באופן פרדוקסלי, למרות שאנחנו כבר שנתיים לתוך המגיפה – שיטוט במרחב הגלריות והמוזיאונים אינו מניב התייחסות אמנותית למציאות שנכפתה עלינו ומנהלת אותנו בשנתיים האחרונות. זאת למרות שאין אדם ואין תחום שלא הושפעו ממנה.
אשכול תערוכות חדש שנפתח במשכן לאמנות בעין חרוד מתייחס בדיוק לתקופה הזו, לא במובן של עיסוק בקורונה אלא דרך מצב של הווה מתמשך. ארבע תערוכות שהתגבשו בחודשים הראשונים של המגיפה פותחות צוהר לעולמם של האמנים עמית כבסה, אמיר נוה, אורית חופשי ונעה בו–נון מלמד בתקופת הקורונה. העובדה שהטקסטים בתערוכה נכתבו על ידי האמנים עצמם ולא על ידי האוצר, מעמיקים את החיבור האישי בין האמנים לקהל. האוצר, יניב שפירא, הוא אלוף בהצבות ובדיוק מסרים. החיבורים שהוא יוצר מעניינים ולא פעם מפתיעים.
בהתייחסות לשם האשכול מציין שפירא, שהוא גם האוצר הראשי של המשכן, ש – ע.ו.ל.מ.ו.ת מתייחס למרחב מנטלי של שיבוש וערעור המציאות. הנקודות המפרידות בין אותיות השם מסמלות גמגום ושברים שהורכבו מחדש לאחר שהקורונה פירקה את העולם כפי שהיכרנו אותו. ההרכבה מחדש צופנת בתוכה תקוה שמקורה באנרגיה היצירתית שהולידה תגובה כמעט בלתי רצונית למצב.
כל אחת מהתערוכת מציעה עולם רווי בסמלים אישיים וקולקטיביים, השאובים ממרחבי הנפש ומחוויות אינדיווידואליות. כל אחת מהן בוראת סביבה ובכולן ניכר הכוח היצירתי כביטוי לתחושות של התכנסות, בידוד וחרדה. המבנה של המוזיאון אכן מאפשר לכל אמן להציג את עולמו באופן אינדיבידואלי. שמות התערוכות מהוות נקודת כניסה לכל ע.ו.ל.ם.
בור – עמית כבסה
האולם הראשון של התערוכה מוקדש לצייר עמית כבסה, (יליד 1977), שיצר את בור – ציור מונומנטלי, ״קיפרי״ באופיו החומרי – של בור ענק, שמבטא את הרִיק המנטלי והיצירתי שעמית קבסה חש בתחילת הקורונה. ניסיונו להיאחז במסגרת חייו המוכרת ובשגרת היצירה היום–יומית הוביל ליצירה השונה בתכלית מכל מה שיצר בעבר. מבני הגבס הפזורים בחדר, שציורים כלואים בתוכם, הם כבית קברות לציורים המתייחס לוואקום תרבותי. שני חלקי התערוכה הם בגדר אירוע ציורי תלת–ממדי, פיסולי וחומרי, המבקש 'לבלוע' את המתבונן ובה בעת להותיר אותו מרוחק.
מתוך הטקסט של כבסה: ״לא ידעתי מה לעשות בו, מה לצייר עליו. רק ידעתי שהוא חייב להיות גדול. רציתי להיות כמו עובד אדמה, לקיים איזו שגרה יום–יומית שתהיה גדולה מהמחשבות שלי. רציתי לעשות שדה. לא ציור של שדה, אלא שדה ממש. רציתי עבודה שלא אוכל לסיים במהירות ולהתפנות לעוד כוס קפה. גודל הציור נקבע לפי גודל הסטודיו. הדבר הגדול ביותר בסטודיו שלי הוא מה שנעדר ממנו – האין. איך יוצרים אין, ואיך יוצרים אין כל כך גדול? בור, הבור הזה. הבנתי מיד, הבנתי בגוף: ככל שהבור עמוק ורחב יותר, כך גוברת הסכנה שהמוטיבציה תהפוך לאמביציה, שהשאיפה תחניק עצמה לכדי שאפתנות. בור. כלום. ריק״.
עידן העבד – אמיר נוה
בחלל הכניסה של המוזיאון מוצגת התערוכה עידן העבד של אמיר נוה (יליד 1974), שיצר מיצב המשלב רישום, ציור ולראשונה גם פיסול. במרכז העולם של נוה, כרכרה מבותרת לשניים על ידי ציור, כשדמויות הענק הניצבות בשני צידיה כמו נתקעו באמצע מסען. גם נוה עצמו ״נתקע״ בארץ, כשהגיע מפאריז בתחילת הקורונה לבקר את ילדיו ומצא עצמו מתקשה להתנייד הלוך וחזור.
מתוך הטקסט של נוה: ״בעקבות גזירת גורל גלובלית, יחידים מכל קצוות הארץ חברו למה שנראה מרחוק כתהלוכה אין–סופית. קבוצת אסופים שכופרים במקומם בעולם צועדים ללא מטרה ברורה, אולי האפשרות היחידה לפעולה במרחב נטול פשר שמסרב לכל מהלך פרשני.
הלעג לאפשרות שבתוך הסדר הענק והלופת הזה למישהו – אדם או אל – באמת אכפת ממה שיש לך להגיד, הוא הבסיס שממנו נשאבו המחשבות לפרויקט ״שיירה״. גוף העבודות הזה התחיל להתגבש עם פרוץ מגפת הקורונה, אולם בשלבים הראשונים לא שיערתי שהאירועים שעתידים להתרחש יהיו כל כך רלוונטים לו. האין–מקום שבו צועדת השיירה נפגש עם מגבלות התנועה שחסמו באחת את האפשרות לנדודים, לנוודות״.
יציבה רעועה – אורית חופשי
ביסודה של התערוכה יציבה רעועה של אורית חופשי (ילידת 1959) ניצבת חוויה אישית המעוגנת במצב תודעתי עמוק של קיום והישרדות. חופשי היא אמנית עמלנית שכבר שנים מגלפת בעץ. כאן היא משלבת גם הדפס, מיצב ווידאו, המשמשים ליצירת רצף אסוציאציות הנע בין ממשי ומטאפורי, בין אדם וטבע, בין טבע ותרבות. הצבעים של העבודות – שחור, אדום ועץ טבעי – מהדהדים בדרכם ייצוגים של בנייה והתכלות, חורבן וצמיחה מחדש. בנסיבות הריחוק החברתי, ההסתגרות והחרדה מהלא נודע של התקופה האחרונה, מקבלים כל אלה משמעות ותוקף אקטואליים.
מתוך הטקסט של חופשי: ״שוב ושוב נדרש הפרט, הן בחיים האישיים הן כחלק מחברה וקהילה, להתמודד, להתלבט ולקבל החלטות. הבנת מעמדו של האדם כחלק ממכלול קיומי והיסטורי, גם בליבה של סערה, חשובה מתמיד. יחד עם זאת, נוכחות האדם בעבודות מאופקת, לעיתים רק נרמזת. הרגע האנושי המתואר בעבודה נטול מאפיינים נרטיביים מובהקים, והיא אינה מעגנת את האירוע בזמן, מקום או מהות מובחנים״.
אטלנטיס – נעה בן-נון מלמד
כאשר נעה בן-נון מלמד (ילידת 1954) לא יכלה לצאת לצלם בסגר הראשון, פנתה פנימה אל אלפי הדימויים בארכיון הפרטי שלה והשתמשה בהם כחומרי גלם ליצירת אחת משתי הסדרות בתערוכתה אטלנטיס. אנחנו רגילים להתייחס לצילום כמבטא את המציאות אבל בצילומים של נעה בן-נון אין ניכוס של המציאות. היא יוצרת טרנספורמציה כדי לייצר התמרה מהעולם הקונקרטי לעולם סימבולי אישי. הצילומים לא מספרים על המציאות אלא על העולם הפנימי של הצלמת וזאת נעשה על ידי מניפולציה ויצירת ״קולאז׳ים״ המורכבים מאלמנטים של דימויים שונים. הדימויים הם בשחור לבן, מה שמעמיק את הניתוק בין המציאות הקונקרטית וזו המדומיינת בעבודותיה. ההצבה המוקפדת והמיסגור האיכותי מעצימות את יופיין הפתייני של הדימויים שמסתירה פן אפוקליפטי המלווה את כל עשייתה – אימת הסוף, הקסטסטרופה הפנימית וציבורית. לגבי הסידרה השניה המוצגת, היא כותבת כך: ״במבט ראשון הסדרה מעוררת מחשבה על צילום נוף מסורתי. אך מעבודה לעבודה התבנית מתערערת, תמונת הנוף משתבשת, סדקים כמעט בלתי מורגשים נפערים ומשבשים את התפיסות המוכרות: היכן זה היה? מתי זה היה? האם זה היה? המיתולוגיה הפרטית מתמזגת עם הקמאי, הזיכרון הביוגרפי נשזר בזה הקולקטיבי.״
לסיכום, העמק הוא חלום, המשכן מקום קסום והאמנות המוצגת בו מעוררת מחשבה והשראה. בנוסף לתערוכות המצויינות לעיל, אולם התצוגה הגדול מוקדש מעתה לאוסף המשכן, המורכב מאמנות ישראלית ויהודית. גם זו תערוכה נפלאה, שאצר יניב שפירא יחד עם יהודית בז׳רנו.
*צילום הכותרת: עבודה מתוך התערוכה של אורית חופשי במשכן לאמנות עין-חרוד. כל הצילומים: דבי לוזיה
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
מעולה . תודה. הכנה לביקור בתערוכה.
תודה לך. על הנגשת האומנות גם אם בדרך מייל. במיוחד בעידן זה הישיבה בבית מכורח המציאות.