כמה מהקוראים טקסט זה מכירים את האמן מוטי מזרחי? אמן רב-תחומי, פורץ דרך במובנים רבים, אשר ייצג את ישראל (יחד עם צדוק בן-דוד) בביאנלה בוונציה ב- 1988, שנבחר פעמיים - לייצג את ישראל בביאנלה בסן פאולו, שיצר, בין השאר, לא מעט פסלים שהוצבו במרחב הציבורי בארץ - מכירים?
מוטי מזרחי (יליד 1946) הוא דוגמה מובהקת לאמן מוכשר, חדשני ומקורי, שבלט בסצינת האמנות הישראלית בשנות השמונים והתשעים, אך בשני העשורים האחרונים נעלם מן העין. התערוכה החדשה במוזיאון פתח–תקוה, באוצרות משותפת של גליה בר–אור ואירנה גורדון, מנכיחה את האמן הייחודי הזה, שתמיד סרב להיענות להגדרות המגבילות של קטגוריה זו או אחרת. גם היום, כשפוליטיקת הזהויות הפכה דומיננטית כל–כך, הוא אינו משתף פעולה, לא עם ההגדרה של מזרחי ולא של נכה, למרות שהוא נעזר בקביים בגלל מחלה אוטו אמונית שפגעה בפרקים. גם כאמן הוא שומר על טווח רחב של מדיות – צילום, פרפורמנס, פיסול, וידאו ומיצבים.
מוטי מזרחי סיים את לימודיו בבצלאל ב– 1973 וכבר אז החל לעסוק בגוף ובדיוקן העצמי, נושאים לא מקובלים על רקע תקופה מאד מופשטת ומושגית באמנות הישראלית. הגוף נעדר במשך שנים רבות באמנות הישראלית והוא הנכיח אותה, לא רק כגוף אלא כגוף נכה, נושא שבכלל לא מקובל, עד היום. מזרחי אף פרץ את מחסום ההפרדה בין צילום לאמנות, כאשר הציג צילומים כאמנות בפני עצמה. כפי שידוע, רק בסוף שנות השמונים הצילום הצליח למקם את עצמו כמדיום אמנותי מקובל וגם אז רבים התקשו לקבל זאת.
מתוך התערוכה המגוונת נחשף הסגנון הפתייני רב היופי של מזרחי, המסתיר תכנים קשים של אלימות וכוחניות, כאב ואיום. מזרחי עוסק גם בתודעה, בחיבור בין הגוף לנפש ובאמצעות אובייקטים הוא מתייחס להשפעת התקשורת דרך הרעש והגודש, בעבודות שנעשו בתקופה שהיא כאין וכאפס לעומת הגודש שאנחנו חווים היום – בעידן המדיות החברתיות. הרעש אליו מתייחס מזרחי מרגיש לנו כמעט מדיטטיבי בהשוואה לימינו אנו.
כאמן העוסק בפרדוקס בין תנועה למגבלה יצירתו מיטלטלת בין קטבים. הוא, האמן המזרחי הנכה, מעין אנטי–גיבור, מצליח, ללא התקרבנות, להפוך את החולשות לכוח ובשימוש פתייני ביופי, הוא מעביר את מסריו המאחדים: לכולנו אותו הגוף, כולנו מחוברים באותן יכולות ומגבלות ומתמודדים עם אותם רעשים חיצוניים.
המורשת האמנותית שלנו
תוך כדי סיור בתערוכה בליווי הסברים מעוררי השראה של גליה בר–אור ואירנה גורדון, חשבתי על החשיבות של הנכחת אמנים כמו מוטי מזרחי כמו גם שלום סבא, בתערוכה המתקיימת עתה במוזיאון תל–אביב. לא במקרה גליה בר–אור חקרה לעומק את שני האמנים האלה, יחד עם אמנים נוספים שהוצגו במשכן לאמנות בעין חרוד תחת ניהולה. היא יצרה את מה שנקרא בפיה ״ההיסטוריה האלטרנטיבית״ של האמנות הישראלית. הצורך בהיסטוריה אלטרנטיבית נובעת, לדבריה, מעיוורון וטווח מצומצם שאיפיינו את האמנות הישראלית החל מקום המדינה. בכל תקופה היתה קבוצה דומיננטית – החל מאופקים חדשים עד לאסכולת המדרשה, שהוציאה מהשיח אמנים איכותיים רבים, שלא התיישרו עם הקבוצה הדומיננטית. בר–אור לקחה על עצמה משימה של הנכחתם – לא רק בתערוכות אלא גם במחקר מעמיק שהניב ספרי אמן. זהו תיעוד חיוני לשימור מורשתו של אמן.
אנחנו רחוקים שנות אור מארצות אירופאיות, בהן אמנים הופכים לאייקונים. כפי שאומרת גליה בר–אור, חסרה לנו המחוייבות האתית להותיר זכר לאמנים משמעותיים שפעלו כאן וברגע מסוים אולי הם לא נראים הדבר הכי חם שצץ, אבל אמן טוב מתאפיין במורכבות שאפשרת קריאה מחודשת בכל עת ותמיד יימצאו חיבורים עכשוויים ורלבנטיים.
מה שחסר בארץ זה גיבוי, מסד חברתי וכמובן חינוך. אמני עבר מצליחים בזכות מישהו – בני משפחה, גלריה או מוסד אחר, שיש להם אינטרס לעסוק בכך. זה לא אמור להיות ככה. האיכות בכל הזמנים צריכה להיות מונכחת וכמה טוב שיש חוקרים כמו גליה בר-אור וגדעון עפרת שהפכו את ההנכחה הזאת למוקד עשייתם, לרווחת כולנו.
מוטי מזרחי ״הבהובי תודעה״
אוצרות: גליה בר-אור ואירנה גורדון
מוזיאון פתח-תקוה לאמנות
עד 31.5
