמה ה'מקום' הראשון נראה בדיוק כמו הבתים שצילמתי מההרודיון, שאז בכלל שכחתי שראיתי. את יודעת, זה מעין הטבעה מזמן עבר שממשיכה להדהד והיא כמו מצפן, כמו ידיעה".

אחרי שש שעות היא מנסה לסכם: "מה כבר יש להגיד עליי? את יכולה להגיד שמיכל רובנר מחלקת את זמנה בין ישראל לניו יורק, במקום בעל וילדים, היא חיה לבד, יש לה משפחה של חיות. עזבתי חיים מוגנים ובעל והורים מקסימים ועברתי לניו יורק לכמה שנים קשות של בדידות מתוך תחושה שזה מה שאני צריכה לעשות וזהו. ושאני עובדת מאוד קשה ומרגישה בת מזל שמצאתי את הדרך הזאת ושזה מה שאעשה עד יום מותי. יש לי לפעמים דימוי כזה שמגיע מלאך המוות. הוא מודיע לי שתם זמני ואני ממשיכה לעבוד ואומרת לו שאני באמצע משהו ואם יש מצב שהוא ילך ויחזור בזמן אחר. אולי הוא יתייאש ממני".


*הדימוי בראש הפוסט לקוח מתוך עבודת וידאו חדשה יחסית של מיכל רובנר בלונדון. היא הוזמנה לעשות עבודה עבור תחנת רכבת חדשה בתחנת Canary Wharf, במסגרת פרוייקט אמנותי של קו ה- Crossrail החדש, יחד עם אמנים מוכרים וביניהם יאיוי קוסאמה.

רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה

[addthis tool="at-below-post"]

עוד לא רשומים לקבל עידכונים
שבועיים במייל? כדאי!

לפוסט הזה יש 5 תגובות

  1. טובה

    אשה חד פעמית. מרגשת. איזו נחישות ועוצמה באשה אחת.
    מרגשת

  2. אלישר מרגלית

    מאמרמעניין מעוד

  3. Arza Somekh

    נהדר, אמנית גדולה. להתפעל מה drive שיש לה . העבודות שלה מאלצות את הצופה להתרכז ולחשוב.
    נהניתי לקרוא, תודה

  4. שושי סגל

    מרתק!!! למדתי המון, תודה

  5. תמי דבס

    מרגש ומעניין, המון תודה על השיתוף והראיון

כתיבת תגובה